אוטו קרנר
.jpg) | |||||||
| אוטו קרנר | |||||||
| לידה | שיקגו, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | שיקגו, אילינוי, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||
| |||||||
| |||||||
אוטו קרנר הבן (באנגלית: .Otto Kerner Jr; ) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אילינוי ה-33 בשנים 1961–1968, וכשופט בבית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים של ארצות הברית. כשופט הוא ישב בראש הוועדה המייעצת הלאומית לאי-סדרים אזרחיים (ועדת קרנר), אך הוא אולץ לפרוש מכס השיפוט בשל הרשעתו בהונאת דואר.
ראשית חייו
אוטו קרנר נולד בשיקגו כבנם של רוזלי (לבית צ'מליקובה) ואוטו קרנר האב. אביו נולד בשיקגו למהגרים צ'כים, שימש כתובע הכללי של אילינוי וכשופט בבית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים של ארצות הברית. אמו נולדה בליסוב (כיום בתחומי צ'כיה) וכילדה היגרה עם משפחתה לארצות הברית. קרנר הבן נולד לקהילה הצ'כית של שיקגו ונקרא על שם אביו.
לאחר שסיים לימודי בוגר אוניברסיטה באוניברסיטת בראון ב-1930, המשיך קרנר ללמוד בטריניטי קולג' שבקיימברידג', אנגליה עד 1931. ב-1934 הוא סיים לימודי תואר במשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן והתקבל ללשכת עורכי הדין של אילינוי. באותה שנה הוא נשא לאישה את הלנה סרמק, בתו של ראש עיריית שיקגו לשעבר, אנטון סרמק, שנורה למוות במיאמי ב-1933 על ידי ג'וזפה זנגרה, במה שהיה ככל הנראה ניסיון לרצוח את הנשיא הנבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט.
ב-1934 הצטרף קרנר לדיוויזיה ה-33 של המשמר הלאומי של אילינוי, ובשל תקופת השירות שלו שם, הוא קיבל מינוי כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-1942 הוא התגייס לשירות פעיל, ושירת כקצין ארטילריית שדה בדיוויזיה התשיעית של צבא ארצות הברית בזירת צפון אפריקה ובזירה האיטלקית, ולאחר מכן בדיוויזיה ה-32 במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. קרנר עוטר בכוכב הארד ובמדליית החייל על מעשה הצלה של חייל שטבע מול חופי סיציליה. ב-1946 הוא שוחרר משירות פעיל בדרגת לוטננט קולונל והצטרף מחדש למשמר הלאומי של אילינוי. בדיוויזיה ה-33 קודם קרנר לדרגת קולונל וב-1951 קודם לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1954 הוא פרש מהמשמר הלאומי בדרגת מייג'ור גנרל. במשך כל תקופת שירותו הצבאי, התרשם קרנר עמוקות ממפקדו, ג'ייקוב אברי, שהיה גם מנהיג של המפלגה הדמוקרטית במחוז קוק. הידידות בין השניים הוכיחה את עצמה כמועילה לקרנר כאשר הוא זכה בהמשך לתמיכה רחבה מהפוליטיקאים המקומיים, שהבולט בהם היה ריצ'רד דיילי, שתמך בקרנר כמועמד המפלגה.
ראשית הקריירה
ב-1947 מונה קרנר כתובע פדרלי של המחוז הצפוני של אילינוי, משרה בה הוא החזיק עד 1954. לאחר מכן ועד 1961 הוא כיהן כשופט בבית המשפט המדינתי במחוז קוק. בשתי משרות אלו הוא דחף לביצוע רפורמות בחוקי ובהליכי האימוץ. הוא גם היה התובע במשפט ההונאה של איש תעשיית המכוניות פרסטון טאקר, שבסופו של דבר זוכה.
מושל אילינוי
ב-1960 ניצח קרנר את מושל אילינוי המכהן, ויליאם סטרטון בהפרש של יותר מחצי מיליון קולות. ב-1964 הוא נבחר לתקופת כהונה שנייה כמושל לאחר שניצח את הרפובליקני המתון צ'ארלס פרסי. כמושל, קידם קרנר את הפיתוח הכלכלי, את החינוך, את שירותי בריאות הנפש, ואת השוויון בנגישות למשרות ולדיור. אחד מצעדי הפיתוח הכלכלי המרכזיים שלו היה כאשר הוא זכה בחוזה לבניית פרמילאב. ב-1965 פרסם קרנר את מאמרו שנקרא "אילינוי פותחת את השערים ליצוא", שבו הוא הסביר את מטרתו ליזום תעסוקה מלאה שנבעה מסחר החוץ בציינו אפשרות של 250,000 מועסקים פוטנציאלים. המטרה המרכזית הייתה יצירת מקומות עבודה, שמבחינתו הושגה באמצעות הסחר. כתוצאה מכך קרנר דאג להקמת הוועדה להרחבת הסחר של אילינוי. משימתו הראשונה באירופה ב-1963 הובילה לתוספת של 5 מיליון דולר עבור חקלאי אילינוי. באותה עת הייתה יפן שותפת הסחר הגדולה ביותר של אילינוי, עם היקף סחר שנתי של 145 מיליון דולר. קרנר ראה ביפן כנכס חיוני, וכך דאג להקמת תנועת אילינוי-המזרח הרחוק, שכללה רבים מנציגי המגזר העסקי במדינה. היחסים עם יפן נותרו טובים. ראש ממשלת יפן אייסאקו סטו הוזמן קודם לכן ב-1965 לביקור אצל קרנר, וב-1967 נשא נאום מרשים, בו הוא שיבח את הסחר המתמשך של מדינתו עם אילינוי.
קרנר גם הוכיח את עצמו כבעל יכולות בתחום הרווחה. בהמשך, הצעדים בהם הוא קידם את תוכניות בריאות הנפש היו כה מוצלחים, עד שהם היו לדוגמה ולמופת לרפורמה הלאומית בתחום. בשנים 1967–1968 הוא היה חבר בוועד המנהל של אגודת המושלים הלאומית, והיה יושב ראש ועידת המושלים של מדינות המערב התיכון. ביולי 1967 הקים הנשיא לינדון ג'ונסון את הוועדה המייעצת הלאומית לאי-סדרים אזרחיים (אנ') ובחר בקרנר כיושב הראש שלה.[1] במסגרת תפקידו זה, שלח קרנר לנשיא ג'ונסון מספר מכתבים בהם הוא האיץ בו להגדיל את מספר הקצינים האפרו-אמריקאים בצבא ארצות הברית, שהיה נמוך באופן משמעותי (1.15% בצבא ו-0.6% בחיל האוויר). הוא גם שלח מספר מכתבים לתובע הכללי רמזי קלארק וליושב ראש הוועדה הפדרלית לתקשורת, רוזל ה. הייד, בהם הוא לחץ עליהם לספק ציוד קשר יעיל יותר לכוחות המטרה וכן לשפר את הכשרתם בטיפול במהומות. במכתבים הובע הצורך שלא להתעלם מהנקודות המרכזיות בממצאי הוועדה, אלא לעשות שימוש בלקחים שנלמדו בטיפול במהומות כדי לקדם עוד יותר את החוק והסדר ברחבי ארצות הברית.
כהונתו כשופט
קרנר בחר שלא להתמודד על תקופת כהונה שלישית כמושל, וב-20 במאי 1968 הוא התפטר מכהונתו כמושל כדי לקבל על עצמו מינוי כשופט פדרלי. ב-11 במרץ אותה שנה הציג הנשיא ג'ונסון את מועמדותו למושב בבית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים של ארצות הברית שהתפנה בעקבות פרישתו של השופט וינפריד ג'ורג' נוץ'. ב-11 באפריל אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. כהונתו של קרנר על כס השיפוט הסתיימה ב-22 ביולי 1974 בשל התפטרותו.
הרשעתו
ב-1969 הואשמה מרג' לינדהיימר אברט, מנהלת מסלולי מרוצי הסוסים פאר ארלינגטון ופארק וושינגטון, במתן שוחד לקרנר ולמנהל הפיננסים שלו, טד אייזקס, כדי להשיג תאריכי מרוצים עבור פארק ארלינגטון. מעשי השוחד לכאורה היו בצורה של כתבי אופציה ב-1961, שקרנר רכש במחיר מופחת ומכר ב-1968 ברווח. האירועים נחשפו כאשר אברט דווחה על תמורת המניות בבקשתה להחזר מס הכנסה מתוך אמונה שהאופציות היו הוצאה מוכרת באילינוי. במשפט הכחישה אברט שהיא התכוונה לשחד את קרנר, והממשלה מעולם לא זיהתה אותה כגורם נותן השוחד.
אף על פי שקרנר דיווח על הרווחים בדוח המס שלו, הוא הואשם בקבלת שוחד. הוא שכר את שירותיהם של פול קונלי ותומאס פאטון ממשרד עורכי הדין "ויליאמס וקונולי" לייצג אותו. בעקבות המשפט שהתנהל ב-1973, בו התובעים היו מושל אילינוי לעתיד ג'יימס תומפסון וראש סגל הבית הלבן לעתיד סמואל סקינר, הורשע קרנר ב-17 סעיפי אישום של הונאת דואר, קשירת קשר, בשבועת שקר ובהאשמות נוספות.[1] בעקבות ערעור 13 סעיפים מתוכם בוטלו, וארבעת האחרים נותרו על כנם. קרנר נדון לשלוש שנות מאסר בבית כלא פדרלי בשיקגו ונקנס בסכום של 50,000 דולר.[2] בשל הידיעה שהוא יודח באופן כמעט ודאי, התפטר קרנר מכהונתו על כס השיפוט הפדרלי ב-22 ביולי 1974.
קרנר החל לרצות את עונשו בבית החולים בבית הסוהר הפדרלי בלקסינגטון, קנטקי, בעל האבטחה המינימלית.[2] הוא שוחרר לפני תום תקופת מאסרו כאשר אובחן שהוא סובל מסרטן סופני.[3]
מותו
אוטו קרנר נפטר בשיקגו ב-9 במאי 1976. בשל שירותו הצבאי הוא זכה להיטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
רבים, במיוחד החוקרים ברנהרט ושליקמן, האמינו שהרשעותיו של קרנר היו לא הוגנות ושניתן היה להפוך אותן על פיהן אם הוא היה מאריך ימים יותר.[4]
ב-1977 הוענק לקרנר על ידי מושל אילינוי לאחר מותו פרס מסדר לינקולן, שהוא הכבוד הגבוה ביותר באילינוי.[5]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- אוטו קרנר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- אוטו קרנר באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- אוטו קרנר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- מידע על קברו של אוטו קרנר באתר בית הקברות הלאומי ארלינגטון (באנגלית)
- אוטו קרנר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 29.
- ^ 2.0 2.1 King, Seth S. (July 29, 1974). "Otto Kerner Goes to Jail Today, His Once‐Shining Career at End". The New York Times. Chicago. p. 47.
- ^ "Ex‐Gov. Otto Kerner Dies; Convicted While a Judge". The New York Times. Associated Press. May 10, 1976. p. 29.
- ^ Hansen, Stephen (January 1, 2000). "Review of Kerner: The Conflict of Intangible Rights; Paul Powell of Illinois: A Lifelong Democrat". Journal of the Illinois State Historical Society. 93 (1): 120–123.
- ^ "Laureates by Year - The Lincoln Academy of Illinois". The Lincoln Academy of Illinois.
- מושלי אילינוי
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
- שופטי בית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים של ארצות הברית
- אמריקאים ממוצא צ'כי
- אמריקאים ממוצא גרמני
- בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
- בוגרי אוניברסיטת בראון
- בוגרי אוניברסיטת נורת'ווסטרן
- תובעים אמריקאים
- אישי ציבור שהורשעו בדין
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
- מעוטרי מדליית החייל
- מעוטרי כוכב הארד
- אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
- אמריקאים שנולדו ב-1908
- אמריקאים שנפטרו מסרטן
- אמריקאים שנפטרו ב-1976