קריעה (אבלות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קריעת בגד היא פעולה המבטאת אות אבל שהייתה נהוגה במזרח הקדמון[1] ונוהגת בתרבויות שונות עד ימינו, ה'קריעה' מופיעה בתנ"ך עשרות פעמים לרוב כפעולת אבל על מות קרוב משפחה ולעיתים כתגובה לאירוע מטלטל.

בהלכה היהודית, קריעת בגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה.

מקור

הקריעה הראשונה בתורה הייתה אצל ראובן, שקרע את בגדיו כשהוא גילה שיוסף נעלם מן הבור.[2] אחריו קרע גם יעקב את בגדיו כחלק מאבלו: ”וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים”.[3] הקריעה מופיעה בתנ"ך כ-35 פעמים, וברובם מדובר בתגובה על מות קרוב משפחה בטרם עת, אולם גם על מקרים נוספים בהם באו לבטא צער ואבלות, לדוגמה בעקבות שמועה רעה (מעשה אמנון ותמר), ובעקבות חטא המרגלים (יהושע וכלב קרעו בגדיהם), או לאחר כבוד לאומי שנרמס (חזקיהו בעקבות דברי רבשקה) לעיתים הקריעה לוותה בפעולות נוספות כמו לבישת שק, העלאת אפר על הראש, צום, ועוד.[4]

בתלמוד בבלי נאמר: ”אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו"[5] - הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה” (מו"ק כד.).

חיוב הקריעה נפסק להלכה גם בשולחן ערוך [6]. לדעת הראב"ד חיוב הקריעה הוא מדאורייתא, אבל לדעת רוב הראשונים הקריעה היא מתקנת חכמים, ועונש ה'מיתה' הנאמר הוא על דרך "העובר על דברי חכמים חייב מיתה"[7].

דיני הקריעה

החייבים בקריעה

בנוסף לקרובי המת, יש מקרים בהם חלה חובת הקריעה על אנשים נוספים:

  • הנמצא בזמן יציאת נשמה: ”תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה? - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע” (מו"ק כה.) דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך, ואפילו כשהמת אינו אדם כשר - אם אינו בעל עבירה[8], בין מת איש בין מתה אשה וכן על קטן שלמד מקרא[9], ואפילו החזיר פניו ולא ראה בצאת נשמתו, אם עמד במקום בו יכל לראות זאת[10]. אולם למעשה בזמנינו יש נוהגים להקל בכך[11] כדי למנוע מצב בו לא ירצו לעמוד על החולה בשעת יציאת נשמה, והוא ישאר לבדו, "ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה"[12].
  • על אדם כשר: בברייתא נאמר שחייב לבכות ולהתאבל על פטירתו של אדם כשר, ומשמע בגמרא שחייב לקרוע עליו[13]. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך: "על אדם כשר: - שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה, ולא סני שומעניה, אע"פ שאינו גדול בתורה, אע"פ שלא עמד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע עליו. והוא שעומד שם בין מיתה לקבורה. ותלמידי חכמים פטורים מקריעה זו"[14]. אולם הרמ"א כתב שם שיש אומרים שגם לאדם שאינו תלמיד חכם אין חיוב לקרוע (אלא אם עמד בזמן יציאת נשמה) אלא רק חייב לבכות ולהתאבל.
  • על תלמיד חכם: בתלמוד נקבע שגם על תלמיד חכם שנפטר יש לקרוע.[15] אך לפי הרמ"א נהוג להקל ואדם קורע רק על רבו שלימדו תורה.[16]

בהלכה קיימים הבדלים באופן הקריעה אחר אב או אם, לבין אופן הקריעה אחר קרובי משפחה אחרים.

  • בעוד שאחר מתים אחרים קורע מעט בחלק העליון של הבגד העליון (ואם קורע יותר, עובר על איסור בל תשחית). אחר הורים קורע את כל הבגדים (מקטורן, אפודה, חולצה), וקורע עד כנגד הלב.
  • אחר כל הקרובים קורע בצד ימין של הבגד, אחר אב ואם קורע בצד שמאל.
  • אחר כל הקרובים יכול לקרוע בידיו או בעזרת כלי, אחר הוריו חייב לקרוע ביד.
  • אם נתלכלכו בגדיו, תוך כדי שבעה, כך שאינו יכול ללובשם ונדרש להחליפם, אחר הוריו חייב לקרוע את הבגדים החדשים, אחר שאר קרוביו אין צורך לקרוע את הבגדים החדשים.
  • על כל המתים רשאי לאחות את הקרעים לאחר שהסתיימו השלושים, על הוריו אינו רשאי לאחות לעולם. (הרגל מבטל שלושים, ועל כן על כל המתים, חוץ מהוריו, רשאי לאחות לאחר הרגל).
  • אם נודע לאדם על מותם של הוריו לאחר שחלפו השלושים חייב לקרוע, על מתים אחרים אינו קורע.

צורת הקריעה

הקריעה נעשית בעמידה, השיעור שלה טפח ולא יותר ואמרו חכמים "המקרע על המת יותר מדאי, לוקה משום 'בל תשחית'".[17]

הקריעה נעשית בבגד העליון, מיקומה בבית הצוואר, מלפנים, מלמעלה כלפי מטה, ולא לרוחב. זמנה מעיקר הדין בעת יציאת הנשמה, ולעיתים נוהגים לקרוע לפני שמוציאים את המת מן הבית לבית קברות. במקרים רבים נהוג שהקריעה מתבצעת בבית הקברות עצמו, בתחילת טקס ההלוויה, על ידי איש חברה קדישא (לנשים מתבצעת הקריעה על ידי אישה).

קריעה על חורבן ארץ ישראל

בהלכה ישנה קריעה גם על חורבן ארץ ישראל, כאשר אדם רואה יישוב בארץ ישראל בחורבנו, או רואה את הר הבית חרב. רבים לא נהגו בקריעה זו, ויש שאמרו שקריעה זו נוהגת רק כאשר אין שלטון יהודי בארץ.[18] המקור לקריעה זו הוא בתלמוד, שבו נאמר:

אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: "ערי קדשך היו מדבר" - וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" - וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" - וקורע[19]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0