פולמוס הנפיחה

פולמוס הנפיחה הוא מחלוקת הלכתית אודות היתר הנפיחה, שהתחוללה בין חכמי התושבים לחכמי המגורשים בעיר פאס שבמרוקו, וגלשה ליריבות קשה בין הקהילות. היא התעוררה מפעם לפעם בשנים שלאחר גירוש ספרד (ה'ר"ס 1500–ה'רצ"ה 1595). את פרשת הפולמוס תיעד רבי חיים גאגין, מי שהיה אחד מגיבוריה המרכזיים מהצד של קהילת התושבים.

רקע היסטורי והלכתי

בית הכנסת אבן דנאן של קהילת התושבים בפאס

ערכים מורחבים – גירוש ספרד, מוסתערבים, יהדות מרוקו

התפלגות היהודים בפאס לתושבים ומגורשים

בתחילת חיבורו "עץ חיים", המתאר את פולמוס הנפיחה, מספר רבי חיים גאגין, כי בשנת ה'רנ"ד, כשנתיים לאחר גירוש ספרד, פקדו מגפה ובצורת קשות את העיר פאס, ובעקבותיהן נפגע תהליך ההתבססות של קהילות המגורשים. רבים מהמגורשים לא עמדו בקשיים אלו, שבו לקסטיליה והמירו את דתם, לפחות למראית עין. לדבריו החלו הקהילות בפאס להתבסס החל משנת ה'רנ"ח, ממנה והלאה בנו היהודים בתים יפים, ייסדו ישיבות שהתמלאו בתלמידים, ובתי כנסת שנודעו ביופיים, בהם היו "ספרי תורה מלובשים בגדי שש משי ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל."

המפגש בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו פילג את האוכלוסייה היהודית בפאס, כמו אולי גם במקומות אחרים, לשתי קהילות נפרדות: תושבים (המכונים גם: "מוסתערבים") - אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו, שאליהם הצטרפו רבים מבני העיר סביליה שבספרד, ויהודים דוברי ערבית שמוצאם מדרום ספרד; ומגורשים (המכונים גם: קסטיליאנים) - אשר היו בעיקרם מיוצאי קסטיליה.

שתי הקבוצות נבדלו זו מזו בשפתן ובמנהגיהן - בין היתר בנוסחי התפילות, בדיני שחיטה, ובדיני אישות. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים והמגורשים, ואולם אחת מן החריפות שבהן הייתה סביב היתר הנפיחה שהנהיגו המגורשים. במחלוקת על הנפיחה נטל רבי חיים גאגין חלק משמעותי ומוביל מצד התושבים, הוא החיה את המחלוקת בעקשנות מספר פעמים, עד שהיא גוועה לחלוטין בשנת ה'רצ"ה. ספרו "עץ חיים" משמש המקור היחיד המתעד ומתאר את הפולמוס לפרטי פרטים, והוא מספק הצצה לחיי היהודים במרוקו בראש המאה ה-16.

הרקע ההלכתי

לפי ההלכה, חיה ובהמה שעתידות למות מחמת חולי או פציעה בגופן, אסורות באיסור טרפה. אחד מסימני הטרפות הוא נקב בריאה. ריאה הדבוקה לדופן בית החזה, עשויה להעיד על נקב שנוצר בה, או שהיה נוצר בה לו הייתה חיה, ומצבים אלו אוסרים את הבהמה באיסור טרפה. אולם בתלמוד הבבלי נאמר כי רב נחמיה בריה דרב יוסף היה בודק ריאה כזו במים פושרים. כלומר, לאחר שהוסרה הריאה מדופן בית החזה, הוא היה מנפח את הריאה ומכניס אותה אל תוך כלי עם מים פושרים, על מנת לבדוק האם יש יציאת בועות אוויר, ואם ישנו בעבוע הרי שיש נקב בריאה. בדיקה זו מכונה בהלכה "נפיחה". חלק מהראשונים כתבו שדברי התלמוד נוגעים גם למקרה שבו הריאה מחוברת לדופן באמצעות סירכא, כלומר, שהייתה כמין רצועה יוצאת מן הריאה ומחברת אותה אל הדופן.

לגבי היתר באמצעות נפיחה ישנן כמה דעות עיקריות, הנוגעות למחלוקת התושבים והמגורשים:

1. רוב הפוסקים סוברים שהנפיחה מועילה דווקא כשניכרת מכה בדופן בית החזה, שאז יש לתלות שמקור הדביקות או הסריכה לדופן הוא בדופן, אך כשאין מכה בדופן היא לא מועילה, מפני שהדבר מלמד שמקור הדביקות או הסירכא הוא בריאה, ודנים שהיה בה נקב או שעלול היה להיווצר בה נקב.

2. לעומתם סובר רבנו תם שאף אם יש סימן חולי בריאה, אם ישנה מכה בדופן אין הריאה צריכה בדיקה בנפיחה, ואם אין מכה בדופן, על אף שאין חולי בריאה מחמירים לבצע בה נפיחה, אולם הנפיחה אכן מועילה כדי לשלול טריפות שמקורה בריאה.

3. דעתו של הרמב"ם שכאשר אין מכה בדופן, מדין התלמוד ניתן היה להכשיר את הבהמה באמצעות נפיחה, אולם הוא כותב שמנהג ישראל שלא להכשיר באמצעות נפיחה. וכשיש מכה בדופן דעתו שגם אם הריאה נקובה הבהמה מותרת, מפני שתולים כי נקב זה אירע לאחר השחיטה, בעת פירוק הריאה מן הדופן.

נקודות המחלוקת בין המגורשים לתושבים

ה"תושבים" נהגו מאז ומתמיד כדעת הרמב"ם בכל עניין הלכתי, ובמצבים של ריאה הסרוכה לדופן שאין בה מכה, הם הטריפו את הבהמה, בהתאם למנהג שהביא הרמב"ם. כשבאו ה"מגורשים" מקסטיליה, הם הביאו עמם את המנהג להכשיר חיה ובהמה שריאתן סרוכה לדופן שאין בה מכה, באמצעות נפיחה. בתחילה רוב מוחלט של התושבים נגרר אחר מנהג המגורשים, אך לאחר כשלושה עשורים הם שבו אל מנהגם הקודם, ולהמנע מלבצע נפיחה במקרים אלו.

להלן מספר שאלות עיקריות שעמדו במוקד המחלוקת:

1. לדבריו של הרב גאגין, עד כ-20 שנה קודם הגירוש גם בקסטיליה נהגו שלא להתיר בהמה במקרה זה באמצעות נפיחה, וההיתר נבע מכורח אילוץ גזרתו של פרננדו השני מלך אראגון שלא לרכוש בשר שנשחט על ידי יהודי, וזאת על מנת להקשות על האנוסים ששמרו על מצוות הכשרות בסתר. ומכיוון שבפאס אין הגויים אוסרים את הבשר של היהודים, האם על הספרדים לשוב למנהגם הקודם?

2. האם על הספרדים לקבל את מנהג המקום, כדין אדם הבא למקום שבו נוהגים אחרת ממנהגיו?

3. האם יש לבטל את מנהג הספרדים בשל העקרון שלפיו פסיקת ההלכה נקבעת על פי הרוב?

4. האם מחלוקת הראשונים בנושא זה היא בדאורייתא, ולכן יש לנקוט בה כדעת המחמירים?

5. גם אם תקנת התושבים אינה מן הדין אלא היא בבחינת "סייג לתורה", האם יש בכוח המגורשים להפר את תקנתם שלא להתיר את הנפיחה, בדבר זה שפשט איסורו?

הפן ההיסטורי של פולמוס הנפיחה

התעוררות התושבים להחיות את מנהגם

בשנת ה'ר"ס בא לפאס רבי שלום מסנות, חכם שמוצאו מתוניס וסוחר שהסתובב בארצות רבות, הוא הוכיח את בני קהילת התושבים על כך שנטשו את מנהג אבותיהם להטריף כל בהמה שנמצאה בה סירכא בריאה, וסיפר להם כי כסוחר המסתובב בארצות רבות, מעולם הוא לא ראה שנוהגים היתר בנפיחה. רבי שלום קיבל תמיכתם של שניים מחכמי המגורשים רבי יוסף עוזיאל – רבו של הרב גאגין ורבי שמואל צבאח, אשר הורו שאין לתושבים לשנות את מנהג אבותיהם. כנגדם יצאו חכמי המגורשים, ובראשם חברו של הרב גאגין עוד מקסטליה, רבי משה חלאוה, והורו כי על התושבים לקבל את מנהג המגורשים.

בשנת ה'רפ"ו ארעה תקלה מתחת ידו של טבח התושבים, הוא טעה בסוג הסירכא והתיר בהמה באמצעות נפיחה, אף על פי שסוג הסירכא לא אפשר זאת. המאורע הסעיר את קהלת התושבים ונגיד קהילת התושבים, עמי שם טוב בן אברהם רמוך, נשבע שלא לאכול עוד מבהמה שהותרה על ידי נפיחה. תלמידי החכמים מקהלת התושבים התקבצו ממורמרים על כך שאכלו בשר שאבותיהם מכרו בדמים מועטים לנכרים, על מנת לדון בעניין המשך ההוראה לגבי הנפיחה. ההחלטה לאיסור התקבלה על ראשי החכמים של קהילת המגורשים, וביום ג' ניסן בשנה זו הם תקנו שלא יאכל יהודי הנמנה עם קהל התושבים, שבהם מוכללים גם היהודים שמסביליה שבספרד, בשר שהותר על ידי נפיחה. הם קבעו כי האוכל מבשר זה כאילו אוכל טריפה, ופתחו איטליז שיספק בשר הכשר לפי מנהג בני קהילתם. תקנה זו נעשתה בהסכמת נגיד התושבים ועוד חמישה חכמים, ומונו ארבעה חכמים לפקח על בדיקת הבהמות. רבי שמואל אבן דנאן, רבי יעקב בן לחסן - תלמידו של הרב גאגין, והדיין רבי יחיא בן חמו. למחרת בבוקר גזרו התושבים בבית הכנסת שלהם חרם ונידוי על מי שיעבור על התקנה.

הסערה שהתעוררה בעקבות החרם של התושבים

התקנה והחרם של התושבים עוררו ויכוח בין חכמי המגורשים, ו"מלמד" מקהילת המגורשים בשם רבי אברהם ביבאץ הביע את תמיכתו בעמדת חכמי התושבים, הוא גרר בכך דין ודברים עם המגורשים ובתוך דבריו הוא הביע זלזול ברבי משה חלאווה, שכבר לא היה בין החיים. בעקבות כך נידוהו תלמידיו של רבי משה בשוק של המלאח. כמו כן, כמה "נערים מנוערים" מקהילת התושבים אמרו שהמגורשים אוכלים טריפות. בתגובה למאורעות הללו תקנו המגורשים תקנה בה הם מנדים את כל מי שינהג לפי התקנה של התושבים.

נגיד התושבים בא יחד עם חכמיהם לשאול את רבי חיים גאגין על אודות הנידוי של המגורשים, והלה השיב שהנידוי בטל משום שהחרם של התושבים קדם לנידוי של המגורשים. המגורשים מסרו לרב גאגין כתב בקשה שיבטל את החרם של התושבים. הם העירו לו כי המחלוקת על הנפיחה היא בדבר האסור מדרבנן וההלכה אמורה להיקבע כפי המתירים, ואילו בתקנת התושבים נאמר שהאוכל מבשר נפוחה כאילו אוכל טריפה. הוא השיב בזעזוע, כי המחלוקת על הנפיחה הוא בדבר האסור מן התורה, ולכן יש לנקוט כהמחמירים.

בי"ז סיוון ה'רפ"ו שלחו המגורשים את רבי יהודה עוזיאל ואת רבי נחמן אבן סונבאל למקנס אל המלך, על מנת לתקף את תקנתם ולבטל את תקנת תושבים. כששמעו זאת התושבים מינו אף הם שני נציגים שישלחו אל המלך: רבי שמואל ברבי מימון אבן דנאן ורבי שאול ב"ר שלמה בן דנינאס, כדי שיטענו בעד תקנתם. כשבאו חכמי המגורשים למקנס הם פגשו בה את אחד מחכמיהם, רבי יעקב רוג'ליש, אשר כנראה יעץ להם שלא להביא את הדבר לפני המלך ושב יחד איתם לפאס. הוא נפגש עם רבי חיים גאגין יחד עם תלמידיו ובמהלך שיחתם תמה בפניו: כיצד ניתן לומר שאביתיהם של יהודי קסטיליה היו אוכלים טריפות, ורבי חיים השיב לו בפסוק "אך שקר נחלו אבותינו", כלומר, אין שום תוקף למנהג אבותיהם של יהודי קסטליה, משום שמקורו בטעות. לדברי רבי חיים היה זה מתוך כעס שתקף אותו.

תשובתו של הרב גאגין עוררה שוב סערה ויהודי תקיף מן המגורשים בשם משה אבוטאי, שהיה מקורב למלכות, הכריז בליל שבת בבית הכנסת כי שיקום לכבודו של הרב גאגין הוא ימרוט את שער זקנו. וכשנאמר לו כי לרב גאגין תלמיד נאמן בשם רבי יעקב בן לחסן, הוא ביקש לשלוח בו יד. כשנודע דבר האיום לרב בן לחסן הוא ביקש מנגיד התושבים לסייע לו ולהסיר מעליו את האיום, אך הלה השיב לו כי אין בידו לעזור לו וכי עליו לבקש זאת מהמלך עצמו. רבי יעקב הלך לבית הכנסת של התושבים על מנת לדון עמם אודות באיום על חייו, וכשיצא מפתח בית הכנסת פגש בו אבוטאי והזמינו אל המלך. רבי יעקב פחד להתייצב לבדו בפני המלך ולכן הצטרף אליו משה בן בוריהמאת, איש בעל קשרים עם מולאי מסעוד - אחיינו של המלך. בסיוע בן בריהמאת ומולאי מסעוד הבין המלך שמדובר במחלוקת הלכתית, ושהרב בן לחסן נרדף על ידי אבוטאי, הדבר עורר את חמתו של המלך על אבוטאי והוא הורה לכלוא אותו במשמר, הוא אף הטיל על חכמי המגורשים שהיו שותפים במחלוקת קנס של 200 אוקיות.

זמן קצר לאחר מכן יהודי מן התושבים קנה בשר מן המגורשים ועורר בכך סערה גדולה בקהילה, בתוך כך קללה אמו את התושבים ואת נגידם שאול בן שם טוב בן רמוך, ובתגובה הכו אותה כמה פוחזים מהתושבים עד זוב דם. כשנודע הדבר למלך הטיל על קהל התושבים קנס של 2000 אוקיות. באותו הפרק שיחדו כמה מהמגורשים שר אחד על מנת שיטיל את רבי יעקב בן לחסן בבית האסורים, אך הוא ניצל על בסיוע מולאי מסעוד אחיינו של מלך.

מהתרופפות התושבים במנהגם ועד לניצחונם המוחלט של המגורשים

בשנת ה'רפ"ח, כשבוע לפני פורים, בשל זעזועים בשלטון, אזל הבשר לקצבי התושבים והם באו לפני הרב גאגין בבקשה לסייע להם במציאת בשר, ואמרו לו כי באין ברירה הם יקנו בשר משחיטת המגורשים. כתוצאה מהמחסור הם אכן עברו על החרם וקנו את הבשר מן המגורשים. הרב גאגין נכנס לבית הכנסת של התושבים וגזר שכל קדרות הבשר תאכלנה על ידי נכרים, הדבר עורר את זעמם של חכמי המגורשים, רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן אבן סונבאל, והם ביקשו מנגיד התושבים שיתיר להם להרע לרב גאגין, אך הנגיד דחה אותם בגערה. לדברי הרב גאגין, הם התירו את דמו כמה פעמים ולא עלתה בידם.

בחודש חשון ה'רפ"ט הסיתו חכמי המגורשים את התושבים לומר כי תקנתם אינה מעיקר הדין, ובתגובה יצא הרב גאגין בפסק הלכה שהסכמת התושבים אין לה התרה משתי סיבות: 1. משום שהתורה מחייבת ללכת אחרי רוב הפוסקים, ורובם אוסרים את הנפיחה. 2. אפילו אם אין הלכה כרוב הפוסקים, והאיסור התקבל כ"סייג לתורה" אין בית דין יכול לבטל דבר שנעשה משום סייג. את פסקו סיים הרב גאגין בחרם על כל מי שיתיר את החרם של התושבים.

בשנת ה'רצ"ה, השנה שבה תיעד הרב גאגין את דבר הפולמוס, חלה ירידה דרסטית בצריכת הבשר של שחיטת התושבים. וכך, בערב שבת אחד אירע שקצב התושבים שהיה רגיל בעבר לשחוט 20 כבשים שחט רק 4, ואף הותיר מהם. כששמע הרב גאגין את הדבר, הוא הורה שלא להתפלל עם מפירי החרם.

כתוצאה מהחרם לחצו חכמים רבים את נגיד התושבים שאול בן רמוך על מנת שיפעל לבטל את החרם, בתואנה שהרוב נמצא בצד של המתירים. הנגיד ביקש מהרב גאגין: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים". הרב גאגין כותב כי מחמת הזקנה והסבל, ומחמת העובדה שבניו אינם איתו, הוא הסכים שחכמי המגורשים יתירו את החרם, בתנאי שיביאו את דעות הפוסקים האוסרים, וכאן הוא מנה שורה של כעשרים פוסקים, ויכתבו שהם מתירים. הוא ביקש גם שיביאו בפסקם את לשונו של הרמב"ן בחיבורו "משפט החרם", שאינו מאפשר להתיר חרם שהציבור קיבלו אותו עליהם, ויכתבו שאף על פי כן הם מתירים את החרם של התושבים. ובכך, מסיים הרב גאגין את תיאוריו, "אני את נשפי הצלתי".

חכמי המגורשים נענו לבקשתו וכתבו פסק המתיר את הנפיחה. בתגובה לפסקם כתב הרב גאגין את חיבורו "עץ חיים", בו הוא השיב באריכות על כל טענותיהם ותיאר את פרשת הפולמוס מזווית ראייתו. למרות דבריו של הרב גאגין, היתר הנפיחה פשט במרוקו בקרב התושבים והמגורשים כאחד.

יחסם של חכמי מרוקו בדורות הבאים להיתר הנפיחה

גם בדורות הבאים אנו מוצאים שחכמי מרוקו נקטו כדברי המגורשים, ורבי חיים בן עטר (המאה ה-18) שהיה עד לכך, תמה עליהם. הוא דן באריכות בנושא היתר הנפיחה והתייחס בהרחבה לשיטות השונות, ובסיום דבריו הוא משבח את גישתו של הרב גאגין שאת חיבורו "עץ חיים" הוא מצא בכתב יד בפאס. הוא מציין כי למרות שלדבריו מוצא משפחתו מקהילות קסטיליה, הכרעתו היא נגד דעתם של חכמי המגורשים וכדברי הרב גאגין.

לקריאה נוספת

• הרב פרופסור משה עמאר "מבוא" ל-עץ חיים: פולמוס הלכתי בין מגורשי ספרד לתושבים, תשמ"ז
• מורי עמאר, תקנות חכמי פאס תקנה ג, מכון אהבת שלום, פריס תשע"ג

קישורים חיצוניים

• רבי יעקב משה טולידאנו, נר המערב, באתר היברובוקס

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] פולמוס הנפיחה28378403