פצצת SDB

פצצת SDB
	פצצת קוטר קטן GBU-39
מידע בסיסי
ייעוד	פצצת דאייה מונחית
מדינת מקור	ארצות הברית; ישראל
יצרן	בואינג, ריית'און (SDB I ו-SDB II); רפאל - מערכות לחימה מתקדמות (SPICE)
עלות יחידה	40,000 דולר אמריקאי (SDB I); 250,000 דולר אמריקאי (SDB II)
מפעילים	מדינות רבות, בהן ארצות הברית וישראל
גרסאות	בואינג GBU-39B/B; ריית'און GBU-53/B; רפאל SPICE 250 ו-SPICE 250 ER;
מאפיינים כלליים
משקל	285 ליברות (129 קילוגרם) (SDB I); 113–125 קילוגרם (249–276 ליברות) (SPICE 250);
ביצועים
טווח	111 ק"מ (SDB I ו-SDB II); 100 ק"מ (SPICE 250); 150 ק"מ (SPICE 250 ER)
דיוק	CEP של 5–8 מטר (SDB I); CEP של כ־1 מטר (SDB II); CEP של 3–1 מטר (SPICE 250)
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי	חומר נפץ מרסק עם רסס:; 16–93 ק"ג (SDB I); 48 ק"ג (SDB II GBU-53/B)
מרעום	אלקטרוני הניתן לתכנות מתא הטייס, כולל אפשרויות של פיצוץ עם מגע, פיצוץ באוויר או השהייה
הנחיה	תלוי בדגם
ניווט	בדרך כלל GPS וניווט אינרציאלי
חדירת בטון	1,000 מילימטרים (39 אינץ')

פצצת SDB (ראשי תיבות של: Small Diameter Bomb – פצצת קוטר קטן) היא כינוי לסוג של פצצות מונחות מסוג פצצת דאייה למטוסי קרב רב־משימתיים. ייעודה הוא פגיעה כירורגית במטרות איכות, סיכול ממוקד, סיוע קרוב לכוחות הקרקע ודיכוי הגנה אווירית. הפצצה נמצאת בשירות מספר מדינות, ובפרט בשירות חיל האוויר של ארצות הברית. חיל האוויר הישראלי משתמש בפצצות SDB מדגמי GBU-39/B ("ברד חד") ו-SPICE 250 ("ברד קטן") אותם הוא מטיל ממטוסי ה־F-15I רעם, F-16I סופה ו־F-35I אדיר.

מאפיינים

הרעיון שמאחורי ה־SDB הוא יצירת פצצה קטנה ומדויקת שתאפשר פגיעה במטרות איכותיות ממרחק. מה שעומד מאחוריה הוא התובנה שלעיתים קרובות מספיקה פגיעה מדויק של רש"ק עם כמות קטנה של חומר נפץ מרסק כדי להשמיד מטרה, ואין צורך בפצצת שימוש כללי במאות ק"ג של חומר נפץ, שמלבד הגודל והמשקל והמקום שהיא תופסת על המטוס שנושא אותה, היא גם עלולה לגרום לנזק היקפי בסביבת המטרה ולפגוע בבלתי מעורבים. פצצות ה-SDB המודרניות מדויקות מאוד, כמעט ברמה של טיל אוויר-קרקע, ולכן הן מאפשרות פגיעה כירורגית מדויקת במטרה תוך מזעור הנזק ההיקפי, דבר שמתאים לתפישת הפעולה של צבאות מערביים (ובפרט לזו של צה"ל) שמשתדלים למזער פגיעה באזרחים. מאחר שפצצות ה-SDB הן קטנות וקלות, מטוסי קרב יכולים לשאת כמות רבה יותר שלהן (יחסית לפצצות רגילות או פצצות JDAM) וכך לתקוף יותר מטרות.

פצצת ה-SDB כוללת כנפיים בתצורת "יהלום" שמעניקות לה יכולת דאייה של כ־110 קילומטרים (68 מיל) והיא מדויקת מאוד. היא קטנה וקלה יותר מפצצת JDAM רגילה ולכן כל מטוס יכול לשאת יותר יחידות ממנה. פצצת SDB I נושאת כ־16 קילוגרם (35 ליברות) של חומר נפץ מרסק מסוג AFX-757, שלו יכולת חדירה של 1,000 מילימטר בטון מזוין (שהם 1 מטר או 39.37 אינץ').

הדגם המקורי, GBU-39/B SDB I, צויד בהנחיית ניווט אינרציאלי מסויעת GPS שאפשרה לו לתקוף מטרות נייחות כגון מצבורי דלק, בונקרים, מכ"מים וסוללות טק"א נייחות. הדגם המתקדם יותר GBU-53/B SDB II של ריית'יאון כולל גם ראש ביות תרמי ומכ"ם עם יכולת זיהוי מטרה אוטומטית, על מנת לאפשר לתקוף גם מטרות ניידות כגון טנקים, כלי רכב, סוללות נ"מ ונגמ"שי חפ"ק. לדגם SDB I יש CEP של 5–8 מטר והוא משיג זאת על ידי עדכון מתמיד של מערכת הניווט האינרציאלית שלו לפי נתוני ה־GPS.

חברת "רפאל" הישראלית פיתחה פצצת SDB על בסיס ספייס 250 (SPICE 250) שכוללת בנוסף לניווט אינרציאלי והנחיית GPS גם הנחיה המבוססת על ראש ביות אלקטרואופטי המאפשר פגיעה מדויקת גם במטרות נעות (CEP‏ < 3 מטר). הפצצה נמצאת בשירות חיל האוויר הישראלי בשם "ברד קטן".^[1]

היסטוריה

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (18 במאי 2023)

ב־2001 זכתה חברת בואינג בחוזה לפיתוח וייצור פצצת ה־SDB. בספטמבר 2005 הושלם אב-טיפוס לניסוי מבצעי ובבספטמבר 2006 נמסרה הפצצה הראשונה לחיל האוויר של ארצות הברית. באוקטובר 2006 הוכרזה פצצת ה־SDB כמבצעית על מטוס ה־F-15E סטרייק איגל.

השימוש בפצצה על ידי ישראל

פצצות ה־SDB נמצאות בשימוש חיל האוויר הישראלי החל מ־2009. כיום הן מבצעיות על מטוסי ה־F-15I רעם, ה־F-16I סופה וה־F-35I אדיר. חיל האוויר משתמש בדגם GBU-39/B SDB I תחת הציון "ברד חד" ובדגם SPICE 250 של רפאל - מערכות לחימה מתקדמות שמכונה "ברד קטן". הדגם הישראלי מדויק יותר מזה האמריקאי אך יקר יותר.

חיל האוויר הישראלי ערך שימוש ראשון מאושר בפצצת SDB ב"מבצע צוק איתן" ב־2014, אך ישנם דיווחים לא מאומתים שהוא השתמש בפצצה באופן לא מאושר כבר ב"מבצע עופרת יצוקה" ב־2008. לטענת סוריה, ב־28 במרץ 2019, מטוס F-35I של חיל האוויר הישראלי, השתמש בפצצות SDB מדגם GBU-39 כדי להשמיד מחסני טילים איראניים בחלב במסגרת סכסוך ישראל–איראן–חזבאללה בסוריה.

במאי 2021, ב"מבצע שומר החומות", עשה חיל האוויר הישראלי שימוש בפצצת "ברד קטן" מתוצרת "רפאל" בסיכול ממוקד של חוסאם אבו הרביד, מפקד החטיבה הצפונית בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.^[2]

במאי 2023, ב"מבצע מגן וחץ", נעשה שימוש בפצצות ברד-חד בסיכולים הממוקדים נגד בכירי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.

במלחמת חרבות ברזל נעשה שימוש רב בפצצות מסוג זה. כמו כן בוצע שימוש בפצצות "ברד חד" מדגם GBU-39B לצורך ההתנקשות בסאלח אל-עארורי ברובע הדאחייה בביירות ב-2 בינואר 2024, כאשר על פי פרסומים זרים, כלי טיס של חיל האוויר הישראלי הטיל 6 פצצות מסוג זה לעבר היעד.^[3]