חורבן בית המקדש השני

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות ב[ שינויים שבוצעו בו]. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.
תיאור המצור וחורבן ירושלים כפי שתואר על ידי הצייר דייוויד רוברטס

חורבן בית המקדש שני הוא האסון הגדול של החורבן בית המקדש השני. עיקר חורבנו נעשה בידי טיטוס הרשע בתשעה באב שנת ג' אלפים תתכ"ח. השלמת החורבן נעשה בשעה שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל בתשעה באב שנת ג' אלפים תת"פ בפקודת אדריאנוס שחיק עצמות. ואמרו חז"ל בית שני חרב בעוון שנאת חינם.


שנאת חינם ערב החורבן

צדיקים שהקב"ה לא סובל

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים

יומא דף ט' ע"ב‏

כתב הנצי"ב, בני הדור של בחרבן בית שני, היה דור עיקש ופתלתל. ואף שהיו בם היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אולם אפילו אלו לא היו ישרים בהליכות העולם. ולכן מפני שנאת חינם שהיתה בליבם זה לזה, הם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם בעניני יראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים באופן מופלג, והרבו בשפכות דמים בהוראת התר והיו סוברים שכל שלא נוהג כדעתם בעניני יראת ה' אדם כזה מצוה להרוג שהוא צדוקי ואפיקורוס. ונשתלשל מזה לכל הרעות שבעולם, עד שלבסוף חרב הבית. וזאת מפני שהקב"ה א-ל ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.[1]

בגמרא (יומא כג ע"א ע"ב) מסופר, תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך וגו' הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה וכו' שמע מינה שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כדקיימא.

בירושלמי[2] נאמר 'אמר רבי יוחנן לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים מה טעמא? בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי (יחזקאל ב ג). אל גוי המורד אין כתיב כאן אלא אל גוים המורדים אשר מרדו בי'. כלומר עם ישראל התפרק נעשה כעין מספר עמים (גויים) שונים. וכן יוסיפון בסיפוריו על לפני החרבן התייחס ל-כ"ב כתות, כשמהן שלוש כתות גדולות, הפרושים (היא הסיעה הקדוששקיימה את המצוות לפי פירוש ה"תורה שבעל פה" שהועברה מדור לדור), הצדוקים (סיעת כוהנים ובעלי ממון, שנהגו לפרש את המצוות הכתובות בתורה ככתבן), והאיסיים (שהאמינו בחיים של פרישות).

שקל מימי המרדה ברומים שנת ג' אלפים תתכ"ו. הכיתוב: מצד אחד "שקל ישראל שג (שנה ג')"; מצד שני: "ירושלים הקדושה"

כת בולטת נוספת הייתה בריוני ירושלים , שחשבו את עצמם לצדיקים וחסדים יותר מידי ומרדו בכל שלטון האמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא כביכול את שלטונו של ה'; אף בשאר העניינים הם היו כחלק מהפרושים, אולם שאיפתם הגדולה ופעילותם הפעילה למרידה בשעבוד מלכויות הבירתם על דעתם ועל דעת קונם.

הגמרא (עבודה זרה דף ח ע"ב) מספרת, ש'ארבעים שנה עד לא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות וכו' מאי טעמא ? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו' [מכיון שראו שרבו להם רצחים ולא יכלו לדון, אמרו מוטב שנגלא ממקום למקם בשביל שלא יתחייבו]. דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם.

אל ריבים אילו נלווה גם אשר אשר העשירים המקורבים לשלטון היו רודים בהמון העם, כאשר הם אמצו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מרושע ורודף תענוגות, שהיה לעתים רצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט. עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, משרת הכהן הגדול הפכה לכלי מריבה שלטוני בין משפחות יריבות, ונמכרה לכל המרבה במחיר,[3] בגמרא מתואר המצב כך:

שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות.

תלמוד בבלי (מסכת פסחים נז,א)


ארץ הקודש הייתה מיושבת בנוסף על בני ישראל גם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים ושבטים נוספות. ערים רבות בארץ, כדוגמת קיסריה, היו בהם אוכלוסייה מעמים שונים; ותערובת זו הביא פעמים רבות לריבים. הריבים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כשעולי רגל מהגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעתים קרובות התערבו בריבים הנציבים הרומיים לטובת הסורים והשומרונים.

רבן יוחנן בן זכאי שהיה בזמן החורבן ראה שהפורענות באה בגלל הריבים והעדר שלום שהיו בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין משפחה למשפחה בין ממשלה לממשלה פתח ואמר

הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים המטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והרי דברים קל וחומר ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהן מטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין משפחה למשפחה בין ממשלה לממשלה על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

ילקוט שמעוני שמות - פרק כ - רמז שו

חורבן הבריונים - מהרסיך ומחרבייך ממך יצאו

כתב בספורנו (בראשית לג ד) עשו נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב. כאמרם ז"ל (תענית דף כ ע"א) שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות [מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה (מלכים א יד טו) מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן דממו הרוחות עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר כארזים עלי מים. מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו] הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין) בריוני דבן לא שבקונן.

'Mucius Scaevola in the Presence of Lars Porsenna', oil on canvas painting by Matthias
הבריונים במלחמתם זה בזה

לאחר נפילת הגליל בידי הרומים הזדעזעו תושבי ירושלים. הפליטים מהגליל, ובראשם המנהיג הסקריקי יוחנן מגוש חלב הגיעו לירושלים, כשהם מלאי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל. עוד בטרם הגיע יוחנן לירושלים היו המחנות השלטוניים היריבים על סף מלחמת אחים. הבריונים בעיר הונהגו על ידי אבא סיקרא,[4] ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאוד את סיעת הקנאים. מעתה סיעת רבן יוחנן בן זכאי וכל הדוגלים בכניעה בפני הרומיים, ואתם אף והיו אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה, הכוהנים, ועשירי העיר, כל אילו נעשו עתה מיעוט בפני הקנאים. הקנעים השלטתו על הכול ואף הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס הודח, והובא במקומו כהן אלמוני בשם פנחס בן שמואל מכפר חבתא.

מנהיג הממשלה שדגלה בכניעה חנן בן חנן החליט להתגבר על הביריונים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש, וקראו לעזרת האדומים מבחוץ תוך שהוא טוען כי בכוונת הממשלה להסגיר את העיר לרומאים. האדומים, עשרים אלף במספר (בהם יעקב בן סוסא) הגיעו אל העיר, אך חנן סירב להכניסם אל תוך החומות. באחד הלילות פתחו אנשי הבריונים את דלתות חומות העיר, ואיפשרו את כניסת האדומים אל העיר. מעשה זה הביא לטבח אכזרי בדוגלים בכניעה. החל מסע רציחות שבו איבדו את חייהם מנהיגי סיעת הדוגלים בכניעה חנן בן חנן ויהושוע בן גמלא. כן נהרג הלוחם ניגר, אשר הצטיין בקרבות אל מול גאלוס. שמונת אלפים אנשים איבדו את חייהם בלילה ההוא.

יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי סיעת הדוגלים בכניעה. מולו עמד מחוץ לעיר אבא סיקרא, ראש בריוני ירושלים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר. המאבק בין יוחנן ובין אבא סיקרא לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את שתו של אבא סיקרא, אבא סקרא בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר. בלחץ אנשי ירושלים שוחררה אשתו של אבא סקרא. אבא סקרא נותר מחוץ לעיר, כשעמו כמה אלפים מן הביריונים, והוא זומם להיכנס אל תוך שערי העיר.

פרט מתוך 'החרבת בית המקדש בירושלים'

מנהיגי הדוגלים בכניעה שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, סברו כי אם יכניסו את אבא סקרא לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. מחשבה זו הביאה אותם להכניס את אבא סקרא ואנשיו אל בין חומות העיר, ועתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. המלחמה ניטשה עתה בין הדוגלים בכניעה (אשר כמעט ולא נותר בידם כוח לאחר הרציחות שערך בהם יוחנן), הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, בריוניו של אבא סקרא, וסיעה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ואבא סקרא גם יחד. בחג הפסח, כאשר פתח אלעזר בן שמעון את שערי בית המקדש, שלח יוחנן את אנשיו כשהם חמושים, והשתלט על ההר.

הגמרא (גיטין דף נו ע"א) מספרת על שלושת עשירי ירושלים שהיה להם באוצרותיהם מזון להאכיל את כל ישבי ירושלים למשך עשרים ואחד שנים. אמרו החכמים ליריונים נצא מהעיר נעשה שלום עם הרומיים אולם הבריונים לא נתנו להם. אלא הם אמרו להם בהוא יתנו ותנצא לעשות קרב עם הרומים אמרו להם החכמים לא נצלח לנצח אותם. קמו הבריונים ושרבו את כל האוצרות התבואה ועצים כדי שילחמו כולם ברומיים, וכך נעשה רעב בירושלים.

אבא סקרא ראש בריוני ירושלים היה בן אחתו של רבן יוחנן בן זכאי. שלח אליו רבן יוחנן וביקש ממנו, בוא בחשאי אלי! והוא בא, אמר לו רבן יוחנן עד מתי אתם עושים כך והורים את כולם ברעב? אמר לו אבא סקרא, מה אעשה? אם אומר מה שהוא לביריונים מיד הם יהרגו גם אותי. אמר לו רבן יוחנן. תן לי איזה עצה שאני יוכל צאת מהעיר אלי אני יכל לפעול איזו הצלה קטנה (אפשר דהוי הצלה פורתא).

אמר לו אבא סיקרא החזק עצמך כחולה ותוציא קול שאתה חולה ושיבואו כולם לשאול לשלומך ותביאו דבר מסריח כמו נבלה וכד' וישימו עלך ויומרו שנח נפשך ויכנסו לשאת את מיטתך רק תלמידיך ולא יכנס איש אחר בכדי שלא ירגישו שמיטתך קלה מיטת המת. וכך עשו, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר. כי בוא לפתחי ירושלים רצו הביריונים לדקור את המת לוודאות שהוא מת, אמר להם אבא סקרא יאמרו הביריונים שבעיר רבן דקרו! ויקשה עליהם בזיון הזה שעשו הבריונים היושבים בשער העיר, ועל ידי כך יהיה פירוד הלבבות בבריונים עצמן, ויהיו נלחמים זה עם זה, הם בהם, יעמוד השטן ביניהם, והיא לא תצלח לבריונים. רצו לדוחפו אמר להם אבא סיקרא, יאמרו רבן דחפו! פתחו לו את השער ויצא.

אספסיאנוס

ובא לפני אספסינוס כשהוא בא לפניו אמר: שלום עלך מלך! שלום עלך מלך! אמר לו אספסינוס אתה חייב שתי מיתות אחד - שאיני מלך ואתה קורא לי מלך אתה מורד בזה במי בנירון המלך, ועוד אם מלך אני עד עכשיו למה לא באת אלי? ענה לו רבן יוחנן מה שאמרת שאינך מלך במהרה תמונה למלך הרי אין ירושלים נופלת אלא בידי מלך, ולמה לא באתי הביריונים לא נתנו לי אמר לו אספיסינוס מה בקשתך? אמר לו, תן לי יבנה וחכמיה ! ואת המשך שלטון שלשלת הנשיאות של רבן גמליאל. ובזכות זאת היתה הצלה לשלשלת התורה וגלתה הסנהדרין וישבה לה ביבנה. [5]

אולם בתוך בעיר המשיכו הבריונים וסיעות הקנאים להילחם זה עם זה בכל אותה העת המתין אספסיאנוס בניחותא, שכן סבר כי המלחמות הפנימיות אך יקלו עליו ויסייעו לו כשיתחיל המצור על העיר, וכי יש לתת לצדדים הניצים למצות את הנזקים שהם גורמים זה לזה. ובאמת בנתיים אספסינוס חזר לרומא ונתמנה שם למלך והוא פקד את את בנו טיטוס להישאר ולכבוש את ירושלים. ורק משהציב טיטוס את חייליו אל מול חומות העיר התאחדו כל סיעות הביריונים. יוחנן פיקד על ששת אלפים אנשים, וקיבל את הפיקוד על הגנת הר הבית ומצודת אנטוניה. על הגנת שאר חלקי העיר הוצב אבא סקרא.

נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש

מבנה ירושלים בעת המצור

ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים ובגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום שימשו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר, ולכן גדלה העיר לכיוון צפון. בכל פעם שגדלה העיר, נותרה בעינה החומה בתוואי הגבול הקודם. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה (בה שכנו משכנות העשירים), ואת העיר התחתונה (בה שכנו הבינונים והעניים). כאשר התפשטה ירושלים צפונה, והוקם רובע חדש, אשר גבל ממזרח בהר הבית, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". השכונה הצפונית החדשה, ביזיתא, הייתה מוקפת ב"חומה השלישית" שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל החומה המזרחית של הר הבית. החומה השלישית נבנתה בחלקה על ידי אגריפס הראשון, אך בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר, הופסקה בנייתה, ונמשכה בחופזה רק לאחר פרוץ המרידה ברומיים. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים, כאשר מצדו הצפון מערבי מצויה מצודת אנטוניה.

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶי

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ,

וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ.

עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל, נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ,

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ.

עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ, אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ,

וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ.

עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ,

וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל וּמִזְבֵּחַ קְטוֹרֶיהָ.

עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ,

וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ.

עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ,

וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ:

עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ,

וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ.

עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ,

וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ.

עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ,

וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ.

עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ,

וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ.

עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ,

וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.

אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

תוכניתו של טיטוס

טיטוס תכנן לתקוף מצפון-מערב, להבקיע את החומה השלישית במקום שבוצר בחופזה על ידי הבריונים ולא היה חזק כביצורים המקוריים מימי אגריפס הראשון, ולאחר מכן להבקיע את החומה השנייה, שהגנה על חלקי העיר שגבלו בהר הבית, ועל הגישה למצודת אנטוניה. לאחר מכן לכבוש את העיר העליונה, ובד בבד לפרוץ דרך מצודת אנטוניה אל הר הבית.

חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הצבא היה מורכב מארבעה לגיונות - הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה, והלגיון החמישה עשר אפולינריס, ומחילות עזר נוספים.

כיבושה של ירושלים

במהלך מתקפת טיטוס על ירושלים עשו הרומאים שימוש ביוסף בן מתתיהו, כדי לשכנע את הנצורים בעיר לנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר תוך הבטחה כי כך ינצלו העיר והמקדש מחורבן. חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.[6]

טיטוס החל בניסיונותיו להבקיע את החומה השלישית מצד צפון מערב, מקום שבו היא גובלת בארמונו של המלך הורדוס. במשך חמישה עשר ימים עמלו חייליו של טיטוס באמצעות שימוש במכונות מצור ובאילי ברזל על הבקעת החומה, אל מול מטר של קליעים מעל החומה, ופשיטות של היהודים אל העוסקים במלאכת הבקעת החומה. הפרבר ביזיתא נכבש, והחיילים עמדו בפני החומה השנייה.

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של אבא סיקרא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. ברור היה לצדדים כי העניין לא יסתיים בהסדר, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מספר מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השנייה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.

טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה אשר בעת חפירתה חוזקה בקורות עץ, ומשהסתיימה חפירתה הוצתו הקורות, וכך התמוטטה הסוללה.[7] העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת הביריונים זה בזהשקדמה למצור.

חורבן בית המקדש

טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. היה זה המפתח להר הבית ולבית המקדש. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר מכן, הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. ביום המר והנמהר ים תשעה באב ג' תתכ"ח, פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש.

'החרבת בית המקדש בירושלים' ציור מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים.

לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ואבא סקרא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. טיטוס הסתער על העיר העליונה, שהחזיקה מעמד במצור עוד שמונה עשר ימים נוספים. לאחר מכן נהרסה העיר כולה. מכל חומות העיר הותיר טיטוס רק שלושה מגדלים - מגדל היפיקוס, מגדל מרים ומגדל פצאל, על מנת להעניק לדורות הבאים מושג עד כמה הייתה מבוצרת העיר שכבש.

המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות. מנהיגי המרדה, אבא סיקרא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. אבא סקראהוצא להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.

רבים נותרו בחיים מאנשי ירושלים, אף לאחר כיבושה המוחלט. החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם בזמן הלחימה, ונשפטו בהתאם.[8]

הקף החורבן

עומק החורבן

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, בית המקדש היה הלב של עם ישראל המקדש היה מקום משכן מלכתו של המלך ה' ושם היו עובדים את ה' בפאר והדר, הוא היה גם המרכז התורה ומשם יצאתה תורה לכל ישראל, לשם היו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, ומכאן שחורבנו היה נורא ואיום. אלפי מבני ישראל נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות הבריונים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים, ותופעה זו הצמיחה בעלי זרוע יהודים, שניצלו את המצב להפקת רווחים אישיים.

אין לנו שיור רק התורה הזאת

כינוס הסנהדרין ככרם ביבנה
העיר הקודש והמחוזות
היו לחרפה ולבזות
וכל מחמדיה טבועות וגנוזות
ואין שיור רק התורה הזאת
"זכור ברית", סליחות ערב ראש השנה

אף לאחר החורבן לא פסקו החיי התורה בארץ הקודש. בזכות שתדלנותו של רבן יוחנן בן זכאי את ירושלים החליפה במידה מסוימת העיר יבנה. ביבנה הקיים רבן יוחנן בן זכאי את הסנהדרין, וביבנה פעל היורש הנשיאותי בפועל של בית גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי הוא בנה מסגרת חלופית לחיי עם התורה, מבנה חדש שבה להתמודד במציאות הקשה של העדר מקדש. רבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנות המשמרת את זיכרון המקדש גם ללא מקדש והנוטעות בחיי העם את האמונה שמהרה יבנה המקדש ובכך מילא במקצת את החלל את החלל הריק שנוצר עם החורבן בתחום עבודת הקודש.[9]

וכן לימד רבן יוחנן בן זכאי שגמילות חסדים ותפילה אם במקום הקרבנות. ומסופר (אבות דרבי נתן ד' ד') שפעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלושה פעמים בכל יום - ותפלתו מתקבלת ברצון.


חשיבות מפעלי רבן יוחנן בן זכאי מתבארת גם על רקע המהפכה השקטה והזהירה שחולל. אמנם ללא התנגדותם המפורשת של הרומאים מצד אחד, אך גם ללא אישורם הרשמי והכרתם במעמדו מצד שני, שלא לדבר על הקשיים הרבים שהחורבן הביא בעקבותיו, בנה הנשיא החדש את מפעל השיקום ביבנה ב"עשר אצבעותיו". רבן יוחנן בן זכאי הקים איפוא מרכז מחוץ לירושלים, מעין חלופה לעיר המרכזית, למקדש ולסנהדרין. הגורם המרכזי שגרם לפילוג בחברה היהודית - הכיתתיות - נעלם, והנהגת הסנהדרין זכתה ליטול את ההובלה בעם ישראל לנצח נצחים.

שרידי ההיכל וחרישת ההיכל בידי רופוס

אף אחרי שטיטוס השליך אש במקדש ונשרף כל מה שהיה כמו הפרוכות וקורות העץ נשרפ כליל. אך עיקר ההיכל הסטווים הבנויים אבן ושיש, עיקרם נשארו על עומדם שרופים ובלואים. אף המזבח לא נעקר כליל. וכך הם עמדו במשך בשוממונם במשך נ"ב שנה.

על אותם שנים מסופר בגמרא (מכות כד ע"א) שרבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא והיו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: וכו' עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!. אם כן ר' עקיבא וחבריו נכנסו להר הבית והביטו על בית קדשי הקדשים, על ההיכל. לא כתוב 'מקום קדשי הקודשים', אלא בית קודשי הקודשים'- ומבית זה ראו את השועל יוצא.

יש שאומרים שבאותם שנים אף על גב שהמקדש היה שומם מזמן חרבן הבית עד חרבן ביתר שאז נחרש ההיכל ונהרס המזבח. היה עוד המזבח קיים והקריבו עליו פסחים. ויש אומרים שאף שאר הקרבנות ושבאותם שנים כיהן רבי ישמעאל בן אלישע השני ככהן גדול, ונכנס להקטיר קטורת.


על אותם שנים גם מסופר במדרש תנחומא (פקודי אות ד'): "אמר רשב"י כשנכנס אדריאנוס לבית המקדש היה מחרף ומגדף וכו'". וכידוע אדריאנוס היה הקיסר בעת מרד בר כוזיבא, עשרות שנים לאחר החורבן.


וכך נמשך הדבר במשך נ"ד שנה אחר חרבן בית שני עד שחרש רופוס את ההיכל והרס את המזבח.[10]

מפעלי בנייה ברומא לציון חורבן ירושלים

תבליט שחקקו הרומיים על שער טיטוס, המתאר אחר חורבן בית המקדש נלכחים לגלות עם ישראל עם כלי המקדש

טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי גלדיאטורים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להלחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. במשחקים שנערכו בכל מקום אליו הגיע טיטוס, בקיסריה פיליפי, בירתו של אגריפס השני, באנטיוכיה ובקיסריה, נכחו אף "מלך יהודה" אגריפס השני, ואחותו ברניקי, חברתו של טיטוס, והקיסרית המיועדת בעיני עצמה.

לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף", שהיה כה חשוב לדימוי המצביא בעיני העם הרומי. במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי מקדש ה' השבויים, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, והם ראו בזה בטיפשותם אות ניצחונו של יופיטר על ה' אלוקי ישראל חלילה וחלילה. את שיירת השבויים הוביל אבא סקרא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומף. ברבות השנים הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום.

השושלת הפלאבית, הקיסר אספסיאנוס ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, רצו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. אספסיאנוס, שנבחר לקיסר על אף שלא היה ממשפחה מיוחסת, היה מעוניין להצדיק את שלטונו, ולכן הפריז בכוחם של המורדים היהודים, ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנו את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס - מלחמת היהודים. אספסינוס עצמו הקים את הקולוסאום בעזרת השלל שנלקח מבית המקדש. טיטוס הקים את שער טיטוס בקירקוס מקסימוס לכבוד ניצחונו וכיבוש ירושלים. ודומיטיאנוס הקים את שער טיטוס בויה סקרה, ובכך שייך את עצמו לניצחון במלחמה, על אף שלא השתתף בלחימה.


בנו ברומי ציון גדול של אבן משכית וציירו בו כלי המקדש ואנשים האסורים למזכרת עולמים מגבורתו של טיטוס וכן עשו בשלוניקו כשעבר שם עם הגולה. ברומי בבית תפלה של סנט שם מערה שהניח טיטוס כלי בית המקדש

סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים תתכ"ח


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קולוסיאום

הקולוסאום נבנה בזמן השושלת הפלאבית, את הבנייה החל הקיסר אספסיאנוס, שבנה את שלושת היציעים הראשונים. בנו, הקיסר טיטוס המשיך בבנייה, והוסיף שני יציעים, וזו הושלמה על ידי אחיו של טיטוס, הקיסר דומיטיאנוס, בשנת ג' אלפים תתל"ח. לספירה. כתובת הבנייה של הקולוסיאום הוצבה לחגוג את הקמת האמפיתיאטרון החדש משלל שהושג בכיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת ג' אלפים תתכ"ח.

בשנת ג' אלפים תתל"ט , עשור לחגיגת הטריומף של אספסיאנוס וטיטוס למלחמת פולמוס של אספסינוס, הציבו הרומאים קשת ניצחון בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה, שער טיטוס (קירקוס מקסימוס). הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק במשך ה[[אלף החמישי] וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי לתת כבוד לטיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר, בצייתו לעצת אביו אספסינוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליח לכובשה.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שער טיטוס

לאחר מות טיטוס בשנת ג' אלפים תת"מ , כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול הקדיש אחיו הקיסר דומיטיאנוס שער ניצחון הממוקם בפורום רומאנום שברומא, הוא שער טיטוס בויה סאקרה. בכך דומיטיאנוס שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרידה, על אף שלא השתתף בלחימה.

בשנת תשכ"ג, עת ביקר ברומא הרב יוסף שלמה כהנמן הרב מפוניבז זצ"ל לצורך הצלת ילדים יהודים לאחר השואה ממנזרים ולגיוס כספים לישיבות בא"י, ביקש ממארחו שם שיקח אותו לשער טיטוס, כשהגיע לשער טיטוס ראה את התבליט הרים קולו ואמר ואמר "טיטוס טיטוס אנחנו כאן, איפה אתה?

כשהשער הזה הוקם כאות לדורות לניצחונך ולניצחון של רומא המהוללת, היה מצבם של ארץ יהודה ושל עם ישראל בכי רע. העתיד נראה מוביל לקראת אובדן מוחלט. ואתה טיטוס, לעומתם, אתה נישאת על גלי אהדת ההמון בראש תהלוכת ניצחון, עטור תהילה וכבוד. אפילו שער בנה בנית לך לכבוד ולתפארת. מי שחי באותו הזמן והיה עליו לחרוץ משפט בודאי היה רואה בך טיטוס את המנצח, וביהודים – את המנוצחים.

אולם חלפו להן כאלפיים שנה, ושוב אנו בוחנים, היכן היהודים והיכן אתה טיטוס. אותם היהודים השבויים המנוצחים, חיים וקיימים, צאצאיהם ממשיכים את כל תורת אבותם, שומרים על השבת שכה היתה יקרה להם, מניחים את אותן התפילין, ומתפללים לבניינה של ירושלים מחדש. ואילו אתה טיטוס? מי יודע ומי ראה אותך? איה צאצאיך? איה אמונתך? אם כן, מיהו המנצח? בקרב אחד, אמנם, גברה ידך, אך במלחמת הנצח – הניצחון הוא שלי של עמי של אלוקי ואלוקי אבותי.[11]

עיין עוד

עיין בספר

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. העמק דבר פתיחה לספר בראשית. ובהעמק דבר על במדבר פרק לה פסוק לד
  2. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף נג ע"ב
  3. תלמוד בבלי מסכת יומא יח ע"א וכן בירושלמי מסכת יומא פ"א ה"א
  4. אבא סקרא הוא כינוי לראש הסקריקים. אבא כלומר ראש, סקרא הם ביריונים ולסטים. זיהינו כאן את אבא סקרא המזכר בגמרא כראש הבריוני ירושלים עם שמעון בן גיורא המוזכר בכתבי בן מתתיהו ושם הוא מתואר כרש של כנופית לסטים. וזאת על פי בעל הדורות הראשונים שכתב שאלו שהשחיתו את אוצרות התובואה לא היו אלא גדודיו הפראיים של שמעון בן גירא.
  5. גיטין דף נו/א ופירשנו על פי הבניהו בן יהוידע (שם) בעו למדחפיה יאמרו רבן דחפו. פירש רש"י יאמרו קאי על רומיים, וקשה מהיכן יודעים זה הרומיים, דבשלמא דקירה רואין אותו אחר שיוציאוהו שהוא מדוקר, אך אם דחפוהו איך ידעו. ונ"ל יאמרו קאי על שאר בריונים שבעיר, שרואין זה ויקשה עליהם בזיון הזה, שעשו הבריונים היושבים בשער העיר, ועל ידי כך יהיה פירוד הלבבות בבריונים עצמן, ויהיו נלחמים זה עם זה, הם בהם, יעמוד השטן ביניהם, והיא לא תצלח לבריונים:
  6. כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ד פרקים א-ג
  7. כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ה פרק י"א ד
  8. כתבי יוסף בן מתתיהו - תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים - ספר ו פרק ט ב
  9. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.
  10. העמק דבר על ויקרא פרק כו פסוק לא ולא אריח בריח ניחחכם. דאע"ג דהמקדש שומם מכ"מ אפשר דישאר המזבח במקומו ולהקריב עליו. וכמו שהיה באמת בחרבן בית שני. דמזמן חרבן הבית עד חרבן ביתר שאז נחרש ההיכל ונהרס המזבח. היה עוד המזבח קיים והקריבו עליו פסחים כדאי' בסנהדרין פ"א שהיו אז מעברין את השנה בשביל פסחים מכ"מ לא אריח וגו'. אבל רק פסחים הקריבו דלא כתיב ביה ריח ניחוח משא"כ כל הקרבנות כתיב ריח ניחוח בחטאת בפ' ויקרא ד' ל' ובבכור בפ' קרח י"ח י"ח ומעשר ה"ה כבכור. מש"ה לא הקריבו בחרבן בהמ"ק משום דכתיב ולא אריח בריח וגו' (והיינו דאי' במס' מכות די"ט א' והכא בבכור שנזרק דמו וחרב הבית ואיתקוש בשרו לדמו. ופירשו התוס' דמיירי דנחרב המזבח. וא"כ עיקר חסר ולימא דנהרס המזבח. אלא כדברינו ומתחלה מיירי באופן דלא חרבה הבית אלא שאין בית מחמת שבונים אותו כמו בימי הורדוס. ואז קדושה ראשונה קדשה לע"ל. אבל בזמן שחרב הבית אפי' המזבח קיים א"א להקריב שום קרבן שהוא לריח ניחוח עד שיהיה הערה מן השמים ורשיון מאוה"ע לבנות בהמ"ק אז אפי' בבנין המזבח לבד יהא אפשר להקריב קרבן שאז סרה הקללה והשמותי את מקדשיכם. וממילא סרה הקללה ולא אריח. ועדיין קשה הא דאי' בזבחים דק"ד המעלה בזה"ז חייב. וע' תו' יומא דס"ג א' ד"ה שלמים. דאוקמי בזמן חרבן הבית והמזבח קיים. אלמא דאפשר להקריב בזה"ז. והדברים עתיקים:). וע' מש"כ עוד בזה בס' דברים ט"ז בפ' שמור את חודש האביב: העמק דבר על דברים פרק טז פסוק ג אחר שביארנו דהאי קרא מרמז לזמן הגלות יש לנו לבאר כל הפרשה דמיירי בעת חורבן בהמ"ק אלא המזבח היה עדיין קיים והיו כל ישראל בגולה בחו"ל בלי פסח כלל. ומי שבא לא"י כמו שהיה באמת במשך נ"ד שנה אחר חרבן בית שני עד שחרש רופוס את ההיכל והרס את המזבח. שבזה המשך היו אסורים להקריב כל קרבנות שכתיב בהם ריח ניחוח כדכתיב בס' ויקרא כ"ו ל"א והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם. היינו אפי' בזמן שאפשר להקריב שיהיה המזבח מכ"מ קיים לא יהיה לריח ניחוח וממילא אסור להקריב כדתנן ספ"ד דזבחים דבעינן שיהא הקרבן לשם ריח ולשם ניחוח. כתב הרש"ש בהגהותיו פסחים ריש פ' כיצד צולין עד. על המשנה שנזכר בה שר' גמליאל צוה לטבי עבדו לצלות לו קרבן פסח על האסכלא וז"ל הרש"ש: בסדר הדורות פי' דר"ג היה בבית שני, ובאמת שגם בנדה ו: מצינו שנשאל מהשפחה על תרומת לחמי תודה ולקמן פח: נשאל מהמלכה על קרבן פסח. ואם ניתן אמון לסופרי העמים אשר בן כוזיבא במלכו בנה בית המקדש והחריבו אדריינוס (ועי' מ"ע חלק א"ב פי"ב) אתי שפיר טפי, אבל לא שמענוה בפירוש בדברי חז"ל. עכ"ל. עין עוד בזבחי אפרים על מסכתא זבחים שגם כן כתב כך
  11. מעובד מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית
בית המקדש הראשוןבית המקדש השנימשכן שילהבית המקדש השלישייציאת מצריםקבלת התורהגלגלאוהל מועדגירוש ספרד ופורטוגליהושע בן נוןמשה רבינותקופת השופטיםנביאיםאנשי כנסת הגדולהתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםשעבוד מצריםהגויים הנשאריםמלכות אשורמלכות בית דודגלות בבלמלכות פרסמלכות יוןגלות אדוםהשואהעקבתא דמשיחאגאולה העתידהאלף השלישיאלף הרביעיאלף החמישיאלף השישיסנהדרין במקומהבית המקדשגלותגאולה העתידההיסטוריה של עם ישראל
ג'תת"ל - חורבן בית המקדש השני