היסטוריה של עם ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המונח "תולדות ישראל" מפנה לכאן. לערך העוסק בסדרת ספרים בשם זה, ראו זאב יעבץ.

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

העת העתיקה

אזור מסופוטמיה

תקופת המקרא עד המלוכה

ערכים מורחבים – תקופת האבות, יציאת מצרים, נדודי בני ישראל במדבר, תקופת ההתנחלות, תקופת השופטים

תקופה מוקדמת זו היא תקופה מכוננת בהיסטוריה של עם ישראל, בה התגבשו העברים לעם.

בספר בראשית מסופר כי מוצאו של עם ישראל מצד אבותיו בשושלת של אברהם העברי, שנולד באור כשדים בארם-נהריים (מסופוטמיה) לאביו תרח ונדד לארץ כנען בה התיישב. מצד אמהות האומה, מוצא העם בנחור, אביהם הקדמון של שבטי ארם. צאצאי אברהם ואחיינו לוט היו לאבותיהם של כמה מהעמים שיישבו את האזור בתקופה מאוחרת יותר – הישראלים, האדומים, הישמעאלים, המואבים, העמונים, ואחרים.

ראשית צמיחת עם ישראל החלה במצרים, שאליה ירדו בני יעקב (שנקרא גם "ישראל"), נכדו של אברהם, עקב הרעב בארץ כנען. במצרים הוקצה להם מקום למגורים ולמרעה, ובחסות יוסף, אחד האחים שהיה למשנה לפרעה מלך מצרים, זכו לשגשוג. בדורות שלאחר מכן שועבדו בני ישראל על ידי המצרים והפכו ממשפחה לעם עבדים. השעבוד המצרי נמשך מאות שנים, עד אשר נקרא משה על ידי הה' להנהיג את עם ישראל, אל השחרור מעבדות מצרים.

בספרי שמות, ויקרא, במדבר, ודברים מסופר כי מסע העם לכנען נמשך ארבעים שנה. בראשית המסע, במעמד הר סיני, קיבל העם את לוחות הברית אשר נכתבה בהם חלק מהתורה – חוקה מקיפה שנועדה לעצב את אורחות חייו כעם ריבוני בארצו, והיא מושתתת על האמונה באלקים.

במהלך המסע התגבש העם לשבטים שנערכו ככוחות צבאיים. בעבר הירדן המזרחי נערכה אספה מכוננת לפני חציית השבטים את הירדן: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ".[1]

ערב כניסת העם לכנען, מת משה, ובראש העם התייצב יהושע בן נון. כמסופר בספר יהושע, נכנסו שבטי ישראל לכנען מעבר הירדן, והחלו במסע לכיבוש הארץ. בשלב הראשון נלחמו השבטים כגוף אחד, הביסו את בריתות מלכי כנען שיצאו נגדם, עלו על 31 מערי כנען והחריבו אותן. בשלב השני, חולקה הארץ לשנים עשר אזורי התנחלות שבטית, שחולקו הלאה לאחוזות משפחתיות. השלמת הכיבוש וההתנחלות נפלה באחריותו של כל שבט בתחומו.

בספר שופטים מסופר כי למרות תנופת הכיבוש הראשונית, לא הצליחו שבטי ישראל לסלק לגמרי את עמי כנען מאזורי ההתנחלות שלהם. לאחר מות יהושע, עם המעבר לחיים ביישובי קבע, החלו כל שבט או קבוצת שבטים בנפרד, להסתגל לקיום לצד שכניהם, באו תחת השפעתם התרבותית והדתית ואף שכחו את גאולתם ממצרים.[2] עם זאת, יחסי השכנות התחלפו תכופות ביחסי איבה, ומלחמות מקומיות רבות פרצו בין הישראלים לשכניהם. בהיעדר הנהגה מרכזית, התייצבו בראש העם בתקופה זו השופטים – מנהיגים כריזמטיים מקומיים, שהופיעו בעיתות משבר והושיעו את העם. סמכותם לא נמסרה הלאה והם לא הקימו מוסדות שלטוניים קבועים.

בספר שמואל מתואר כיצד פנו זקני העם אל שמואל הנביא בערוב ימיו, בדרישה להמליך על העם מלך "ככל הגויים". הנביא נענה לדרישתם, מינה את שאול למלך הראשון של ישראל, ובכך הסתיימה תקופת השופטים.

המלוכה ותקופת הבית הראשון

דמות של שבוי ממלכת יהודה כפי שתואר בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.
כתובת השילוח בירושלים (העתק במוזיאון ישראל, צולם ב-2013
ערך מורחב – התקופה הישראלית

מהממצאים הארכאולוגיים עולה שממלכת ישראל וממלכת יהודה נוסדו בתקופת הברזל הקדומה מהתרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, במקביל להיווסדן של הממלכות השכנות – תחילה הממלכות הצפוניות דוגמת ארם ופיניקיה, הסמוכות לישראל, ובהמשך הממלכות הדרומיות דוגמת אדום ומואב, הסמוכות לישראל. ממלכות יהודה וישראל מוזכרות במקורות חיצוניים מהמאה ה-9 לפנה"ס.[3]

בספרים שמואל ומלכים מסופר כי בתקופת המשטר המלוכני חל שינוי משמעותי במצבו של עם ישראל. איחוד השבטים תחת הנהגה מרכזית וממלכה מאוחדת של ישראל ויהודה. ישראל נעשתה בתקופה זו למעצמה אזורית. בתקופת מלכותו של דוד הכניע עם ישראל את עמי הסביבה, ושיעבד אותם. תקופת שלמה בנו מוזכרת כתקופה של שגשוג כלכלי ושלום.

עול המיסים והיריבות הוותיקה בין שבטי ישראל הצפוניים לשבט יהודה, הביאו לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ישראל בהנהגת שבט אפרים, ויהודה בהנהגת שבט יהודה, ובירתה ירושלים.

על פי ניתוח הממצאים בתקופת פיצול הממלכות, התמונה המקובלת היא שלכל אחת מהן היו מאפיינים נבדלים שאפיינו אותן, ומבין השתיים הייתה ממלכת ישראל הגדולה, המשגשגת והחזקה לעומת שכנתה הדרומית.[4][5][6]

בתיאור המקראי, התאפיינה תקופת קיומן זו לצד זו ביחסי שלום ומלחמה ביניהן לסירוגין, כשלרוב ממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים. אולם, ממלכת יהודה שמרה בדרך כלל על יציבות שלטונית והונהגה עד סופה על ידי שושלת מלוכה אחת – בית דוד, ואילו ממלכת ישראל זועזעה תכופות על ידי חילופי שלטון ושושלות.

בשנת 722 לפנה"ס כבשה ממלכת אשור את שומרון, בירת ממלכת ישראל, והגלו חלק מאוכלוסיית הממלכה (בעיקר את בני המעמד הגבוה) לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית, ובמקומם הובאו אנשים מארצות אחרות שכבשו האשורים קודם לכן (שכונו "כותים"), בהתאם למדיניות ההגליה שנקטו כלפי העמים שכבשו כדי למנוע את מרידתם בשלטון האשורי החדש בארצם. לאחר הגלייתם נעלמו למעשה גולי אשור (שבמסורת היהודית המאוחרת כונו "עשרת השבטים") מההיסטוריה. בניגוד לרושם של הגליה כללית שנוצר מהתיאור המקראי, מן המחקר עולה כי שרידים רבים של ממלכת ישראל נותרו במקומם, דבר שעליו מעידים כבר חז"ל.[7] האוכלוסייה שהביאו האשורים לארץ נטמעה בקרב שארית הפליטה של ממלכת ישראל[8] וכך נוצרה קהילת השומרונים, המתייחסת לפי המסורת השומרונית לשבטי אפרים, מנשה ולוי.[9] במקביל, רבים משרידי ממלכת ישראל היגרו דרומה לממלכת יהודה ונטמעו בה.[10] על פי חלק מההערכות, בין פליטים אלו היו מלומדים ישראלים שהביאו איתם מסורות צפוניות, וייתכן שהתרחשות זו הייתה בין הגורמים שהולידו "עם יהודי" מאוחד של אנשי ישראל ויהודה גם יחד.[11][12][13]

לאחר נפילת ממלכת ישראל, משגשגת ממלכת יהודה בצל ההגמוניה האשורית במזרח התיכון. הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו מתקופה זו מצביעים גם על קפיצת מדרגה בהתפתחותה של יהודה מבחינה מנהלתית וכלכלית, ומראים התפתחות חסרת תקדים של פקידות, מערכת מנהל, עושר, מותרות ומעמד אליטה, וכן מתחדדים ההבדלים בין הממצאים של ממלכת יהודה לעומת אלו של ממלכות שכנות כמו מואב או אדום. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בשינויי כתב למשל[14]

בסוף המאה ה-7 לפני הספירה החל תהליך התמוטטות של האימפריה האשורית, ולתקופת ביניים קצרה לא הייתה יהודה כפופה למרותה של אימפריה חיצונית. תקופת ביניים זו היא הרקע לרפורמות של יאשיהו, שמלך על יהודה באותה התקופה. רפורמה זו סימנה שינוי אידאולוגי ותאולוגי, והתמקדה באופן מעשי בעקירת פולחן האלילים, וריכוז הפולחן לה' בירושלים, תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ.

ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה"ס. היא נכבשה על ידי ממלכת בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, והגלו את האליטה החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה נמלטו למצרים ולמקומות נוספים, ומתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות.[3]

סיום תקופת עצמאות ישראל בארצו והתחלת עידן הגלות הביאו לזעזוע ומשבר בעם ישראל. רבים טענו כי ה' נטש את עמו ומשכך גם הם אינם חייבים עוד במצוות.[15] המצב הקשה גרם לכך שגם גדולי האומה התקשו למרות ידיעתם את האמת, לחוש אותה, ולכן המעיטו בהזכרת שבחיו של הקב"ה שנאמרו בתורה על ידי משה אך לא התבטאו בגלוי בזמנם.[16] יחזקאל הנביא הורה לנואשים את דרך התשובה וניבא בציור מפורט על קיבוץ הגלויות והשבת המקדש ועבודת הכהנים על מכונם. יהודים שהגיעו למעמד בכיר כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה שימשו דוגמה לשמירה גאה על היהדות בתוך הסביבה הנכרית. חלק ניכר מהתנ"ך מוקדש לגלות בבל – נבואות בספר ישעיהו, מזמורים מספר התהלים ספר יחזקאל, סוף ספר ירמיהו ומלכים. הטראומה של הגלות הובילה לפיתוח תחושה חזקה של זהות כעם נבדל מיתר העמים, וכן הביאה לתקנות המסייעות למנוע היטמעות באוכלוסייה הלא יהודית.[17]

ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית

החפירות הארכיאולוגיות לא העלו ממצאים אותם ניתן לזהות בוודאות עם תקופת האבות ויציאת מצרים, אך מקורות מצריים מזכירים את חדירתם של הע'פירוּ, שיש חוקרים המזהים אותם עם העבריים. השם "ישראל" מופיע לראשונה באסטלה שהקים פרעה מרנפתח משנת 1207 לפנה"ס, המזכירה ניצחון על קבוצה הנקראת "ישראל" והשמדתה. העדויות הארכאולוגיות הראשונות שנמצאו לקיום עם ישראל הן מהמאה ה-13 לפנה"ס, אז היה גל של הקמת יישובים כפריים באזור של הרי יהודה והרי שומרון והספר המזרחי שלהם. הפתרון המקובל לתמיהות אלו, הינו, כי לא ניתן (או קשה מאוד) למצוא עדויות ארכאולוגיות למעבר של עם נוודים במדבר.

יש הטוענים גם כי ההיסטוריה איננה משוחזרת נכון על ידי החוקרים, ובשיחזורה הנכון, נמצאו התאמות רבות לתנ"ך. בגישה זו אותה החל עמנואל וליקובסקי בסדרת ספריו תקופות בתוהו, תומכים בין השאר יהושע עציון בספרו התנ"ך האבוד, דניאל משה לוי בספרו מקרא וארכיאלוגיה, דוד אלון, דיויד רוהל ועוד.

כמו כן לא נמצאו בשלב זה (לפי התאריך המקובל) עדויות ארכאולוגיות מוצקות מתקופת הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה. עם זאת נמצאו אזכורים ארכאולגיים למונח "בית דוד" מתקופות מאוחרות מעט. כמו כן, בכל הנוגע למלכים מאוחרים יותר, נמצאו ממצאים ארכאולוגיים המספרים על לפחות חלק מהם.

תקופת בית שני

מטבעות הנושאים את השם "יהד" (באלפבית עברי עתיק), האות ד' נכתבה באלפבית הארמי המאוחר
ערך מורחב – תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היא נמשכה מ-ג'שצ"א, שנת הצהרת כורש ותחילת שיבת ציון, ועד ל-ג'תתצ"ה, דיכויו הסופי של מרד בר כוכבא. חלק מהתקופה עדיין מתוארת במקרא בספרים עזרא, נחמיה, סוף דברי הימים ב', חגי וזכריה. מרכז העם היהודי היה אז בארץ ישראל, אם כי היו מרכזים יהודיים גדולים בבבל, במצרים ובמדינות נוספות לחופי הים התיכון והים האגאי.

שיבת ציון

ערך מורחב – שיבת ציון

בשנת ג'ש"צ נכבשה ממלכת בבל בידי ממלכת פרס בראשות דריוש המדי וכורש הפרסי. שנה מאוחר יותר הצהיר כורש, כי כחלק ממדיניות כללית שהתייחסה לכל האימפריה הפרסית, יוכל העם היהודי שהוגלה לבבל לשוב אל ארצו. הצהרה זו ידועה בתור "הכרזת כורש". במסגרת ההצהרה התיר כורש גם ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית מקדשם.

גולי בבל קיבלו בשמחה את ההכרזה, אך בפועל רק חלק קטן מהם אכן בחר לחזור לארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר הקימו העולים בירושלים את בית המקדש השני, אך הוא לא דמה בתפארתו לבית המקדש הראשון.

בימי הבית השני פעלו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שעל-פי נבואותיהם ניתן ללמוד על המחלוקות הרבות שהתגלעו בקרב העולים.

מאוחר יותר עלו בראש העם עזרא הסופר ונחמיה, שבעזרת החסות הפרסית הצליחו לגבש את הקהילה היהודית סביב ירושלים כאוטונומיה שנהנתה מזכויות מסוימות. עזרא הנהיג בעם תיקונים, שתכליתם הייתה שמירה מפני נישואי תערובת עם יתר העמים, החדרת התורה וקיום מצוותיה לתודעת העם ביהודה.

באותה תקופה עמדו לעם ישראל אנשי כנסת הגדולה שחיזקו את הלבבות להבין את הנהגת ה' הנסתרת בגלות. בפועלם הביאו למיגור יצר האלילות מעם ישראל.[18] בנוסף פעלו בענינים רבים שנשארו לדורות וביניהם: חיתום התנ"ך וכתיבתו לדורות, יסוד המשנה כיסוד תורה שבעל פה, קביעת נוסח של תפילות ותיקון ברכות, קידושם מחדש של גבולות הארץ וחיובה במצוות התלויות בארץ[19].

ניתן לחלק את מפעל העלייה מבבל לארבעה גלים מרכזיים אשר נמשכו כמה עשרות שנים:

  • גל העלייה הראשון בראשות שֵׁשְׁבַּצַּר. מעטים היו העולים מבבל.
  • גל העלייה השני התקיים בראשותם של זרובבל וישוע. באותה תקופה הושלמה בניית בית המקדש השני בירושלים, נערך טקס חנוכת הבית, וזמן קצר לאחר מכן נחוג במקדש חג הפסח.
  • גל העלייה השלישי התקיים בראשותו של עזרא הסופר, שעלה מבבל בשנת ג'תי"ד עם קבוצה גדולה. עזרא קיבל ממלך בבל ארתחשסתא הראשון רישיון מיוחד להקמה של מועצות וצוותים של שופטים אשר ישפטו על-פי דיני התורה. המשמעות היא הכרה של המעצמה של אותם ימים בספר התורה כספר החוקים הרשמי של היהודים. עזרא הקפיד על איסורי חיתון עם נשים נכריות ובכך הגן על העם מהתבוללות בעמי האזור.
  • גל העלייה הרביעי בראשות נחמיה. בשנת ג'תכ"ז בא נחמיה לירושלים על מנת להמשיך את פועלו של עזרא, ועם הגיעו התחיל שלב חדש בתולדות ירושלים ויהודה. נחמיה עסק בחיזוקה של חומת ירושלים ותיקונה, דבר שמנע התקפות אפשריות על העיר. נחמיה פעל רבות על מנת להפוך את ירושלים למרכז דתי ותרבותי לעם כולו.

התקופה ההלניסטית וממלכת החשמונאים

ערכים מורחבים – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, מרד החשמונאים

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. לאחר פירוק האימפריה שלו עברה לשלטון התלמיים – מלכי מצרים, ובשנים 201198 לפנה"ס (מלחמה סורית חמישית) הצליחו הסלאוקים להשתלט על האזור.

בעקבות הכיבוש הסלאוקי, כיתר תושבי האזור וארץ ישראל, החלו היהודים ובעיקר השכבה השלטת – האצולה הכוהנית, להיות נתונים להשפעת התרבות ההלניסטית. מגמה זו, שכונתה במקורות היהודיים התייוונות בעקבות ההשפעה היוונית הרבה על התרבות ההלניסטית, לא סתרה בתחילתה את דת ישראל וכללה קבלת מנהגים ורעיונות הלניסטיים. בהדרגה חלה הקצנה בגישתם של המתייוונים. הללו, אף שהיו אמונים על הנהגת העם ונשאו לעיתים קרובות בתפקידים הבכירים בבית המקדש – מוקד החיים הציבוריים, הדתיים והפוליטיים של העם – החלישו את היהדות ומסורת האבות והגבירו את היסודות ההלניסטיים הנוכריים בחיי הציבור; אף ניסו לייסד בירושלים פוליס עם המוסדות ההלניסטיים המקובלים. הדבר עורר זעם ואיבה בקרב זרמים שונים בעם, והביא למאבק בתוך הציבור היהודי, שהתמקד סביב איוש משרת הכהן הגדול. השלטון הסלאוקי בחר להתערב במאבק והתייצב באופן טבעי לצד המתייוונים ובאופן הקיצוני ביותר.

בשנת 167 לפנה"ס החליט השליט הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. ביום כ"ה בכסלו, שנת 167 לפנה"ס, הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. איסורים אלו מכונים ביהדות "גזירות אנטיוכוס" ונמשכו כשלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.[20]

בעקבות זאת פרץ מרד החשמונאים. המרד כוון תחילה כנגד המתייוונים והערים ההלניסטיות, שהיו עוינות ליהודים מאז ומתמיד, ובהמשך כנגד כוחות הצבא הסוריים של בית סלאוקוס. יהודה המכבי, מנהיגם הצבאי הראשון של המורדים, הצליח לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, זכה להצלחות צבאיות נוספות, אך נהרג לבסוף בקרב אלעשה מול כוחות סלאוקים עדיפים, שהשתלטו מחדש על האזורים העירוניים והחזיקו בהם מספר שנים.

בשנים שלאחר מכן המשיכו המאבקים בין החשמונאים לסלאוקים, והשליטה על חלק מהאזורים ביהודה החליפה ידיים. את מקומו של יהודה בהנהגת המרד ירשו אחיו, יונתן ושמעון, שהצליחו באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, לפני שנהרגו בעצמם, לבסס, להגדיל את האוטונומיה של החשמונאים.

בימיו של שמעון, שנת 141 לפנה"ס,[21] חרבה מצודת החקרא, סמל השלטון הסלאוקי בירושלים, היהודים חדלו להעלות מס לאימפריה, והכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים הריבונית. עם זאת, על אף ניצחון החשמונאים, לא נעלמה ההתייוונות מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית.[22][23][24]

ראשון עמד בראש המדינה שמעון החשמונאי. הוא היה לכהן הגדול ונשא בתואר נשיא, שהוענק לו על ידי עצרת-עם, וכך תואר הכהן הגדול שהיה במשך מאות שנים שייך לבית צדוק עבר לבית חשמונאי.[25] יורשיו של שמעון החלו לשאת בתואר מלך, אולם תואר הכהן הגדול עדיין נותר בקרב אותה משפחה.

פעילותם המדינית העיקרית של המלכים החשמונאים, החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס, הייתה כיבוש ו'ייהוד' עוד ועוד שטחים בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו וכבשו את הערים ההלניסטיות והשמידו רבות מהן. הם גיירו, לעיתים בכפייה, את תושביה הנוכרים והלא יהודים של ארץ ישראל, בעיקר מקרב העמים הקרובים ליהודים, כגון האדומים.

במהלך שנת 83 לפני הספירה פלש לשטחם של החשמונאים המלך הארמני, טיגרנס, ובמהלך פלישה זו הוגלו יהודים רבים מן הממלכה לארמניה.[26]

התקופה הרומית

גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס

חדירתה של האימפריה הרומית לארץ ישראל החלה בתקופת החשמונאים.

בשנת 63 לפנה"ס שמו הרומאים קץ לשושלת החשמונאים, אם כי הורקנוס השני הורשה להחזיק בתואר נשיא. בתקופה זו, בניגוד לתחילת המרד, התמיכה בו הייתה מועטה; בעיקר בגלל המנהג של החשמונאים להמליך עצמם למלכים ואף לענוד סמלים יווניים ולהחזיק משמר זר, וכן בשל תמיכתם בצדוקים. בשנת 40 לפנה"ס מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיינו של יוחנן הורקנוס השני, פלש ליהודה בראש צבא מפרתיה וכבש אותה לעצמו, אך החזיק בה רק שנתיים.[26]

בשנת 37 לפנה"ס שוב נכבשה יהודה על ידי צבא רומאי, ורומא המליכה על יהודה את הורדוס.

המרד הגדול

ערך מורחב – המרד הגדול

בשנת ג'תתכ"ו - 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים שנסתיים בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה - ג'תת"ל. בשנת 73 - ג'תתל"ג, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות.

דיכוי המרד הגדול בידי הרומאים הוביל לכך שיהודים רבים נהרגו בקרבות ובשל תנאי המצור, ואחרים נעקרו מעל אדמתם. אלפי שבויים נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית. ירושלים נחרבה עד היסוד, ורוב תושבי העיר והישובים סביבה נהרגו אף הם.[27] בשנים שלאחר המרד נשללו זכויות ציבוריות ודתיות של יהודים באזורים שונים באימפריה הרומית.[28]

חורבן בית שני הביא להתערערות החברה היהודית בארץ ישראל, ולביטולם של מצוות רבות מתרי"ג המצוות שלא התאפשר לקיימם עוד כמו עבודת המקדש ותפקיד הכוהנים. המצב גרם לשינוי חברתי מעמיק, לנפילתן של קבוצות הכוח הפוליטיות ומיסוד הנהגתם של הפרושים והחכמים שמילאו בהדרגה את החלל, וגיבשו את היסודות של מה שעתיד להפוך בהמשך ליהדות הרבנית. הפרושים והחכמים הורו את דרכי עבודת ה' בתקופת החורבן. רבנים תפסו בהדרגה את מקומם של הכוהנים כהנהגה הרוחנית, ותחת ההתרכזות סביב עבודת הקרבנות כיסוד מרכזי של היהדות באה התמקדות ביסודות התורה אחרים דוגמת התפילה, בתי הכנסת ולימוד תורה, והתחזק מעמדה של התורה שבעל פה שהפכה לאחד מהיסודות המרכזיים בהגות היהודית החל מתקופה זו.[29][30][31][32][33][28]

מרד בר כוכבא והתפלגות הנצרות

ערכים מורחבים – מרד בר כוכבא, גזירות אדריאנוס
מטבע כסף הוטבע על מטבע רומי על ידי המנהל הבר כוכבאי בתקופת מרד בר כוכבא

לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, חידש הקיסר אדריאנוס את הבנייה בעיר, אולם הפעם ביקש לבנות במקומה את העיר האלילית איליה קפיטולינה,[34] ואף ככל הנראה אסר על היהודים למול את בניהם.[35] התסיסה שהייתה קיימת ממילא, פרצה כמרד נגד הקיסר.

בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא בברוטליות על-ידי הרומאים. הממצא הארכאולוגי תואם את המקורות ההיסטוריים, על-פיהם רוב היישובים בחבל יהודה חרבו, והאזור רוקן מיושביו.[36][37][38][39] לאחר סיכול המרד, כאמצעי הרתעה, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לדת ולתרבות היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות שאסרו עליהם לקיים את דתם: כך למשל הוא אסר עליהם להתכנס בבתי הכנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע ועוד.[35]

במהלך תקופה זו, מתחילת המאה ה-2 לספירה, הואצה התפלגותם מן העם היהודי של הנוצרים, שמנהיגיהם החלו לתפוש עצמם כדת חדשה ונפרדת.[40] על פי עדויות שונות, תהליך זה נמשך עוד מאות שנים, וגם במאה ה-5 עדיין היו זרמי ביניים שלא ראו את שתי הדתות כנפרדות.[41]

במאה ה-4, היהודים הפכו למיעוט בארץ ישראל. לאורך השנים, יהודים נוספים עזבו את הארץ לטובת למרכזיים יהודיים אחרים ברחבי אגן הים התיכון ובבבל. במקביל, התרחשה הגירה של נוצרים לארץ ישראל, וחלק מתושבי הארץ היהודים, השומרונים והפגאנים אף המירו דתם לנצרות.[42][43] עם זאת, יישוב יהודי משמעותי שמרכזו בגליל המשיכו להתקיים עד המאה ה־9 ואף מאוחר יותר. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם באזור דרום הר חברון ובמישור החוף.[39]

התפתחות יהדות בבל

התיאור המקראי מציג כיצד צאצאי בני שבט יהודה, שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. ישנן עדויות מעטות בלבד לגורל הקהילה היהודית במאות השנים הראשונות שלאחר מכן. בעקבות מחסור במידע בשנים אלו, שהטריד גם אנשי רוח בעת העתיקה, חלק מהמידע המקובל במסורת על ההיסטוריה של יהדות בבל נכתב בדיעבד וחלקו מאופיין באנכרוניזם. עם זאת, ממה שידוע במחקר על התנהלותה של האימפריה הפרתית, שהחלה את התפשטותה באזור מסופוטמיה מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, נראה שבתקופה זו נהנו היהודים המקומיים מהעדרה של מדיניות פולחן סדורה, שאיפשרה להם לשגשג כקהילה דתית-תרבותית אוטונומית, ששיתפה פעולה עם השלטון כחלק מבריתות הכוח האזוריות שרווחו באימפריה הפרתית. החל מסוף תקופת בית שני ישנה התגברות של העדויות הכתובות הנוגעות ליהודי בבל, ועד למאה ה-3 הולכת מתבהרת בהדרגה התמונה ההיסטורית אודות פרטים שונים בחיי הקהילה.[26]

לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.[44] בשיאה הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לאימפריה הרומית, ועל פי התיעודים בני התקופה נראה שמרבית היהודים התיישבו בעיקר במספר מצומצם של ריכוזי אוכלוסייה. עדויות שונות מצביעות גם על תנועת גיור נרחבת שהביאה להרחבת גודל האוכלוסייה מעבר לגרעין המקורי שהגיע מישראל. לקראת סוף התקופה הפרתית, שנמשכה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, התחזק בהדרגה מעמדה הרוחני של יהדות בבל אל מול מעמדה של הקהילה הישראלית.[26]

עריכת המשנה והספרות התנאית

ערכים מורחבים – תנאים, עריכת המשנה
התלמוד, היצירה המרכזית של תקופת האמוראים

התַּנָּאים היו חכמים, מאז ימי הזוגות ועד לחתימת המשנה, במאה ה-1 וה־2. הכינוי תנא מורה על חכם הנזכר במשנה או חי בתקופת המשנה. תקופת התנאים באה עם תקופת הזוגות, וקדמה לתקופת האמוראים.

נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. מספר התנאים הידוע הוא 120 בקירוב. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. לאחר חורבן ירושלים עבר המרכז בראשות רבן יוחנן בן זכאי ליבנה. תלמידיו הקימו מרכזי לימוד תורה בלוד ובבני ברק.

רבים מהתנאים התפרנסו מעבודת כפיים (למשל רבי יוחנן הסנדלר) בנוסף להיותם מורים ופוסקי הלכה. חלק מהתנאים שימשו גם כמנהיגי ציבור, ואף ייצגו את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים בארץ ישראל.

תקופת האמוראים ועריכת התלמוד

ערך מורחב – אמוראים

האמוראים היו חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש – ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעיתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מניין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו.

תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.

ימי הביניים

תקופת ימי הביניים נמשכה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-15.

בתקופה זו סבלו יהודי אירופה מאנטישמיות קשה ואלימות רבה, שעוצמתן התגברה בתקופות מסוימות ונחלשה באחרות.

יהודי בבל סבלו גם הם מרדיפות בתקופות מסוימות, ובמיוחד תחת שלטון האימפריה הסאסאנית.[26]

יהדות בבל תחת השושלת הסאסאנית

בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.[45] ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בבבל עד המאה ה-13 ברציפות. האוכלוסייה היהודית של בבל נדדה לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והעבירה את משקל הכובד שלה לארצות אלה. מהמאה ה-3 ועד למאה ה-7 שלטה באזור פרס השושלת הסאסאנית, שעלייתה שינתה מהותית את הסדר הפוליטי הפנימי באימפריה, כאשר האוטונומיות המקומיות של התקופה הפרתית התערערו על ידי מדיניות ריכוזית יותר של פולחן של דת הזורואסטריות, שהפכה לדת המרכזית של האימפריה במהלך שגרם לעליות ומורדות ביחס השלטון או ההמון כלפי דתות מיעוט, ובמיוחד סבלו היהודים בהקשר זה החל מאמצע המאה ה-5.[26] הזורואסטריות תיארה את העולם כמאבק מתמיד בין כוחות "טוב" וכוחות "רע". מכיוון שבאותה תקופה ישבה בגבולות האימפריה הסאסאנית אוכלוסייה יהודית משכילה ודומיננטית, תפיסה הקיימת במחקר מציעה שבמאות השנים הללו חדרו בהדרגה אל המיינסטרים של האמונה העממית מוטיבים שכמעט ואינם מצויים בתנ"ך עצמו, ומושפעים מרעיונות זרתוסטרים, דוגמת השטן, שדים ועוד.[46]

תקופת הסבוראים

ערך מורחב – סבוראים

הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד.

תקופת הגאונים

ערך מורחב – גאונים

הגאונים היו ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, פעלו במחצית הראשונה של ימי הביניים, משלהי המאה ה-6 (או שלהי המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל, אלא עבור עם היהודי כולו, כאשר בתקופה זו בארץ ישראל הלכה בהדרגה הדמוגרפיה והשתנתה לבעלת רוב מוסלמי. עם זאת, עד למאה ה-11 בארץ ישראל עדיין היה אחד ממרכזי הסמכות החשובים ליהודים, ישיבת גאון יעקב. במאות השנים הללו היו מאבקי סמכות וכוח בין מוקדי הכוח היהודיים המרכזיים בבבל לבין ישיבת גאון יעקב[47].

הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על החיים החברתיים והדתיים.

יהודי ישראל, כמו בני מיעוטים אחרים באימפריה המוסלמית, היו חייבים מיסים מיוחדים שלא היו תקפים למוסלמים, והיו כפופים לאפליות שונות בחוק, כמו איסור על הקמת בתי כנסת חדשים. לרוב לא היה מקובל לכפות התאסלמות על התושבים הלא-מוסלמים, בין היתר כדי לא לפגוע ברווחיות מיסים אלו. מבין המיעוטים הדתיים, נהנו היהודים והנוצרים ממעמד מיוחד בתור "אנשי הספר", והם נהנו מחסות של השליטים ומזכות לחייהם, רכושם וזכויות נוספות לקביעת דרך חייהם. בנוסף, במקרים רבים לא אכפו השליטים בפועל חלק מההגבלות על היהודים מתוך שיקולים שונים, כלכליים או פוליטיים. מציאות זו אפשרה, למרות ההגבלות והאפליה, גם תקופות של שגשוג תרבותי וכלכלי בקרב היהודים. בסוף המאה ה-8 ובמאה ה-9, תחת שלטון בית עבאס, הוחמר היחס אל חלק מהמיעוטים ובהם גם ההיהודים. בתקופה זו הוחמרו ההגבלות לאיסור בניית מבני דת, נקבעו ליהודים חוקים משפילים כמו ענידת סמל בצורת עגל הזהב במרחצאות או הצבת פסלי שדים בפתח הבית. היחס הוחמר פעם נוספת גם במאה ה-11[47].

בשנת 1073 כבשו הסלג'וקים את ארץ ישראל למשך קרוב ל-30 שנה. לאחר הכיבוש נאלצה ישיבת גאון יעקב למלט עצמה מירושלים לצור, ובהמשך למצרים[47], ובכך תמה ההנהגה היהודית-ישראלית עד לתקופה הטרום-מודרנית.

באמצע המאה ה-11 התחולל במערב אסיה גל קור מתמשך, שיצר תקופה מתמשכת של בצורת ורעב, שגרמה בתורה לעימותים אלימים רבים. בתוך כשני עשורים, על רקע מצוקה אזורית כללית, נסגרו ישיבות גדולות רבות של יהדות בבל.[48]

תקופת הראשונים

ערך מורחב – ראשונים

הראשונים, פעלו במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאה ה-11 עד המאה ה-15. למשנתם ולהוראותיהם קיימת חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.[49] בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, תורת הנסתר, השירה, הפיוט.

תקופת הראשונים באירופה

עלילות דם בימי הביניים
ערך מורחב – עלילת דם#עלילות דם בולטות בימי הביניים
הטבח ביהודי יורק
ערך מורחב – הטבח ביהודי יורק

בטבח נרצחה קהילה יהודית שלמה בעיר יורק שבצפון אנגליה, ב-ז' בניסן ד'תתק"ן, 1190. אירוע זה הפך לאירוע משמעותי בתולדות יהדות אנגליה, בין השאר מאחר שגם בו – בדומה לאירוע המרד הגדול שהתרחש במצדה – בחרו למות ביוזמתם מאשר להמיר את דתם.

גירוש יהודי אנגליה
ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה

גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.

ב-18 ביולי 1290 שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; ואלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. בשנה זו גורשו 16,000 יהודי אנגליה, שהגרו בעיקר להולנד ולצרפת. הם אמנם הורשו לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לרכוש המלך לפי צו ממלכתי. לאחר שנת 1290 חיו בממלכת אנגליה יהודים מומרים, שחלקם חיו כאנוסים. הממלכה ניהלה פיקוח הדוק יחסית על הכניסה אל האי, ומנעה מיהודים לשוב במשך כ-350 שנה.

משפט פריז
ערך מורחב – משפט פריז
יהדות ספרד
פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
ערך מורחב – תור הזהב של יהדות ספרד

תור הזהב בספרד היא תקופת הפריחה התרבותית של יהודי ספרד, החל מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה, שבה שימשה ספרד מקום הגירה ליהודים, ולקהילה היהודית הייתה פריחה כלכלית ותרבותית. גם תחת השלטון הנוצרי – שכבש בהדרגה חלקים הולכים וגדלים מחצי האי האיברי – בסוף תקופת תור הזהב, היו יהודים (וכן מוסלמים) חלק לגיטימי מהחברה וחלקם גם כיהנו במשרות שונות בחצרות האצולה. לקראת סוף ימי הביניים החל בהדרגה להיפגע השגשוג התרבותי של יהדות ספרד, במספר מגמות הדרגתיות שהניחו את היסודות לרדיפה המאורגנת שתגיע מאוחר יותר. בתקופות שלאחר תור הזהב רבים מיהודי ספרד ופורטוגל היגרו לארצות אחרות.[50]

גזירות קנ"א 1391
ערך מורחב – גזירות קנ"א

גזירות קנ"א היו פרעות כנגד היהודים שהתחוללו בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). המניע המרכזי המוצהר לפרעות, היה רצונם של האיכרים להסתלק מפריעת חובותיהם ליהודים. בגירונה הצליחו מרבית היהודים לעמוד בפרץ ולהינצל, אך לא כך בערים רבות אחרות. כשניסו הנוצרים הפורעים לפגוע גם במוסלמים, פעלו השלטונות בנחרצות והענישו אותם בחומרה יתרה. כשוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם בני השכבות הנכבדות.

ויכוח טורטוסה
ערך מורחב – ויכוח טורטוסה

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יעסוק אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא (ותומכות בכך בתאולוגיה הנוצרית). בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

גירוש ספרד
ערך מורחב – גירוש ספרד
צו הגירוש משנת 1492

יהדות ספרד, גורשה בצו מלכותי ב-1492, שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להמיר את דתם לנוצרית או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.

הצו שיקף מדיניות של קנאות דתית מתגברת של הכתר הספרדי, שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos), והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימל את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.

קהילות יהודיות במזרח התיכון

בתקופה זו עברה ארץ ישראל תהפוכות במאבקים בין הצלבנים, הפאטמים, האיובים והממלוכים. תהפוכות אלו השפיעו לפרקים גם על הקהילה היהודית שהייתה בישראל. בתקופתו של צלאח א-דין, למשל, חלה מדיניות רשמית שעודדה יהודים לחזור ולהתיישב בירושלים, אולם אף על פי כן, בתקופות בהן שלטו הצלבנים על חלקים מארץ ישראל, הקרבה והמתח בין הנצרות לאסלאם גרמו לעלייתם של זרמים אסלאמים קיצוניים, והתעוררו בתקופה זו מספר גלים של אסלום בכפייה באזורי ארץ ישראל שהיו בשליטת המוסלמים. על יהודים שלא המירו את דתם הופעלו לחצים לעזוב ולהגר.[47]

גזירות תתנ"ו 1096
ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו היו סדרת אירועים שהתחוללו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי גייסות הצלבנים בדרכם לארץ ישראל. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להינצל באמצעות המרת דת לנצרות. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות השפיעו על התודעה הציבורית ונחרטו בזיכרון הקיבוצי הלאומי.

באירופה של ימי הביניים, שקמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, תפסה הדת הנוצרית את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ). בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, ורבים מהיהודים בחרו למות על קידוש השם.

יהדות אתיופיה

תקופת ההישרדות של ביתא ישראל

השנים 12701529 ידועות בתולדות ביתא ישראל בשם "תקופת ההישרדות". תקופה זו נפתחה עם עליית השושלת הסולומונית לשלטון והפלת שושלת הזאגווה. הפלת שלטון הזאגווה לא בישרה טובות ליהודי אתיופיה, אך העדה נמנעה מלהתערב בנעשה ברחבי אתיופיה. יותר מאוחר, לאחר התחזקות אתיופיה, היא נלחמה כנגד היהודים מלחמת חורמה. למרות כל זאת, הצליחו היהודים לשמור על עצמאות ממלכתם בהרי סאמיאן וסביב אגם טאנה. תקופת זו הסתיימה עם הפלישה של סולטנות אדאל לאתיופיה, ובכך מסמלת את תחילתה של תקופת התבוסה, במהלכה היו היהודים פעם לצד הנוצרים ופעם לצד המוסלמים.

העת החדשה

גזירות ת"ח-ת"ט 1648
מפת תחום המושב
ערך מורחב – גזירות ת"ח-ת"ט

מהמאה ה-14 התהווה קיבוץ יהודי גדול בפולין-ליטא המאוחדת תחת שלטון השושלת היגלונית. בסוף המאה ה-16 החלו להגר יהודים רבים לנחלות אוקראינה, שם שירתו את האצולה הקתולית הפולנית ועוררו את משטמת ההמונים המקומיים. ב-1648, פרצה התקוממות קוזאקים וצמיתים של באוקראינה כנגד הכתר, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע". המרד חולל שרשרת משברים שהביאה את פולין-ליטא כולה למצב מלחמה. במקביל אליה התחולל רצח המוני של אלפי יהודים בעיקר בידי הקוזאקים; מאורעות אלה נודעו כגזירות ת"ח-ת"ט.

השבתאות

ערך מורחב – שבתאות

תנועת השבתאות היא תנועה משיחית קבלית שתחילתה באמצע המאה ה-17, שהתפתחה סביב דמותו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח. תנועה זאת נחשבת ביהדות האורתודוקסית לכת כופרנית, ששורשיה אמנם נטועים בתוך היהדות והקבלה, אך שרידיה אינם נחשבים ליהודים.

תנועת השבתאות נולדה ברגע פגישתם של שני אישים מרכזיים בפרשה – שבתי צבי ונתן העזתי. חוקר הקבלה והשבתאות.

גרשום שלום טוען שאף על פי ששבתי צבי נחשב למשיח, אישיותו הייתה פסיבית למדי והוא חסַר את הכריזמה שגרמה לשבתאות להגיע לממדים הגדולים אליהם הגיעה, ואילו נתן העזתי, נביא הכת, הוא זה שאחראי להפצת השבתאות ולקבלתה העצומה בקרב היהודים בני התקופה.

תנועות ותמורות

חסידים ומתנגדים

ערכים מורחבים – החסידות, התנגדות לחסידות

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב ותלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לכל רחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה וממוסדת. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה לדבקות באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. מן השליש הראשון של המאה ה-19 עברה החסידות רוטיניזציה והתגבשה בחצרות סביב שושלות אדמו"רים. הצדדים המיסטיים הקיצוניים יותר רוסנו, וכמעט כל המנהיגים החלו לייצג כיוון שמרני מובהק.

כתגובת-נגד לחסידות המוקדמת הנהיגו הגר"א ואחרים מערכה קשה נגדה, הכריזו עליה חרמות ושרפו את ספריה. החסידים שטפו את מרבית מזרח אירופה, אך בחבלי ליטא רבתי היא התבססה אך במעט. באזור זה ייסד תלמיד הגר"א הרב חיים איצקוביץ את ישיבת וולוז'ין, שהפכה לאב-טיפוס ודוגמה לאידאולוגיה המתנגדית שהדגישה במשנה תוקף את חשיבות לימוד התורה. עשרות ישיבות כדוגמתה צמחו במרחב. לימים פיתח ישראל מסלנט את שיטת המוסר, שהציבה מענה השקפתי לערכי החסידות. המאבק בין חסידים למתנגדים נחלש במרוצת המאה ה-19, והאחרונים נודעו בהדרגה כ"ליטאים".

תנועת ההשכלה

ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה הייתה מגמה אינטלקטואלית רחבה ששאפה להתמזגות היהודים בחברה הנכרית ועיסוק בחכמות החול כערך תרבותי. פעיליה עסקו בחידוש השימוש בעברית לצורכי חול ויצרו ספרות ענפה בשפה. מתעניינים בדקדוק ובמדעי הטבע, או משכילים מוקדמים, נפוצו במאה ה-18 ומבחינות רבות היוו המשך לתופעה שלא פסקה במהלך הדורות. ההשכלה התגבשה כהשקפת עולם בפרוסיה של שנות ה-1770, בעיקר בברלין, כשעשירים יהודים נעשו לפטרוניה כדי למצוא אידאולוגיה שתאפשר תמורה במצב הקהילות. ההשכלה הפרוסית נגוזה עד מהרה, כשהחברה שלתיקונה הטיפה נטשה סופית את היהדות מה שייתר את התנועה הכליל, אך השפעתה הקרינה מזרחה לנחלות האוסטריות והרוסיות. בתחום המושב הוסיפה ההשכלה, שנמצא לה כר רחב לפעילות בציבור היהודי המסורתי, לפעול עד הקמת התנועות הלאומיות סביב הסופות בנגב ב-1881.

אמנציפציה וחילון

ערכים מורחבים – אמנציפציה ליהודים, יהדות חילונית

האמנציפציה ליהודים – השוואת זכויותיהם של היהודים ליתר האוכלוסייה – הייתה שלב בתהליך היסטורי ממושך, בן למעלה ממאה שנה, של שאיפת היהודים להתערות בחברה האירופאית (בעיקר במערב אירופה). את ראשיתו של התהליך מסמל כתב הסובלנות בנחלות בית הבסבורג מ-2 בינואר 1782.

האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית ב-1789. נוסח מסמך משפטי ששימש כנקודת מפגש בין שאיפת היהודים להשתלב בחברה ולתרום ולהועיל לה, ברוח רעיונות הנאורות, ובין נכונות החברה, בעיקר בארצות ליברליות, להשוות את זכויותיהם של היהודים לבני הסביבה ולעגן זאת בחוקי המדינה. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.

הרפובליקה הצרפתית הייתה גם הראשונה בכל הנוגע לקידום ממשל חילוני והחלפת מוסדות הכוח הדתיים הוותיקים במוסדות ופקידים מטעם המדינה. שינויים אלו חלחלו בהדרגה גם למדינות שכנות וגם לקהילות היהודיות המקומיות. לכך הצטרפו מספר מגמות נוספות שהתפתחו בהדרגה באירופה של העת החדשה, בהן תפיסה ביקורתית עקרונית כלפי הדת, חילונה של האליטה המבוססת ויצירת תפיסת זהות חילונית קולקטיבית (למשל, זהות לאומית) שתפסה בהדרגה את מקומה של ההשתייכות הדתית. תופעות אלו היו בבסיס היווצרות היהדות החילונית.[51]

במקביל לכתב הסובלנות והמהפכה במרכז ומערב אירופה, הוטלו הגבלות קשות על יהודי מזרח היבשת והאימפריה הרוסית כפתה עליהם להתגורר בתחום המושב. פער גדול ניבע בין שתי הקבוצות, שדרכן אל המודרנה עברה בנתיבים שונים מאוד. הראשונים, בערך מהונגריה ומערבה, קיבלו אמנציפציה סביב אמצע המאה ה-19. התפרקות המבנה הקהילתי של קורפורציה ימי-ביניימית ("אומה" בלשונו של ישראל ברטל) הובילה להגדרה-מחדש כזרם דתי, נייטרלי מבחינה פוליטית, בין כלל אזרחי מדינות-הלאום החדשות. גישה זו הייתה משותפת לכל החוגים וההשקפות בארצות אלה, כולל החרדים השמרנים. מגליציה, שבה ניתן שוויון-זכויות פורמלי בלבד אך לא מהותי, ומזרחה (שם לא התקבל עד אחרי המהפכה הרוסית 1917) התחולל תהליך אחר. באזורים מפגרים מבחינה כלכלית ותרבותית בהם היוו היהודים מיעוט גדול ובולט, הובילה קריסת האומה לפיתוח הדרגתי של תפישות לאומיות מודרניות בקרב יהדות מזרח אירופה.

פילוג דתי

ערכים מורחבים – יהדות אורתודוקסית, יהדות רפורמית, יהדות קונסרבטיבית

פעילותם של המשכילים במרכז אירופה גלשה יותר ויותר לתחומים דתיים. המודרניזציה המואצת באזורים אלה ומתן האמנציפציה זירזו את נטישת קיום המצוות על ידי הרוב הגדול של היהודים. לאחר הרחבת העיסוק במדעי היהדות וקליטת הפילוסופיות של החברה הסובבת קמה בגרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 התנועה הרפורמית, שביקשה לערוך שינוי רדיקלי בדת. בהמשך הופיעה באותה ארץ האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית (הנחשבת לחלוצת היהדות הקונסרבטיבית), שביקשו לשמר את המסורת, אך לעצב מחדש את מסורת ההלכה בטענה כי היהדות התפתחה באופן היסטורי. ציבור שומרי המצוות שהמשיך לאחוז באמונה בתורה מן השמים במלואה הפך למיעוט מתוך הציבור הכללי, וכך הופיעה האורתודוקסיה כזרם נפרד. בהמשך התבססו שני הזרמים החדשים בארצות הברית, בעוד שבמזרח אירופה התארגנה אורתודוקסיה מקומית גדולה במענה למאבק עם החילונים המתרבים.

היישוב הישן

ערך מורחב – היישוב הישן

היישוב הישן הוא החברה היהודית הוותיקה ביישוב היהודי בארץ ישראל, שצמיחתה התגברה ברבע האחרון של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה בעיקר עד למלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד לשנת תש"ח 1948.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב 1881, והתגבר את צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". המחקר ההיסטורי מראה שהתרחבותו של היישוב היהודי בארץ התחוללה על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב הישן והוותיק, אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכה של הצמיחה בהדדיות, עימות ויצירה משותפת של שתיהן גם יחד.[52]

התנועה הציונית

כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
ערך מורחב – ציונות

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 התרבו בעם ישראל הקריאות לעלייה לארץ ישראל ולקביעת בית לאומי לעם ישראל. מבשרי הציונות: הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמידו הרב יהודה אלקלעי והוגה הדעות משה הס, אשר טענו בעל פה ובכתב שההימצאות בגולה היא חטא או טעות מרה בהקשר הלאומי היהודי, ותבעו את חזרתם ההמונית של היהודים לארץ ישראל. בתרמ"ב 1881 החל גל עלייה גדול; הוקמה המושבה ראשון לציון, בידי עולים שהשתייכו לתנועת חובבי ציון בארצות שונות. אנשי תנועת ביל"ו, שהוקמה לאחר הסופות בנגב, עלו לארץ, ובין שאר פעליהם, הקימו את המושבה גדרה.

התנועה הציונית נוסדה רשמית בעקבות ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) והיה זה בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהחל במאמצים להסכמת המעצמות להקמתה של "מדינת היהודים".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שבשלו התנאים להקמת מדינה כזאת: הממלכה המאוחדת כבשה את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית והיהודים קיבלו הבטחה ל"בית לאומי" מהבריטים בדמותה של הצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן.

ב-1920 הוחלט על ניהול המנדט על ארץ ישראל על ידי בריטניה, ובכתב המנדט נוסחה התחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הרברט סמואל פוליטיקאי יהודי בריטי מונה לנציב העליון הראשון. הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים והתחוללו גלי עליות גדולות. במקביל, תושבי הארץ הערביים התנגדו לעלייה היהודית הגוברת לארץ ישראל ולהרחבת היישוב העברי; המדיניות הבריטית במזרח התיכון נתפסה אצלם כמדיניות פרו-יהודית של ממשלת בריטניה, והם ניסו למנוע אותה באמצעות שימוש באלימות וטרור.

כנופיות רצח החלו במעשי טרור ורצח בשיירות ובתושבים היהודים. הפרעות הגדולות הראשונות התרחשו ב-1921 ונודעו כפרעות תרפ"א, בעקבותיהן קמה ההגנה – ארגון יהודי צבאי שמטרתו להגן על היישוב העברי. פרעות קשות אירעו גם בתרפ"ט (1929) וב-19361939 (המרד הערבי הגדול). האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה הממלכה המאוחדת לסגת מהרעיון של מדינה יהודית ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית עם מיעוט יהודי (ראו גם: הספר הלבן, ועדת פיל).

Click to Shrink Back
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בינתיים, יהדות ארצות הברית ויהדות אירופה רשמו פריחה אדירה בתחומי המדע, התרבות והכלכלה. גדולי הפיזיקאים של אירופה באותה תקופה היו יהודים, ובראשם המדען הדגול אלברט איינשטיין. בברית המועצות, יהודים רבים היו מעורבים במהפכה הקומוניסטית ונמנו על בכירי המפלגה.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

ערך מורחב – היהודים בין שתי מלחמות העולם

תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבישרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

השואה

יהודים במהלך סלקציה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944
ערך מורחב – השואה

בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה, חלה התערערות חמורה במצבם של היהודים במדינה. משברים כלכליים, חוקים גזעניים ואנטישמיים, וחשש מפני מלחמה גרמו לרבבות יהודים לברוח מגרמניה לארץ ישראל, לארצות הברית ולברית המועצות.

ב־1939 החלה מלחמת העולם השנייה ועד 1941 כבש היטלר כמעט את כל אירופה – לרבות פולין ובה מיליוני יהודים, וצרפת. ב־1941 כאשר החל את הפלישה לברית המועצות הורה היטלר על הפתרון הסופי – מבצע מאורגן ונרחב בקנה מידה חסר תקדים להשמדת יהדות אירופה. רצח עם זה, בו נרצחו בשיטתיות ובאכזריות כשישה מיליון יהודים ידוע בשם השואה. בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ לבדו, נרצחו למעלה ממיליון יהודים בתאי הגזים. השואה הייתה אירוע תקדימי בהיקפו ובמהותו. היא השפיעה על העם היהודי ועל דעת הקהל העולמית. השואה צורפה כהוכחה ניצחת לטענה שהושמעה כבר בשלהי המאה ה-19, כי היהודים מופקרים לגורלם בין אומות העולם, וכי יש להקים בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי.

הקמת מדינת ישראל

ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בבית דיזנגוף בתל אביב. צילם רודי ויסנשטין

ב־1945 התאחדו ארגוני המחתרות של היישוב העברי והקימו את תנועת המרי העברי. הללו החלו להקשות על השלטון הבריטי ולנקום בפורעים הערביים שתקפו את היהודים. על מידת הצלחתו של המאבק האלים הדעות חלוקות, ותנועת המרי נפסקה ב־1946 בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. הנהגת היישוב החליטה לרכז את המאבק בהעפלה והחלה לארגן עלייה המונית של פליטים יהודים מאירופה – ללא אישורם של הבריטים. עלייה זו תרמה רבות ליישוב העברי בדעת הקהל העולמית והבריטים החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל למועצת האומות המאוחדות.

בכ"ט בנובמבר 1947, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ ל-2 מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה אך הערבים התנגדו לה והחלו לתקוף את היישוב העברי. מלחמת העצמאות נפתחה.

באמצע המלחמה, עם עזיבת אחרון חיילי המנדט הבריטי, הכריז דוד בן-גוריון בה' באייר תש"ח 14 במאי 1948, על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".[53] ב־1949 נסתיימה המלחמה וישראל נתפנתה לבנות את המדינה ולקלוט עלייה של מאות אלפי פליטים יהודים מרחבי העולם.

ראו גם

לקריאה נוספת

סדרות

  • בנימין מזר (עורך), היסטוריה של עם ישראל, סדרה א: מראשית עד מרד בר-כוכבא, 1-‏-11, תל אביב: הוצאת א' פלאי והוצאת עם עובד, תשמ"ב-תשמ"ג 1983-1982.

ספרי עיון

אטלסים

כתבי עת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל

פורטל תולדות עם ישראל הוא שער למחקר תולדות עם ישראל. הפורטל כולל מבוא על כתיבתם, ערכים, תמונות ונושאים נבחרים; אירועים בלוח השנה העברי והלועזי; ומידע על משאבי הידע של תולדות עם ישראל במקורות, מחקרים וספרות יפה, ארכיונים ומוזיאונים; מיזמים מתהווים בנושאים שונים.


היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל


הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ט'.
  2. ^ ראו שופטים, ב', י': "וְגַם כָּל-הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל-אֲבוֹתָיו, וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-ה' וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל."
  3. ^ 3.0 3.1 ראו: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1979, עמ' 171-60.
  4. ^ מדריך למורה - מלכים א' (עמ' עמוד 7)
  5. ^ ראשית המדינה בישראל וביהודה, באתר מקראנט
  6. ^ אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ל"ג עמוד א'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ה עמוד ב'
  9. ^ Tobolowsky, Andrew, ed. (2022), "The Tribes That Were Not Lost: The Samaritans", The Myth of the Twelve Tribes of Israel: New Identities Across Time and Space, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 69–70, 73–75, doi:10.1017/9781009091435.003, ISBN 978-1-316-51494-8
  10. ^ ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.
  11. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  12. ^ Israel's History and the History of Israel
  13. ^ Monotheism and empire (עמ' 13)
  14. ^ עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 40:36-26:28
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ה עמוד א'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט עמוד ב'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו עמוד א'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט עמוד ב'
  19. ^ רבי יואל שוורץ, אנשי כנסת הגדולה עמוד 5
  20. ^ איה ברסקי אלישב, קידוש השם בארץ ישראל בעת העתיקה, באתר אוניברסיטת תל אביב
  21. ^ Interactive World History Atlas since 3000 BC, Geacron
  22. ^ היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ה', באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  23. ^ פרופסור רחל אליאור - סודות וגלגוליו של לוח שנה העברי, סרטון באתר יוטיוב
  24. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, מסעות בזמן - ממדינת מקדש לעם הספר, מטח, תשס"ח - 2008, עמ' 66
  25. ^ רחל אליאור, כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2), באתר עושים היסטוריה
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 ישעיהו גפני, יהדות בבל ומוסדותיה: מבוא, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  27. ^ Schwartz, Seth (1984). "Political, social and economic life in the land of Israel". In Davies, William David; Finkelstein, Louis; Katz, Steven T. (eds.). The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period. Cambridge University Press. p. 24. ISBN 978-0521772488.
  28. ^ 28.0 28.1 מתיה קם, רולי זילברשטיין, המרד הגדול, באתר תרבות IL
  29. ^ אתר דעת, תורה שבעל פה, הסבר המושג, באתר דעת , מכללת הרצוג
  30. ^ החברה היהודית: עלייתו של מעמד החכמים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  31. ^ יגאל בן נון, יגאל בן נון - מתי הפכנו ליהודים, 18:20 + 54:00
  32. ^ פרופ' דוד פלוסר, כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  33. ^ עדיאל שרמר, התהוותה של היהדות הרבנית (עמ' 207-205)
  34. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, איליה קפיטולינה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  35. ^ 35.0 35.1 מתיה קם, מרד בר-כוכבא, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  36. ^ Taylor, J. E. (15 בנובמבר 2012). The Essenes, the Scrolls, and the Dead Sea. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-955448-5. {{cite book}}: (עזרה)
  37. ^ Werner Eck, "Sklaven und Freigelassene von Römern in Iudaea und den angrenzenden Provinzen," Novum Testamentum 55 (2013): 1–21
  38. ^ Raviv, Dvir; Ben David, Chaim (2021). "Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?". Journal of Roman Archaeology (באנגלית). 34 (2): 585–607. doi:10.1017/S1047759421000271. ISSN 1047-7594. S2CID 245512193.
  39. ^ 39.0 39.1 Mor, Menahem (2016-04-18). The Second Jewish Revolt. BRILL. pp. 483–484. doi:10.1163/9789004314634. ISBN 978-90-04-31463-4.
  40. ^ חן מרקס, מתיה קם, היהודים-הנוצרים, באתר תרבות.il
  41. ^ יעל פטר, ‏מחקר: ישו לא באמת התכוון לייסד דת חדשה, באתר "הידען", 29 ביולי 2010
  42. ^ David Goodblatt (2006). "The Political and Social History of the Jewish Community in the Land of Israel, c. 235–638". In Steven Katz (ed.). The Cambridge History of Judaism. Vol. IV. pp. 404–430. ISBN 978-0-521-77248-8.
  43. ^ Ehrlich, Michael (2022). The Islamization of the Holy Land, 634-1800. Leeds, UK: Arc Humanities Press. pp. 3–4. ISBN 978-1-64189-222-3. OCLC 1302180905.
  44. ^ מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  45. ^ [Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137]
  46. ^ קהילת יהודי אירן - פרס, באתר מוזיאון אנו
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 היהודים בימי הביניים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי (עמ' 35-34, 80-71)
  48. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5
  49. ^ לשם דוגמה, בתקופה זו נכתבו הספרים משנה תורה לרמב"ם, פירוש רש"י למקרא, וחידושים רבים על התלמוד כדומת אלו של הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ואחרים.
  50. ^ מירי אליאב-פלדון, יהודים בחצי-האי האיברי, 1497-1391, באתר אוניברסיטת תל אביב
  51. ^ שמואל פיינר, שורשי החילון (עמ' 13-12)
  52. ^ ישראל ברטל, ‏'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, אלול תשל"ו
  53. ^ במגילת העצמאות.
  54. ^ אתר למנויים בלבד יצחק הרצוג, "הסיפור של היהודים": סיימון שאמה מזכיר לנו מה זה להיות יהודים, באתר הארץ, 8 במרץ 2018



השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולםהצלת יהודים במהלך השואה
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005מחנה המשפחות
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבולגריהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏ • צ'כיה (בוהמיה ומוראביה, חבל הסודטים) • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתהומור בשואהתוכנית אירופה
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן" • "הקמע"
מוזיקה ומחול "ניצול מגטו ורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"כרוניקה של גטו לודז'מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחיה אוסטרוברחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל



הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35258669היסטוריה של עם ישראל