אד"ם הכהן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אד"ם הכהן
Lebensohn Abraham Dov Baer.jpg
אברהם דב-בער מיכלישוקר (אד"ם) הכהן בן חיים לבּנזון

אד"ם הכהן הוא שם העט של אברהם דב-בער מיכלישוקר (אד"ם) הכהן בן חיים (לֶבֶּנזון) (בכתיב יידי: לעבענזאָהן; בגרמנית: Abraham Dob Bär Lebensohn; ברוסית: Аврахам Дов Лебенсон)‏ (1794 ה'תקנ"ד, וילנה19 בנובמבר 1878 כ"ג בחשוון ה'תרל"ט, שם), ראשון המשוררים העבריים בזמן תנועת ההשכלה ברוסיה, בלשן עברי ופרשן המקרא, מחלוצי הספרות העברית החדשה, וממנהיגיה הראשונים והבולטים של תנועת ההשכלה בליטא, ומראשי "בית המדרש לרבנים בווילנא" שעל ידי הממשלה הרוסית.

קורות חייו ויצירתו

לבנזון נולד ולמד בווילנה, בירת גוברניית וילנה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בירת ליטא). בגיל 13 בערך התחתן, כנהוג ביהדות ליטא של אותם ימים, ועבר להתגורר אצל חותנו בעיירה מִיכַלִישׁוֹק (מיכאַלישאָק; מכאן שמו - מיכלישוקר). בשנת 1819 (או 1820) חזר לווילנה, ועסק בה בהוראה. לאחר מכן עבר לעסוק בתיווך הלוואות. בשנת 1822 החל בכתיבת שירים שהוזמנו אצלו לרגל אירועים משפחתיים.

הכרך הראשון של שיריו, שנקרא שירי שפת הקודש[1], יצא לאור בלייפציג ב-1842. הוצאתו לאור היוותה ציון דרך חשוב בתהליך תחייתה של השפה העברית, והוא התקבל בהתלהבות עצומה בחוגי המשכילים שוחרי העברית. החלק השני של הספר יצא לאור בווילנה בשנת ה'תרט"ז, והחלק השלישי יצא לאור בשנת ה'תר"ל.

בשנת 1846 היה לראש משכילי וילנה.
בשנת ה'תרכ"ז פרסם את הדרמה אמת ואמונה[2], שאותה חיבר 25 שנה קודם לכן, ובה ביקורת על החרדים. כמו כן, חיבר ספר מיוחד נגד רבי וועלוול (זאב) המגיד מוילנא[3],זאת כנקמה על כך שכשנאלץ להספיד את הסופר מרדכי אהרן גינזבורג התחכם והספיד באופן ששם את המשכילים ללעג[4].

בשנת ה'תרנ"ה יצאו לאור בווילנה, בשישה כרכים, כל שיריו, וכן שירי בנו, מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), שהיה אף הוא משורר עברי, שנפטר בהיותו בן 24. בתו של אד"ם הכהן הייתה אשתו של הבלשן, המילונאי, איש החינוך והצנזור העברי יהושע שטיינברג.

הצהיר שאינו מאמין בהישארות הנפש, וכשחווה התגלות של נפטר מעולם האמת תירץ זאת בתעתוע של עצביו[5]. והתפרסמו בשמו משפטים המראים על רמה דתית ומוסרית ירודה[6].

על שמו רחובות בחיפה[7], בתל אביב ובנתניה.

בראשות "בית המדרש לרבנים" בוילנה

בשנת 1847 הקימה הממשלה הרוסית שני בתי מדרש לרבנים בוילנא ובזי'טומיר, ואד"ם מונה כמורה ראשי ללימודים עבריים במוסד בוילנא והורה בו עברית, ארמית ותורת הנאום. המשכילים הציעו לרבי ישראל סלנטר לעמוד בראשות המוסד תמורת משכורת עתק ואף הפעילו לחץ באמצעות שר ההשכלה הרוסי שהגיע להיפגש עימו, כל זאת במטרה לתת למוסד מעמד וסמכות.
רבי ישראל סלנטר הבין שמדובר במזימה של הממשלה הרוסית כדי לגרום לשינויים בדת ואמר "עת השמד היא ועלינו כקטן כגדול ליהרג ולא לעבור" ודימה אותם ל"שני עגלי הזהב שהעמיד ירבעם בן נבט". הוא סרב להצעה, מאחר והבין שאף הוא לא יוכל למנוע את הקלקולים שיצאו מהמוסד ואדרבה הוא ישמש להם כגושפנקא, וכדי להתחמק מלחץ הממשלה נמלט לקובנא.
לאחר מספר שנים התפרסם שאכן היתה זו מזימה מצד הקיסר הרוסי ניקולאי הראשון, ואף התפרסם מסמך מאת השרים אוברוב וגורוב שבו הסבירו, שעל ידי ה"רבנים" בוגרי המוסד ימאסו היהודים בתלמוד, שהוא הגורם המרכזי לכך שאינם רוצים להתנצר, ועל ידי כך יקבלו כל היהודים עליהם את הנצרות.
בבית המדרש בז'יטומיר תפשו תלמידים שקנו בשר טריפה בחג השבועות שחל בשבת ולא סילקו אותם מהמוסד, ובוילנא אחד המורים התנצר ולא פוטר ממשרתו ואף כשמשך כמה תלמידים בעקבותיו לא פוטר ממשרתו. כמה מהמשכילים שבתחילה פעלו יחד עם הממשלה למען המוסד, כשעמדו על כוונת הממשלה משכו את ידיהם מהעניין, וחלקם אף יצאו להילחם בגלוי כנגדם והכריזו "בית מנוגע הוא ומשחתו בו מראשיתו". בשנת תרל"ג נוכחה הממשלה שמוסדות אלו אינם מביאים את התוצאה הרצויה, "רבנים" שיצליחו להביא לשינוי בחיי הדת, וסגרה אותם[8]. אד"ם הכהן עצמו שלימד במוסד זה במשך שנים רבות, היה שותף למזימה, ופעם הסביר אודות תלמידיו "אני מלמד אותם קודם כל איך להיות תלמידי חכמים, כי כדי לדעת לקלקל בחורי ישיבות צריך להיות כמו תלמיד חכם". הוא לימד את תלמידיו אלו שאלות לשאול על התורה שבעל פה ועל סמכות חז"ל, ואכן תלמידיו יצאו לתרבות רעה והיה ידוע שהם אוכלים חלב נבילות וטריפות[9].

יחס גדולי הדור כלפיו

אף שהיה "תלמיד חכם גדול" וידע לבאר היטב את שיטות הראשונים בסוגיות התלמוד רבני הדור הזהירו שלא יתקרבו אליו, ורבים מהם היו מקללים אותו "ימח שמו וזכרו"[10].
בהיות החפץ חיים בחור צעיר ניסה אד"ם הכהן להתקרב אליו ולהשפיע עליו, משנודע לחפץ חיים אודות מהותו התרחק ממנו ונס מעיירה זו. היה מזכירו לגנאי בשיחותיו ובכל פעם שהזכירוהו בפניו היה מקללו ימח שמו וזכרו, את פשר הנהגה זו הסביר החפץ חיים על פי ההלכה שאסור לשכוח את השנאה ל"מסית" [דרוש מקור] והסביר שלא שייך כאן איסור קללה באמרו "שמקללו שימח שמו מפני שאין אדם חוטא ולא לו וזה שמחזר להחטיא וודאי אינו סתם חוטא אלא הרע בעצמותו שעליו מתפללים וכל הרשעה כרגע תאבד"[11]. גם לאחר מותו של אד"ם הכהן בכל פעם שהיה מזכירו החפץ חיים היה אומר "ימח שמו ושיהיה מקויים בו ונימח שמו, הוא כבר התפגר וגם בנו התפגר", ויש אומרים שגם היה יורק ורוקע ברגליו כאשר אחרים הזכירו אותו[12].
רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, הביא כאחד הנימוקים לא לקרוא בשם "אדם", מאחר ואין לקרוא בשמו של רשע, ואף שלא היה זה שמו האמיתי מאחר וכך כונה וכך התפרסם[13].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיצירתו

הערות שוליים

  1. "שירי שפת הקודש"
  2. "אמת ואמונה"
  3. היה מגדולי הדור ואחד מארבעת הבוררים במחלוקת בישיבת וואלוז'ין
  4. מופיע בהרחבה ב"דורות בישראל" עמ' 228-230
  5. תהילים נדבות פי, שלמה רוזנר עמוד 53
  6. לדוגמא משפט גס מבחינה צניעותית המשלב ציניות על חורבן בית המקדש בספר 'הבדיחה והחידוד' מאת אלתר דרויאנוב חלק ב'[דרוש מקור]
  7. אמציה פלד, רחוב אד"ם הכהן, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
  8. תנועת המוסר לרבי דב כץ, חלק א' עמודים 163-170
  9. רבי יעקב אדלשטיין בגיליון גאון יעקב גליון ס"ו, הובא בקובץ גליונות תשע"ו ב' שמות, עמ' 302
  10. רבי יעקב אדלשטיין בגיליון גאון יעקב גליון ס"ו, מהובא בקובץ גליונות תשע"ו ב' שמות, עמ' 302
  11. שימושה של תורה לרבי אלעזר מנחם מן שך עמוד קל"ב-קל"ג, קצירת האומר סנהדרין עמ' קפ"ד
  12. "להגיד"-חומש המגידים, בראשית עמ' 293 בשם רבי שלום שבדרון, המעשה מובא גם בספר שכר ועונש עמ' 377 בשם רבי שלמה בלוך
  13. מזקנים אתבונן חלק ח', עמ' 171


P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0