אידה סילברמן
| לידה |
31 באוקטובר 1882 מחוז קובנה, רוסיה |
|---|---|
| פטירה |
1 בנובמבר 1973 (בגיל 91) הרצליה, ישראל |
| מקום קבורה | הר הזיתים, ירושלים |
| סגנית נשיאת הדסה | |
| סגנית נשיא הוועידה היהודית-אמריקנית | |
| סגנית נשיא ארגון ציוני אמריקה | |
אידה מרשה סילברמן (באנגלית: Ida Marcia Silverman 31 באוקטובר 1882- 1 בנובמבר 1973) הייתה נדבנית ופעילה ציונית אמריקאית. כיהנה כסגנית נשיאת הדסה. הייתה האשה הראשונה שכיהנה כסגנית נשיא הוועד היהודי-האמריקאי וארגון ציוני אמריקה. הקימה קרן לבניין בתי כנסת אשר תרמה לבנייתם של כ-100 בתי כנסת בישראל ובתפוצות.
ילדות ונעורים
אידה קמלהור (Camelhor) נולדה במחוז קובנה, אז חלק מהאימפריה הרוסית והיום מחוז בליטא. היא הייתה בתם השמינית של הוריה, וכל אחיה נפטרו בילדותם. כשהייתה בת שמונה חודשים היגרו הוריה לארצות הברית והשתקעו בניו יורק. כשהייתה בת 10 עברו הוריה לפרובידנס, רוד איילנד.[1] כשהייתה בת 11 ויתרה על פרס בתחרות נאום, משום שסירבה לצטט קטע מתוך המחזה האנטישמי הסוחר מוונציה.[2] התייתמה מהוריה בגיל 15. סיימה את חוק לימודיה בגיל 16, והחלה לעבוד כמנהלת חשבונות עבור ארצ'יבלד סילברמן, יצרן תכשיטים ובעצמו מהגר מרוסיה. בשנת 1900 נישאה לארצ'יבלד.[1]
עסקיו של ארצ'יבלד עלו יפה, ואיפשרו לסילברמן להתנדב לפעילות ציבורית כבר בצעירותה. היא הקימה ארגון נשים אשר סייע לבית יתומים יהודי מקומי. ב-1906 החלה בפעילות ציונית ברוד איילנד. בזכרונותיה ציטטה ארגון נשים מקומי, אשר תקף אותה על פעילותה הציונית: "היא חייבת למשפחתה שלא לסכן את מעמדה החברתי בעבודה למען מטרה בלתי מקובלת ובלתי אופנתית כמו הציונות - מטרה אשר נדונה לכישלון, מאחר שהיא לעולם לא תשיג דבר".[1] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, החלה לתרום ולגייס תרומות למען מטרות של בריאות ורווחה ברוד איילנד, וכן למציאת פתרונות קבע לפליטי המלחמה.[3]
פעילות ציונית
ב-1915 ייסדה סניף של הדסה במדינתה, ובארבע השנים שלאחר מכן הפכה לדמות מוכרת בזכות נאומים שנשאה במסגרות ציוניות, עד שהעפילה לתפקיד סגנית נשיאת הסתדרות הדסה. ב-1919 נבחרה לסגנית נשיא הוועד היהודי-האמריקאי, והייתה האשה הראשונה לכהן בתפקיד זה. התפקיד היה ייצוגי במהותו, ולא העניק לסילברמן סמכויות ממשיות, אך החסות שהעניק הארגון לנאומיה סייעה לביסוס דמותה כפעילה מרכזית בקרב ארגוני יהדות ארצות הברית.[4]
בשנת 1925 ביקרה לראשונה בארץ ישראל, והשתתפה בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החלה לכהן כסגנית נשיא ארגון ציוני אמריקה, וכסגנית יושב ראש קרן הבניין של בית החולים הדסה בהר הצופים.
חלק מרכזי בפעילותה הציונית של סילברמן היה נאומים בכנסי הסברה בקהילות יהודיות בארצות הברית וברחבי העולם. לאורך חייה טסה יותר מ-600 אלף מייל,[1] ונטען שהיא טסה יותר מכל אשה אמריקנית אחרת.[2] ביקרה בכל מדינות ארצות הברית, באמריקה הלטינית, באירופה, בדרום אפריקה, באוסטרליה, ברוסיה ובארץ ישראל. ב-1927 השתתפה בקונגרס הציוני העולמי ה-15 בבזל.[1]
הפרידה מהדסה ופעילות למען ההתיישבות
בשנת 1928 חוותה הציונות האמריקנית הממוסדת טלטלה סביב המשך כהונתו של לואי ליפסקי כנשיא ארגון ציוני אמריקה. בשבע שנות כהונתו צבר הארגון גירעונות כספיים, וליפסקי אף ספג ביקורת בשל סירובו לכלול בארגון אישים לא ציוניים. קבוצה בראשות לואי ברנדייס פעלה להדיחו, והפולמוס עורר רגשות רבים וחצה את יהדות ארצות הברית למחנות. נשיאת הדסה אירמה לינדהיים, וכן מייסדת הדסה הנרייטה סאלד, הצטרפו לקבוצתו של ברנדייס, ואילו סילברמן תמכה בהמשך כהונתו של ליפסקי. בעקבות המחלוקת הודיעה סילברמן על פרישתה מהדסה, ובמכתב הפרישה הטיחה בהנהגת הארגון האשמות קשות, במשיכת משכורות גבוהות לצד היעדר חיבור לצורכי השטח.[5]
בשנים שלאחר מכן בילתה סילברמן לפחות ששה חודשים בשנה מחוץ לארצות הברית, וביקרה בארץ ישראל לפחות פעם בשנה. היא גייסה תרומות לשם רכישת קרקעות בארץ ישראל והקמת מושבות. ב-1931 נטעה את העץ הראשון בקיבוץ עין החורש שבעמק חפר.
ב-1938 שבה וחברה להדסה לשם גיוס תרומות לעליית הנוער, וסייעה לממן את עלייתם של 7,000 פליטים יהודים מאירופה לארץ ישראל.[1] ב-1939 נסעה לפולין על מנת לסקור עבור הג'וינט את מצוקתם של יהודי המדינה ואת שיעור ההתאבדות הגבוה בה. היא הספיקה לעזוב את המדינה ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית לפולין עם תחילת מלחמת העולם השנייה.[4]
מאבק בטריטוריאליסטים
טרם הקמת מדינת ישראל פעלו בתנועה הציונית ומחוצה לה ארגונים טריטוריאליסטים, אשר שאפו לפתור את מצוקתם של יהודי אירופה באמצעות הקמת מדינה יהודית עצמאית במקומות שאינם ארץ ישראל. סילברמן שמה לעצמה מטרה להקדיש את מאמצי ההסברה שלה למלחמה בתנועה זו. בתחילה נסעה לאוסטרליה, על מנת לחקור את היתכנותה של תוכנית קימברלי ליישוב יהודים באוסטרליה המערבית, וכתבה על התוכנית ליישב יהודים "לצד אבוריג'ינים ציידי ראשים, קרוב לקו המשווה ... וייתכן שיש לי חלק בנטישה הסופית של התוכנית השערורייתית הזו".[6]
ב-1941 ביקרה במושבות הברון הירש באמריקה הדרומית ובקריביים, במטרה לבחון האם האזור מתאים להתיישבות יהודית. היא דיווחה את ממצאיה לוועידה הכלל-אמריקנית שהתקיימה בבולטימור: לדעתה, ההתיישבות היהודית שברפובליקה הדומיניקנית הייתה כישלון מהדהד. סילברמן הציגה את ממצאיה זמן קצר לאחר נאומו של תת-מזכיר המדינה לענייני הגירה של ארצות הברית, סאמנר וולס, אשר היה אורח הכבוד של הוועידה ונאם בשבח הפתרון הדרום-אמריקני. דבריה הבוטים של סילברמן גרמו למבוכה, ונשיא הוועידה סטפן וייז נאלץ להתנצל בשמה.[6]
בהמשך העלתה סילברמן על הכתב את ממצאיה:
הייתי ערנית ודרוכה למשמע כל תכנית אנטי-התיישבותית אשר הולבשה על ציבור שהיה אנטי-ציוני, ומשכך גם פתי. ב-1940, כשהג'וינט שיכן יהודים בפינה נידחת של הרפובליקה הדומיניקנית בקרב השחורים, לקחתי על עצמי פרויקט אישי לחקור את התכנית הזו למדינה יהודית עצמאית. הממצאים שפרסמתי מנעו קמפיין גיוס תרומות לתכנית הזו, וכך באה אל קיצה עוד תכנית התיישבות שטנית.[7]
אחת הדמויות המרכזיות בתנועה הטריטוריאליסטיות של אותה התקופה היה יצחק נחמן שטיינברג, אשר יחד עם ארגונו פריילאנד פעל לקליטת יהודים בסורינאם. גם לשם נסעה סילברמן על מנת לדווח למוסדות הציוניים בארצות הברית:
החלטתי לנסוע ולראות בעצמי איזו מין מזימה ארגון פריילענד רוקח ... אכן, שטיינברג פעל במתכונת הרגילה. הוא הבטיח לממשלה עקומה ופושטת רגל לפחות 35 מיליון דולר, בתמורה לרישיון ליישוב סביב נהר סורינאם מוכה המחלות.
לאחר הקמת המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל התמקדה פעילותה של סילברמן בשלושה תחומים: בתחום התיירות, מימנו סילברמן ובעלה את הקמת מלון השרון, המלון הראשון שנוסד במדינת ישראל. סילברמן כיהנה בדירקטוריון החברה לפיתוח הרצליה, בשאיפה להפוך את העיר לעוגן תיירותי בישראל. בתחום החקלאות תרמו סילברמן ובעלה להקמת חווה חקלאית ניסויית בעמק יזרעאל.
מפעלה המשמעותי ביותר לאחר הקמת המדינה היה הקמת קרן בניין לבתי כנסת, אשר השתתפה בהקמתם של כמאה בתי כנסת בישראל ובתפוצות.[2] אף שבעלה של אידה החזיק בתפקידים בבתי כנסת קונסרבטיביים בארצות הברית,[1] רוב בתי הכנסת שהוקמו על ידי הקרן היו אורתודוקסיים.
ב-1972 עלתה סילברמן לישראל. מילדיה היא נפרדה במילים "אני רוצה לשוב הביתה. אני הולכת להיקבר שם. לא אוכל למות בשום מקום אחר".[4] היא נפטרה בהרצליה ב-1973 ונקברה בהר הזיתים.
מסרים ורעיונות
עיקר פעילותה של סילברמן היה נאומים וסקירות בעד הציונות, שבהם שיבצה תיאורים צבעוניים מביקוריה בארץ ישראל. סילברמן לא ריכזה את עבודתה בכרך שראה אור, אך לאחר מותה פורסם מאמר ביוגרפי אודותיה, בו שולבו קטעים מהגותה.[1] תפיסתה הציונית של סילברמן הייתה בעלת ממד דתי חזק, אף שלא השתייכה לציונות הדתית:
חונכתי על ידי אבי המלומד לאהוב את ארץ עמי ישראל – אשר ניתנה על ידי האל והובטחה על ידי האל. לרצות אותה לא מפחד אלא מאהבה. להאמין בנבואות ובהתגשמותן. להאמין כי רק מציון תצא הבשורה ... שבדיוק כשם שאנו, עם הספר, כתבנו את הספר האחד שהעניק תרבות לעולם בלתי נאור, כך נגזר עלינו לכתוב ספרים נוספים ששוב ירביצו תרבות בעולם בלתי מתורבת.
לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1925, כתבה:
כשעזבנו את חיפה בדרכנו לירושלים, הבחנו בבתים יפים עם גגות אדומים, חוות מעולות ופוריות, ובניגוד לזה – צריפים מאובקים ואדמת בור. שאלתי, ונעניתי שהבתים הם היפים הם מושבות יהודיות, נקיות ומתקדמות; ובתי הבוץ שייכים לערבים, החיים היום בדיוק כפי שחיו לפני 2000 שנה. היהודים תמיד היו בנאים גדולים. היום בארץ ישראל יוכלו יהודי העולם להוכיח כמה טובים הם כבנאים. אומות העולם משקיפות ובוחנות כיצד נשכיל להתמודד עם האתגר הזה. אם ניכשל בו, יהיה זה העידן השחור ביותר בתולדות ישראל. אבל אין "אם" בציון.
בנאומיה נהגה סילברמן לתעד את חיי היהודים בארץ ישראל, ודיווחה חזרה לארצות הברית כמה פרות, תרנגולות, עצים ומחרשות יש בכל משק בו ביקרה. היא ביקשה להעביר מסר לפיו החלוצים לא מחפשים חיי בורגנות נוחים, אלא רק את המינימום הדרוש למחייתם העצמאית. "חלוץ שנמלט מאירופה לארץ ישראל מקבל חבילה, בשווי 250 דולר, שכללה דונם אדמה, אוהל, ציוד חקלאי בסיסי וששה שבועות של דמי כיס (עד ליבול הראשון)". לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, היא הטילה את האחריות לפרעות על ההנהגה הערבית בארץ ישראל, והאשימה אותה בהונאת המוני הערבים ובהובלתם לאימוץ תפיסה לאומית שקרית וכוזבת. לשיטתה, הערבים בארץ ישראל היו למעשה אסירי תודה ליהודים אשר הביאו לארצם פריחה כלכלית. לתוכנית החלוקה התנגדה סילברמן בטענה כי יהודים וערבים יוכלו להתפתח בארץ ישראל רק אם שתי הקבוצות יהיו מעורבבות: "הערבים זקוקים לדוגמה שנותנים היהודים, אשר בונים את הארץ בגבורה ובנחישות תחת איום תמידי שהכל יילקח מהם".[1]
ב-1942, בעיצומה מלחמת העולם הראשונה האשימה את עשירי בריטניה באי נקיטת פעולות להגשמת הציונות בשעה שהדבר היה אפשרי:
האסון שבדבר הוא ש[הטבח ביהודי אירופה] הוא באשמתכם היהודים. בין 1917 ל-1938 היתה לנו דלת פתוחה בארץ ישראל, אבל היהודים שיכלו להרשות לעצמם פשוט לא הבינו. אילו רק הבינו העשירים שביהודי העולם, אם רק היו מעמידים משאבים למימון ההגירה ולרכישת האדמות שערבים היו מעוניינים למכור, חׅשבו על אינספור אלפי בני גזענו אשר היו נמלטים מרדיפות היטלר וזוועות הגסטפו. היהודי, ככל שיש לו יותר כסף – כך הוא מתכווץ בתוך עצמו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Morris, Helen, Ida Silverman: Nobody's Puppet, Rhode Island Jewish Historical Notes, 1980
- ^ 2.0 2.1 2.2 Silver, Samuel, Silver Lining, The Wisconsin Jewish Chronicle, 1966
- ^ Liber, Libby, Women's Whirl, The National Jewish Post 14, 1946
- ^ 4.0 4.1 4.2 Rhode Island Jewish Historical Association, Rhode Island Jewish Historical Notes, 1973
- ^ JTA, Mrs. Archibald Silverman Resigns as Vice President of Hadassah, The Wisconsin Jewish Chronicle, 4/5/1928
- ^ 6.0 6.1 Lewis, Ben, Between You and Me, The Wisconsin Jewish Chronicle, 1941
- ^ Rovner, Adam, In the Shadow of Zion: Promised Lands Before Israel, NYU, 2014, עמ' 213
