אילן אבישר
אילן אבישר (נולד ב-1951) הוא חוקר קולנוע ישראלי ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. שימש כיושב ראש מועצת הרשות השנייה.
קורות חייו
אילן אבישר נולד וגדל בתל אביב, למד בבית הספר התיכון על שם מיי בויאר. בצה"ל שירת בגולני עד שנפצע ועבר לשרת בחדר המבצעים במפקדה של חטיבת רמת הגולן. הוא בוגר תואר ראשון בפילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית (1976).
הוא נסע לארצות הברית להמשך לימודים ותחילה התמחה בלימודי מחזאות ותסריטאות באוניברסיטת אינדיאנה (1977-78). הוא המשיך בלימודי קולנוע והשלים את הדוקטורט במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת אינדיאנה (1983). נושא עבודת הדוקטורט הוא "האסתטיקה והפוליטיקה של סרטי השואה". לאחר סיום לימודיו היה מרצה (Assistant Professor) במחלקה ללימודי יהדות ושפות וספרות של המזרח הקרוב באוניברסיטת המדינה של אוהיו (1988-1983).
אבישר חזר לישראל לאחר כ-14 שנים בארצות הברית, לימד בחוג לקולנוע וטלוויזיה והיה מרצה אורח במחלקה לאנגלית באוניברסיטת תל אביב (1992-1990). מ-2013 הוא פרופסור חבר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 2002-2005 כיהן כראש החוג. הקריירה האקדמית שלו כוללת גם פרופסור אורח בלימודי היהדות בSuny, אולבני, כפרופסור אורח באוניברסיטת מישיגן, בקתדרה על שם פדנו בלימודי היהדות (2000), כפרופסור אורח באוניברסיטת אולד דומיניון (2008-2007).
פעילות ציבורית
במהלך השנים בהן התגורר בארצות הברית (1990-1976) היה פעיל בהסברה הישראלית. פן אחד של פעילותו היה במסגרת הקמפוס, כיו"ר התאחדות הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת אינדיאנה; פן אחר של פעילותו היה כיועץ לתנועת "חירות USA", במסגרתו הכין מסמכים לוועדות הקונגרס; במהלך שנותיו כמרצה באוניברסיטת המדינה של אוהיו היה פעיל בהסברה ישראלית בוועדות וארגונים להנצחת השואה במדינת אוהיו.
בזירה הישראלית אבישר היה פעיל כרגולטור במספר גופים מרכזיים בשוק התקשורת. בין השנים 1996 -2004 היה חבר במועצת הכבלים והלווין. במהלך שמונה השנים, שבהן כיהן גם כיו"ר ועדת תוכניות של המועצה, המועצה העניקה רישיון לשידורי לוויין, נעשה מעבר לשידורים דיגיטליים רב ערוציים, והיקף ההשקעה בהפקות מקור קפץ ממספר מיליונים בודדים בשנה למאות מיליונים שמושקעים בשידורים מקומיים והפקות של יצירות מקוריות של דרמה וסרטים דוקומנטריים. בין השנים 2008-2004 היה חבר המועצה הישראלית לקולנוע. משנת 2005 מכהן כחבר במועצה לביקורת סרטים ומחזות (הצנזורה). בשנת 2010 התמנה לחבר מועצת הרשות השנייה וממלא מקום יו"ר הרשות האחראי על תחום הרדיו. בעקבות פרישתו של יו"ר הרשות אמנון נדב מונה אבישר באוגוסט 2010 ליושב ראש הרשות השנייה.
מחקריו
סרטי השואה
ספרו "השואה והמסך: דימויים קולנועיים של הבלתי ניתן לדמיין" (במקור באנגלית: Screening the Holocaust: Cinema's Images of the Unimaginable), שראה אור בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בשנת 1988, היה הדיון האנליטי הראשון של ייצוגי השואה בקולנוע. המחקר החלוצי מנתח את האתגרים והקשיים שמציבה השואה כמקור ליצירה אומנותית ואת האופנים בהם המדיום הקולנועי מתעד ומדמיין את השואה. המחקר של אבישר מדגיש את הערך המיוחד של התמונה והצילום הקולנועי הדוקומנטרי שיש להם מקום מכריע בתיעוד השואה, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בסרטים שצילמו בעלות הברית כששיחררו את מחנות ההשמדה בגרמניה ועד ליצירות מפורסמות כמו "לילה וערפל" (1955) בבימוי אלן רנה ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן. המחקר מדגיש עם זאת שלב המאפליה ורצח הקרבנות במחנות המוות לא קיבלו תיעוד צילומי והם חורגים מגבולות הייצוג והשיח. הספר בוחן את המיגבלות של הנרטיב הקולנועי והקונוונציות של עיצוב התמונה הנעה ביחס לקיצוניות הבלתי נתפסת של זוועות השואה. ציר שלישי בספר בוחן את מקומה של השואה בהקשר לתמונת עולם תרבותית רחבה, בעיקר בהקשר של תפישות הריאליזם, המודרניזם והפוסטמודרניזם. טענתו של אבישר היא שכל אחת מהמסגרות האלה של תפישת עולם ותפישת האמנות מעצבת את ייצוג השואה באופנים שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות של נתוני הזוועה ומראות האימה. עם זאת מדגיש המחקר שמיגבלות הייצוג עומדות בפני הצו המוסרי של תיעוד והנצחת השואה, כאשר כל טקסט, כדברי אלי ויזל, הוא מצווה ומצבה לקורבנות שנספו.
במאמרים שפרסם לאחר הספר בחן אבישר את התרומה של הקולנוע להנצחת השואה ולעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של האירוע, תוך התייחסות להשפעות של פוליטיקה לאומית במדינות שונות כמו ישראל, גרמניה, או ארצות הברית, כמו גם להשלכות של נוכחות השואה בתרבות הפופולרית. הדיונים שלו בסרטי השואה התייחסו לסוגיות חדשות כמו גישות קומיות לנושא, המלודרמה ההוליוודית (רשימת שינדלר), טראומה והדרמה האישית והלאומית, ושאלה עקרונית כמו האם סרטי השואה מהווים ז'אנר קולנועי מובחן.
אבישר הוא חוקר מוביל בנושא של סרטי השואה וכתב את הערך על ייצוגי השואה בקולנוע ב Cambridge Dictionary of Jewish History, Religion, and Culture. ("Representations of the Holocaust in Film," in The Cambridge Dictionary of Jewish History, Religion, and Culture, ed. Judith Baskin, 2011, pp 251-253) בנוסף הוא משמש כשופט של הרצאות, מאמרים וספרים בתחום מחקר זה, והתבקש לספק הערכות שמופיעות כציטוטים על כריכות של מספר ספרים חשובים בנושא כמו הספר של ליבי סקסטון HAUNTED IMAGES 2008, וגם הספר UNCOVERING THE HOLOCAUST: THE INTERNATIONAL RECEPTION OF NIGHT AND FOG, ed. Ewout van der Knaap, 2008).
קולנוע ישראלי והשואה בקולנוע הישראלי
אבישר בוחן את העיסוק בשואה בקולנוע הישראלי בזיקה לשינויים שחלו באידאולוגיה הלאומית במהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הוא בוחן את והפוליטיקה של הקולנוע הישראלי.
אבישר טוען שהסרטים הישראלים נותנים ביטוי לתסביך חרדה לאומי שנובע מן השואה. זהו בעצם תסביך כפול בעל שני צירים המעצבים את השיח הציבורי בחברה הישראלית ואת ההחלטות הפוליטיות של ממשלות ישראל.
ציר אחד של התסביך נוגע לסוגיה של קיום והישרדות לאומית. המציאות מעידה שישראל עומדת אכן בפני איומים על עצם קיומה, מולם היא פיתחה כוח צבאי מרשים. השואה מהווה דוגמה היסטורית מוחשית למציאות אויבים שמטרתם היא השמדת העם היהודי, למציאות שבה העומדים מן הצד – דהיינו מדינות העולם או גופים וארגונים בינלאומיים אינם מתערבים ולעיתים אף תומכים באויבי העם היהודי, ולמציאות של חוסר אונים קיצוני של הקורבנות. העוצמה הרגשית של זיכרונות השואה היא התסביך הנפשי שמעצים את החרדות מהאויבים, את החשדנות כלפי העומדים מן הצד, ואת הנחישות לעולם לא להיות קורבנות חסרי אונים.
לצד התסביך הקיומי, יש את התסביך המוסרי שעיקרו הוא החרדה שלא להידמות לנאצים בסיטואציות בהן המדינה היא הכוח החזק, המנצח, או הכובש. תסביך זה נובע מתפישה רחבה יותר של גורלו ההיסטורי של העם היהודי כאור לגויים שיש לו ייעוד להיות בחזית של מאבקים נגד רשע, רוע ולהיות המצפן המוסרי של העולם. אבישר מוכיח שהציר המוסרי והציר הקיומי מקבילים באופן כללי לחלוקה הפוליטית בישראל בין שמאל וימין, כאשר הרטוריקה של הוויכוח ולעיתים גם מעשים חריגים או התבטאויות קיצוניות נובעים מתסביך השואה בנפש הישראלית.
מחקריו של אבישר על הקולנוע הישראלי בוחנים כיצד הסרטים נוטלים חלק בעיצוב זהות לאומית, דרך סיפורי מופת, מיתוסים, הנצחה של דימויים בזיכרון הקולקטיבי או איך הסרטים בשלב מסוים פונים לכיוון החתרני, איקונוקלסטי ואפילו אפוקליפטי ביחס לעתידה של מדינת ישראל. [1] [2] [3] [4] [5] [6] [7]
קולנוע יהודי
העיסוק בסרטי שואה ובקולנוע הישראלי הובילו לכך שאבישר היה אחד החלוצים במחקר שעוסק בקולנוע היהודי. הוא פרסם מאמרים וביקורות בכתבי עת ובספרים על סרטים יהודים ועל עצם קיומו של קולנוע יהודי. בנוסף להארה והניתוח של תכנים יהודים והאופן בו סרטים מעצבים זהות יהודית מודרנית, אבישר גם התייחס לתופעת האנטישמיות, בעיקר בגילויי האנטישמיות במאה ה-21.
אבישר טוען שהאנטישמיות היא תופעה שנטועה עמוק בהיסטוריה האנושית, החל מהאשמה ברצח האל לפני אלפיים שנה ועד לעמדות פוליטיות, גזעניות וחברתיות שמלובות באיקונוגרפיה תרבותית של דימויים שליליים של היהודים. האנטישמיות שונה לפיכך מתופעות של שנאת האחר או השעיר לעזאזל של קבוצת מיעוט, למרות שיש לה מאפיינים דומים.
לדעתו של אבישר הכוח האנטישמי תמיד מתקיים ובשנים האחרונות הוא זוקף ראש בחוגים ניאו נאצים, אבל בעיקר בחוגים של השמאל הרדיקלי, ומשם דרך מספר קטן של יוצרים ואנשי אקדמיה מיליטנטים לתנועה החדשה של אנטישמיות אנטי ציונית. אבישר מדגיש שהשיח הישראלי נוטה להתנסחויות קיצוניות, כאשר הביקורת הפנימית והרצון לשנות באמצעות פרובוקציות וביטויים קיצוניים שלקוחים מהדמיון האנטישמי ולעיתים אף מהשיח על השואה משמשים את שונאי ישראל ואת האנטישמיים שמבקשים לשים קץ למדינה היהודית. [8]
ספרי הדרכה
אבישר פרסם שני ספרי הדרכה על סרטים ישראלים. האחד מיועד לדוברי אנגלית שבוחן מספר סרטי מפתח שמשקפים את הנרטיב של התרבות הישראלית מקום המדינה, תוך דיון בנקודות המכריעות של ההוויה הישראלית, שכוללות את האידאולוגיה הציונית, מרקם חברתי, השואה, הצבא ודמות הלוחם, דמות הערבי, והיחס ליהדות התפוצות. הספר השני בהוצאת רמות של אוניברסיטת תל אביב נכתב עם זוגתו בתיה אבישר שמלמדת עברית כשפה זרה באוניברסיטת תל אביב. "הסצנה הישראלית: שפה, סרט, שיח" מציע מתווה, תשתית תאורטית, ומקרי מבחן ספציפיים לשימוש בסרטים ישראלים בתהליכי ההוראה והלימוד של השפה העברית.
ספרים שכתב
- Screening the Holocaust: Cinema's Images of the Unimaginable Indiana University Press, 1988, 212 pp.
- אמנות הסרט: הטכניקה והפואטיקה של המבע הקולנועי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995, 160 עמודים.
The Jewish Media Fund, The Charles H. Revson Foundation, New York, 1997 (2002 - second revised edition), 96 pp.
- (עם בתיה אבישר), הסצנה הישראלית : שפה, סרט, שיח : הוראת עברית בהקשר תרבות, 2005, 230 עמודים.
קישורים חיצוניים
- אילן אבישר, פרופיל באתר אוניברסיטת תל אביב
- איתמר ב"ז, זה בלתי נמנע, באתר העין השביעית, 30 באפריל 2013
- יוסי זיו, מאה שנה (ואחת) לתולדות הקולנוע - שיחה עם אילן אבישר, מחשבות 68, ספטמבר 1996, עמ' 20–33
הערות שוליים
- ^ "The Evolution of the Israelis' Attitude toward the Holocaust as Reflected in Modern Hebrew Drama," Hebrew Annual Review, Vol.9 (1985), pp. 31-52.
- ^ “The National and the Popular in Israeli Cinema,” Shofar, 24:1 (2005), pp. 125-143.
- ^ "חרדות לאומיות, סיוטים אישיים", בתוך נורית גרץ, ג'אד נאמן, אורלי לובין (עורכים), מבטים פיקטיביים על הקולנוע הישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998, עמ' 160-179.
- ^ "The Holocaust in Israeli Cinema as a Conflict of Survival and Morality," in Miri Talmon and Y. Peleg (eds), Identities in Motion, Texas UP, 2011, pp. 151-168.
- ^ "הקולנוע הישראלי בעשור שבין המהפך של 1977 לבין פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987", בתוך צבי צמרת ואבי פיקאר (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח.
- ^ "National Nightmares, Personal Fears: The Holocaust Complex in Israeli Cinema," in Efraim Sicher (ed), Breaking Crystal: Writing after Auschwitz, Urbana: University of Illinois Press, 1997, pp. 137-159.
- ^ "Israeli Cinema and the Ending of Zionism," Twentieth Century Literary Criticism in Fred Lazin and Greg Mahler (eds), Israel in the Nineties, Florida State University Press, 1996, pp. 153-168.
- ^ . “The Israeli Scene – Political Criticism and the Politics of Anti-Zionism,” in Alvin H. Rosenfeld, ed. Resurgent Antisemitism, Indiana University Press, forthcoming.
| יושבי הראש ומנכ"לי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו | ||
|---|---|---|
| יושבי הראש | יהודה לנקרי • יוסי פלד • גדעון דורון • מרדכי שקלאר • מוסקו אלקלעי (ממלא מקום) • מנשה סמירה (ממלא מקום) • נורית דאבוש • אמנון נדב • אילן אבישר • אוה מדז'יבוז' • שפיק עבד (ממלא מקום) • יוליה שמאלוב-ברקוביץ' | 
|
| מנהלים כלליים | נחמן שי • שמואל שם-טוב • מרדכי שקלאר • מנשה סמירה • שי באב"ד • ניר שוויקי (מנכ"ל בפועל) | |
