תקשורת בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ערבוב בין תקשורת כתשתית לבין תקשורת כמדיה; ארגון וסידור התוכן; ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ערבוב בין תקשורת כתשתית לבין תקשורת כמדיה; ארגון וסידור התוכן; ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בניין הדואר ומרכזית הטלפונים הר הכרמל 1953
מחלק עיתונים של ישראל היום

התקשורת בישראל כוללת אמצעי תקשורת מגוונים ובין השאר עיתונות כתובה ותקשורת אלחוטית שכוללת פריסה טובה של כבלים קו-אקסיאלים, סיבים אופטיים וממסור רדיו מיקרוגל[1]. מתקני שידור בישראל כפופים לתוכנית מתאר ארצית 36 למתקני שידור קטנים[2] ולמתקני שידור גדולים[3][4]. על אף יתרונות אלו, בשוק התקשורת הישראלי ישנה ריכוזיות רבה, ומבחינה צרכנית בולט חוסר השביעות של הציבור מחברות התקשורת בישראל[5]. ארגון עיתונאים ללא גבולות דירג ב-2022 את חופש העיתונות בישראל במקום ה-86 במדינות העולם[6].

ההיסטוריה של התקשורת בישראל

שנות ה-60

עיתונות

בעשור השני למדינת ישראל פעלו בה עיתונים אשר חלקם הגדול נוסד בתקופת המנדט הבריטי, בהם 26 יומונים (15 מהם בעברית ו-11 בשמונה שפות לועזיות). רוב העיתונים היו מפלגתיים, אחדים היו בבעלות פרטית והלועזיים היו ברובם פרטיים. משנת 1958 עד 1968 ירד מספר העיתונים מ-26 ל-21, כאשר עיקר הפגיעה הייתה בעיתונים הלועזיים: מספרם הצטמצם בעיקר עקב מיזוגים. שניים מהעיתונים המפלגתיים, "הבוקר" ו"חרות", נסגרו באמצע שנות השישים ובמקומם הופיע העיתון "היום". במרוצת עשור זה זכתה העיתונות הפרטית להצלחה גוברת והולכת על חשבון העיתונות המפלגתית.[10]

רדיו

בתחילת שנות השישים פעלו בישראל רק שתי תחנות רדיו, שכל אחת מהן שידרה לציבור רק חלק משעות היום: "קול ישראל" שידרה כעשר שעות במפוצל ביום ובערב, ו"גלי צה"ל" ארבע שעות, בערב בלבד. במהלך העשור עשה הרדיו הישראלי כברת דרך גדולה: השידור התרחב במידה ניכרת וקיבל ממדים חדשים. חוק רשות השידור שחוקק בכנסת ניטרל את השידור הציבורי מהשפעה פוליטית ישירה. שינוי נוסף היה הנהגת רשת שידור נוספת ב"קול ישראל" לצד השידורים הרגילים. באפריל 1960 נפתחו שידורי "הגל הקל" (לימים רשת ב') אשר נחשבו למהפכה רדיופונית משתי סיבות עיקריות: האחת, לתוכן השידורים נוספו פזמונים לועזיים ותסכיתי מתח; השנייה, שילוב תשדירי פרסומת (ג'ינגלים) שכמותם לא נשמעו בישראל מאז החל בה השידור הרצוף. ההתפתחות הטכנולוגית בעשור השני למדינת ישראל סייעה לתחנות השידור להחליף ציוד ישן בחדש ורבו השידורים החיים מהשטח. במלחמת ששת הימים ביוני 1967 שידרו הן קול ישראל והן גלי צה"ל במהלך כל שעות היממה, עובדה שנחשבה אז ל"מלחמה המשודרת הראשונה בתולדות המדינה".[10]

טלוויזיה

בתחילת שנות השישים החלו להיקלט בישראל שידורי טלוויזיה ממדינות ערב, בבתי המעטים שהיו ברשותם מכשירים לקליטת שידורים. בכל הקשור למדינות ערב: בדרך כלל מצרים ראשונה בהכל, אבל מבחינת טלוויזיה עיראק השיגה את כולם וזה קרה ב-2 במאי 1956. באותה עת (שנות השישים) הטלוויזיה החלה לפעול במדינות העולם המערבי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 (כדוגמת רשת BBC הבריטית וכו׳), אך הייתה לא רצויה על ידי ממשלת ישראל: ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, התנגד להכנסת הטלוויזיה ארצה בטענה שמדובר במדיום רדוד ולא חינוכי, כך שלא היו לישראל שידורי טלוויזיה משלה בעשור הראשון לקום המדינה. עקב לחץ ציבורי, ניאותה הממשלה להפעיל טלוויזיה לימודית. הטלוויזיה החינוכית החלה לשדר בחודש מרץ שנת 1966, וישראל הייתה למדינה הראשונה בעולם שרשת הטלוויזיה הלימודית שלה הקדימה את הטלוויזיה הכללית או המסחרית בה.[10] השידור הנסיוני הראשון של הטלוויזיה הישראלית הכללית הועבר לציבור כולו ב-2 במאי 1968, יום העצמאות העשרים של מדינת ישראל, ושידר את מצעד צה"ל בירושלים. במשך 25 השנים שלאחר מכן, היה לישראל רק ערוץ טלוויזיה אחד, שזכה לעיתים לרייטינג של 90% ויותר.[10]

שנות ה-70

עיתונות

בעשור השלישי למדינת ישראל נמשך תהליך ההתכווצות של העיתונות המפלגתית. שלושה עיתונים מזוהים מפלגתית נסגרו כתוצאה ממחסור באמצעים, מיעוט מוֹדָעוֹת ותפוצה דלה: היום (שהיה מזוהה עם חוגי המרכז-ימין), קול העם (ביטאונה של מפלגת מק"י) ולמרחב (ביטאון הקיבוץ המאוחד ומפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון). האחרון צורף למערכת דבר (של ההסתדרות) אשר סבל גם הוא מקשיים.

עיתוני הבוקר כללו את העיתונים המפלגתיים וכן את הפרטיים: הארץ וחדשות הספורט. עיתוני הצהריים (צהרונים) הפרטיים היו מעריב וידיעות אחרונות, והם זכו לתפוצה רבה בהשוואה לעיתוני הבוקר. לקראת 1977 התחולל מהפך בעל השפעה מרחיקת לכת בעיתונות הפרטית: ידיעות אחרונות חזר למקום הראשון ברשימת העיתונים, לאחר שהדיח משם את מעריב אשר החזיק במעמד הבכורה קרוב ל-30 שנה.[11] למרות התחרות המרה בין השניים, שניהם כאחד היו נחושים בדעתם לא להניח לשום מתחרה להיכנס למגרש שלהם. בהדיפתם ניסיונות להקמת צהרון שלישי, ידיעות אחרונות ומעריב לא בחלו באמצעים ואיימו על עיתונאים ועורכים "שמי שיפרוש ויעבוד בעיתון חדש, יאבד כל סיכוי לחזור אי פעם לעיתונים המובילים".[11] ניסיון להקמת צהרון שלישי בשם היום הזה נעשה על ידי משה דיין, שקיווה באמצעות העיתון החדש לחזור אל מרכז הבמה הפוליטית לאחר שהורחק ממנה בעקבות תוצאות מלחמת יום הכיפורים. הניסיון לא צלח. כך, במחצית השנייה של שנות ה-70 הדיחה העיתונות הפרטית את העיתונות הציבורית-פוליטית, ידיעות אחרונות עמד בראש רשימת התפוצה והארץ - למרות תפוצתו המצומצמת ביחס לצהרונים - שמר על מעמד מכובד.

במקביל לעיתונים הפרטיים בתפוצה נרחבת התקיימו גם יומונים לועזיים בשלל שפות: פולנית, רומנית, הונגרית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ספרדית ועוד. בשנת 1972 הצטרף אליהם היומון ברוסית "נאשה סטראנה" ("ארצנו"), שהוקם על ידי שבתאי הימפלרב. מטרת הפרסום של היומונים הלועזיים הייתה הגעה אל מספר גדול ככל האפשר של עולים חדשים. כמה מעיתונים אלו הופקו באופן עצמאי, תחת קשיים גדולים, והאחרים ראו אור בבית הדפוס הגדול שבבעלות הימלפרב. שני יומונים לועזיים נוספים, שלא יועדו לאוכלוסיית העולים החדשים, היו ג'רוזלם פוסט באנגלית ואל-אנבא בערבית. באשר לעיתונות תקופתית (שבועונים, דו-שבועונים, ירחונים ותקופונים) לא הייתה זו תקופה טובה: מספרם התמעט, כמה נסגרו ואחרים נחלשו.[11]

טלוויזיה ורדיו

בין השנים 1978-1968 מלא עשור שלם לשידורי הטלוויזיה הישראלית. כניסתם של שידורי טלוויזיה לבתי האזרחים הייתה איטית, הדרגתית ונתקלה בקשיים. רק בתחילת שנות ה-70 החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר בכל לילות השבוע, לרבות ליל שבת, זאת בעקבות התערבות של בג"ץ, לאחר שהממשלה בראשות גולדה מאיר ביקשה למנוע שידורים בשבת בשל התנגדות המפד"ל. במהלך העשור התנהלו מאבקי כוח פנימיים שגרמו להשבתת שידורי הטלוויזיה מדי פעם. עם זאת, התוכניות ששודרו זכו לעניין ציבורי רב: "ניקוי ראש" הסאטירית שודרה בשנים 1976-1974 וזכתה להתעניינות שיא בקרב הצופים. במחצית הראשונה של שנות השבעים, תחום השידורים לילדים נלקח ברצינות רבה. הן הטלוויזיה הכללית והן הטלוויזיה הלימודית השקיעו אמצעים ומאמצים להעלאת תוכניות וסדרות מקוריות לילדים - תקופה שלא היה לה אח ורע בשנים מאוחרות יותר.[11]

הרדיו הישראלי בשנות ה-70 המשיך להיות בנוי על שתי תחנות: קול ישראל וגלי צה"ל. ביניהן שררה תחרות מרה ויחסים מתוחים. אנשי קול ישראל טענו שגלי צה"ל חרגה בהרבה מהמנדט שלה ושידרה תוכניות אזרחיות בנושאי חברה, תרבות, ספורט ופוליטיקה. על כך הגיב מפקד גל"ץ ש"חיילים בסדיר ובמילואים ובני משפחותיהם הם אזרחי המדינה וזכאים לקבל מתחנתם מגוון של תוכניות".[11] היחסים בין שתי התחנות הוחרפו כאשר גלי צה"ל הקדימה את קול ישראל בשידורים מסוימים, ובשלהי 1974 שידור משחקי כדורגל בגלי צה"ל הביא להתנגשות חזיתית בין שתי התחנות, שחייבה התערבות ממשלתית. תחנת רדיו חדשה ושלישית הצטרפה לזירה בשנת 1973 עם אייבי נתן, שפתח את עידן התחנות הפיראטיות. ממאי 1973 שידר נתן מ"ספינת השלום" ששייטה בים התיכון, מול חופי ישראל. תחנתו שידרה מוזיקה קלה ופזמונים מהעולם, כשנתן עצמו השמיע שיחות על הצורך בשלום. שידוריו של אייבי נתן נמשכו 20 שנה, ואף ששידר באופן פיראטי גילו כלפיו סובלנות. בתחנות האחרות נערכו מולו ושידרו מוזיקה דומה, כאשר קול ישראל הגדיל לעשות וחנך את רשת ג' בשנת 1976 - תחנה מיוחדת לשידור פזמונים.[11]

השפעתה של מלחמת יום הכיפורים על התקשורת בישראל

במהלך מלחמת יום הכיפורים הסתמכה העיתונות הכתובה על פרסומיו וסיכומיו השוטפים של דובר צה"ל, משום שלא הייתה אפשרות לשלוח כתבים שיסקרו את כל זירות הלחימה. הכותרות הראשיות ביומונים השונים התאפיינו בנימה אופטימית, כשתיארו את הצלחותיו של צה"ל בבלימת ובהדיפת המתקפות בחזיתות השונות, ודיווחו על אבידות קשות לאויב. בדיעבד הנימה האופטימית הסתברה כבלתי מוצדקת. התקשורת האלקטרונית, בעיקר הרדיו, הייתה מוכנה יותר למלחמה מאשר התקשורת הכתובה, הודות לתרגילים שקדמו למלחמה ובדקו הפעלת רשת רדיו ושידורי טלוויזיה במקרי חירום. זמן קצר לאחר פרוץ קרבות המלחמה, הורה דובר צה"ל לשתי תחנות הרדיו להתאחד, והוקם אולפן משולב שפעל כל ימי המלחמה, 24 שעות ביממה. עשרות כתבים הוצמדו ליחידות הצבא והגיעו עד קווי החזית, שם הוקמו "אולפני קצה" ודיווחו על הנעשה בשטח.[11]

לאחר המלחמה, בשנים 1978-1974 התנהלה התקשורת הישראלית בצל התקופה שקדמה למלחמה ובצל מאורעות המלחמה עצמה. העיתונות הכתובה הפכה לביקורתית יותר מבעבר והרבתה לתקוף את ראשי המדינה וצה"ל. מיד לאחר המלחמה פרץ משבר כלכלי ממושך שהתבטא בעיקר בנסיקה של מחירי הנפט בעולם ופגע גם בעיתונים. ייקור אמצעי הייצור הכבידו על כל אמצעי התקשורת ובמיוחד על העיתונות הכתובה. הטלוויזיה התקשתה להמריא. בניגוד לקול ישראל, גלי צה"ל הרחיבה את שידוריה והייתה היחידה ששידרה 24 שעות ביממה מאז המלחמה. בגלי צה"ל הכניסו גם חידושים כגון שידור מבזקי-חדשות ותוכניות "האוניברסיטה המשודרת" שזכו להצלחה רבה.[11]

שנות ה-80

בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב

שנות ה-80 הביאו עמם מהפכה בשוק התקשורת הישראלי.

שנות ה-90

עשור זה התאפיין בהתפתחויות רבות בתחומי התקשורת הוותיקים בארץ ובעיקר ביצירת תחומי תקשורת חדשים כמו תקשורת סלולרית, אינטרנט, טלוויזיה מסחרית וטלוויזיה רב ערוצית.

  • ב-1990 החלו שידורי טלוויזיה רב ערוצית בישראל כשהוקמו חברות הטלוויזיה בכבלים. כל חברה פעלה כמונופול באזורים מסוימים בארץ (על פי זיכיון שניתן לה ממשרד התקשורת). לראשונה, הציבור בארץ נחשף לעשרות ערוצים זרים מהעולם (שדחקו את מקומם של ערוצי הטלוויזיה מירדן ומלבנון), ולערוצים מקומיים חדשים בכבלים: ערוץ הילדים, ערוץ הספורט, ערוץ המשפחה, וערוץ הסרטים. המהלך הביא לחיסול כמעט מוחלט של הטלוויזיה בכבלים פיראטיים.
  • ב-1991 הוקמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
  • ב-4 בנובמבר 1993 החל הערוץ השני המסחרי לשדר. החל עידן הרייטינג. ימי השידור בערוץ חולקו בין 3 זכייניות כך שלמעשה לא הייתה תחרות ישירה ביניהן.
  • בתחנות הרדיו הפירטיות החלה הפריחה, וזאת במקביל להקמת התחנות החוקיות של הרדיו האזורי, ולארגון מחדש של תחנות הרדיו הצבאיות ב-1993 (הקמת גלגלצ במקביל לגלי צה"ל, במקום התחנות צה"ל 1 וצה"ל 2 שפעלו קודם לכן). למרות כל השינויים בתחום הרדיו, מדיום זה איבד אחוזי האזנה בשנות התשעים, ובסוף העשור הרדיו נחשב לכלי תקשורת שיש לו אחוזי חשיפה נמוכים בהשוואה לטלוויזיה.
  • על אף שמרבית הבתים בישראל עדיין מקבלים עיתון יומי, בעשור זה נסגרו מספר עיתונים (חדשות, על המשמר, דבר).
  • בינואר 1994 הוקמה חברת נטוויז'ן, שהייתה הראשונה בישראל לספק לציבור הרחב שירותי אינטרנט כולל דוא"ל. החיבור לאינטרנט נעשה באמצעות חיבור Dial-up והיה איטי.
  • בסוף שנת 1994 הצטרפה חברת סלקום לשוק התקשורת הסלולרית בישראל, ובשל המחירים הנמוכים שהיא הציעה, הצטרפו אלפים רבים לרשת שלה. בתחילת דרכה חוותה החברה בעיות עם המכשירים אותם סיפקה, כאשר המשתמשים חוו ניתוקים רבים וקטיעות במהלך השיחה.
  • בשנת 1996 החלו מהלכים להקמת רשות לאומית לתקשורת בישראל, מתוך מטרה להקים גוף מקצועי ורגולטיבי שיאחד את הרשויות העוסקות בענייני תקשורת בישראל. נחיצות הקמתה של רשות לתקשורת נקבעה בידי מספר ועדות מקצועיות, אושרה חמש פעמים בהחלטות ממשלה ואף הבשילה לכדי טיוטת הצעת חוק. עד סוף שנת 2009 עדיין לא הוקם בישראל גוף כזה, באף אחת מהמתכונות שהוצעו.
  • בשנת 1999 הצטרפה חברת סלולר שלישית, פרטנר לשוק התקשורת הסלולרית בישראל, עם המותג אורנג'. פרטנר הייתה החברה הראשונה שפרסה בארץ רשת בטכנולוגיית GSM.
  • בשנת 1998 הפסיקה חברת בזק להיות מונופול בשוק השיחות הבינלאומיות לאחר ששוק השיחות הבינלאומיות נפתח לתחרות, ולתחום נכנסו שתי החברות - קווי זהב, וברק. פעילותה של בזק בתחום זה עברה לחברת הבת "בזק בינלאומי" וקיבלה את הקידומת 014.

העשור הראשון של המאה ה-21

בשנות ה-2000 הדגש היה על דיגיטיזציה ומעבר לטכנולוגיות ניידות, כאשר האדם מקושר לעולם סביבו 24 שעות ביממה.

  • בשנת 2000 החלה לפעול חברת yes הטלוויזיה בלוויין, המספקת שירותי טלוויזיה באמצעות לווין. באותו הזמן עדיין פעלו 3 חברות כבלים: תבל, מת"ב וערוצי זהב. התחרות עם חברת yes גרמה לאובדן מנויים אצל חברות הכבלים ובעקבות כך עלה רצונן להתאחד. על מנת לחזק את yes הצעירה, הרגולטור עיכב את אישורו למיזוג חברות הכבלים. בשנת 2003 חברות הכבלים החלו לפעול תחת המותג HOT. בתחילת שנת 2007 התמזגו החברות סופית. בעשור זה חברת הוט וחברת yes הכניסו לשימוש את הממירים הדיגיטליים. באמצעותם ניתן לקלוט שידורים דיגיטליים (שיפור באיכות הקליטה של ערוצי הטלוויזיה), ובנוסף מתאפשרים ערוצי משחקים, וידאו על פי דרישה (VOD) ואפילו קיימים ממירים מיוחדים שניתן באמצעותם להקליט (HOT Magic, yes Max). מבחינת התכנים, HOT חרתה על דגלה את עידוד הפקת סרטים תוצרת הארץ, ומימשה זאת באמצעות פרויקט בשם "סרטים מכאן", yes, לעומתה, שמה יותר דגש על סדרות וסרטים תוצרת חוץ. המאבק בין השתיים נמצא בעיצומו.
  • בשנת 2001 הושלמה פריסתו של כבל התקשורת התת-ימי מד נאוטילוס שמחבר בין ישראל לאירופה, דבר שאיפשר את התחלת הפריסה של אינטרנט מהיר בישראל, הגדלת חבילות הגלישה והוזלת מחיריהן, וכן פריסת טלפוניה מבוססת אינטרנט לחו"ל, דבר שתרם להרחבת והוזלת התקשורת הבינלאומית בין ישראל לעולם.
  • תחת פיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ב-28 בינואר 2002 עלה לשידור ערוץ מסחרי נוסף, בשם ערוץ 10. ערוץ 10 הצטרף לערוץ 1 וערוץ 2. החלה תחרות בין ערוצי הטלוויזיה המסחרית כשוק חופשי. ערוץ 10 רכש לעצמו מגישים, מנחים ושחקנים משני הערוצים. למרות פעולות הרכש הערוץ עדיין נחשב כערוץ פחות נצפה משני הערוצים האחרים.
  • הרדיו הצליח להתאושש מבעיות הרייטינג, ונפתחו עוד תחנות רדיו אזוריות.
  • בתחום הסלולר החלו להיפרס מערכות דיגיטליות מהדור השלישי.
  • האינטרנט המהיר חדר לכל בית בישראל. חברת בזק מפסיקה להיות מונופול בתחום התקשורת הקווית, כאשר חברת הוט מציעה שירותי טלפוניה על גבי תשתית הכבלים.
  • בשנת 2004 חברת החדשות של ערוץ 2 זכתה במכרז להפעלת ערוץ הכנסת[12].
  • בשנת 2004 נכנסו שלוש חברות נוספות לשוק השיחות הבינלאומיות - אינטרנט זהב בקידומת 015, נטוויז'ן בקידומת 017, אקספון בקידומת 018, והתגברה התחרות בתחום זה. לאחרונה התחום עובר קונסולידציה נרחבת. בדצמבר 2011 נכנסה לשוק הלו בקידומת 015, לאחר שאינטרנט זהב נבלעה לתוך סמייל 012.
  • באפריל 2004 שונו כל מספרי הטלפון הניידים בישראל משש לשבע ספרות כולל קידומות חדשות בשל התגברות הביקוש לטלפונים ניידים בישראל[13].
  • באמצע העשור הודות לפופולריות הרבה שצברו האינטרנט המהיר וטכנולוגיית ה-VoIP בקרב הישראלים, לראשונה ישראלים יכולים לנהל שיחות מקומיות ובינלאומיות בחינם דרך האינטרנט או בעלויות נמוכות הודות לקישוריות בין רשתות VoIP כגון סקייפ ו-Vonage לרשתות הטלפון המסורתיות בישראל ובחו"ל.
  • בשנת 2005, נערך מכרז נוסף בערוץ השני בו "קשת" ו"רשת" נבחרו להוביל את שידורי הערוץ לעשור העוקב, כאשר משנת 2008 הן מחליפות ביניהן את ימי השידור, כך שאחת תשדר ארבעה ימים והשנייה שלושה ימים[14] תוצאות המכרז נכנסו לתוקף בנובמבר 2005.
  • ב-1 במרץ 2006 הפכה רשות הדואר לחברה ממשלתית בשם "דואר ישראל בע"מ", כצעד מקדים לפתיחת שוק הדואר לתחרות.
  • ב-30 ביולי 2007 החל להופיע היומון ישראל היום שחולק בחינם. תחילה הופיע העיתון רק בימי חול, אך בהמשך פורסם גם בימי שישי. בשנת 2011 נעשה לעיתון בעל שיעורי החשיפה הגבוהים בישראל.
  • ב-17 בדצמבר 2007 אישרה הכנסת את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת) המאפשר גם למשטרת ישראל ולגורמי אכיפת חוק אחרים לשלוף נתוני תקשורת ללא פיקוח שיפוטי[15].
  • ב-4 ביוני 2008 פרסם משרד התקשורת מכרז לזיכיון על הפעלת מערכת שתאפשר הפצת שידורי רדיו דיגיטלי בישראל. במסגרת שידורי הרדיו הדיגיטלי יוכלו לפעול מעל 50 תחנות ארציות.
  • בשנת 2008 הצטרפו פרטנר ואקספון לשוק ספקי האינטרנט המהיר. זאת לאחר קונסולידציה רבה בשוק שהותירה רק שלוש מתחרות.
  • בשנת 2009 בוצעו בעידן+ השידורים הראשונים בטכנולוגיית ה-DTT בישראל.

העשור השני של המאה ה-21

שנות ה-20 של המאה ה-21

  • ב-18 בינואר 2021 זכה ערוץ 20 במכרז לשידור באפיק 14, בנובמבר של אותה השנה החל לשדר באפיק 14, ומותג בשמו החדש "עכשיו 14".

ענפי תקשורת בישראל

עיתונות

ערך מורחב – עיתונות בישראל

בישראל ישנם עיתונים מקומיים או מגזריים רבים. בתחום הארצי ישנם שני עיתונים גדולים: ידיעות אחרונות וישראל היום, כאשר השני בחינם והוא הנפוץ ביותר. שניהם יומיים. בנוסף יש שני עיתונים הנחשבים איכותיים יותר וכוללים הרבה דברי פרשנות והגות ומחזיקים במוסף איכותי. הראשון הוא הארץ היומי והשני הוא מקור ראשון השבועי.

דואר

ענף הדואר בישראל צועד לקראת תחרות. רשות הדואר נהפכה לחברת דואר ישראל (עדיין בבעלות ממשלתית). כאשר בהדרגה יאפשרו לשחקנים נוספים להיכנס לשוק מסירת פרטי הדואר במשקל של עד חצי ק"ג, על מנת שיתחרו בחברת דואר ישראל ובתקווה יוזילו מחירים.

רדיו

אלימלך רם באולפן שידור
ערך מורחב – שידור רדיו בישראל

בישראל שני גופים המשדרים בפריסה ארצית: קול ישראל של רשות השידור, הכוללים שמונה תחנות שידור, וכן שידורי רדיו צבאיים של התחנות גלי צה"ל וגלגלצ. לצידם מתקיים שידור של תחנות רדיו אזורי, המפוקחות על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כמו כן מתקיימים שידורי רדיו באינטרנט. לצד כל אלה ישנם שידורים של רדיו פיראטי בישראל.

טלפוניה

טלפון ציבורי בחיפה

פנים ארצית

בישראל פועלות בתחום הטלפוניה הקווית שבע חברות בעלות רישיון מפ"א (מפעיל פנים ארצי) המציעות שירותים ללקוח הביתי: בזק, הוט, 012 סמייל, נטוויז'ן, סלקום, פרטנר ואקספון. חברת בזק היא הוותיקה מכולן. חברת הוט משתמשת בתשתית הכבלים שלה, שעליה היא מספקת את שירות הטלפוניה. הפרישה של התשתית בכל המדינה לא מלאה ולכן לא כל בית בישראל יכול להיות מנוי של הוט, לעומת זאת לבזק יש תשתית בכל ישוב וישוב בארץ. החברות סלקום ואורנג' משתמשות בתשתית הסלולרית שברשותן, ואילו 012 סמייל ונטוויז'ן משתמשות בתשתיות של שאר החברות על ידי טלפוניה מבוססת אינטרנט.

בינלאומית

בישראל פועלות שש חברות בתחום הטלפוניה הבינלאומית: בזק בינלאומי (קידומת 014), 012 סמייל, נטוויז'ן (קידומת 013), 017 הוט מוביל (קידומת 017) ו-אקספון (קידומת 018), הלו 015 בקידומת 015. כל החברות מציעות שירות מנויים המוזיל את מחיר השיחה, למעט, הלו המציעה תעריפים זהים למנויים ולמזדמנים, ולמעשה ביטלה את הצורך להפוך למנוי. מנוי משויך המחייג למספר טלפון בחו"ל מוסיף את הקידומת 00 ולא את הקידומת הספציפית של החברה (כפי שהיה בעבר, כאשר בזק הייתה מונופול בתחום). בעקבות העובדה שיש לחברות אלה תשתית נרחבת של קישוריות לעולם, רובן גם מציעות שירותי חיבור לאינטרנט.

תקשורת סלולרית

ערך מורחב – תקשורת סלולרית בישראל

מספר חברות מפעילות תשתית סלולרית מלאה בישראל, ובאמצעותה פועלות מספר חברות נוספות במודל חלקי או מלא של מפעיל וירטואלי. השירותים הסלולריים בישראל כוללים שיחות קוליות (פנים ארציות, בינ"ל, משיבון סלולרי ועוד), הודעות SMS ו-MMS, שיחות ווידאו, גלישה מהירה באינטרנט (ובעזרתם גם אפליקציות נוספות כגון ניווט GPS, טלוויזיה ומוזיקה בהתאמה אישית ועוד). בנוסף, קיימות אין-ספור חנויות עצמאיות לממכר טלפונים סלולריים ואביזרים נלווים. משרד התקשורת מקיים תהליך להגברת התחרותיות בתחום הסלולר, על ידי הפחתת חסמי הכניסה באמצעות: הכנסת ניידות מספרים, הגדלת מספר המפעילים (הן המלאים והן הווירטואליים), והגמשת תנאי הרישוי בייבוא מכשירים סלולריים לישראל.

טלוויזיה

ילדים ממתינים לצפות בתוכנית טלוויזיה במכשיר הטלוויזיה היחיד בכפר מימון (סוף שנות ה-60)

טלוויזיה רב ערוצית

ערך מורחב – טלוויזיה רב ערוצית בישראל

בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית פועלות שתי חברות. חברת "הוט" המספקת שירותי טלוויזיה על גבי תשתית של כבלים תת-קרקעיים וחברת "יס" המשתמשת בלוויין. לחברת הכבלים יש יתרון על פני חברת הלוויין מבחינת הרישיון שניתן לה ממשרד התקשורת, המאפשר לה תקשורת דו-כיוונית מלאה (למשל שירות וידאו על פי דרישה - VOD). מסוף 2014 פועלים בישראל שירותי OTT המספקים מספר ערוצים בנוסף ליכולות VOD, והקלטה בהתאמה אישית. שירותי סטרימינג בינלאומיים כגון נטפליקס ודיסני+ פעילים גם הם בישראל.

טלוויזיה מסחרית

בישראל, שוק הפרסום בטלוויזיה הוא ריכוזי מאוד. העוגה מתחלקת בין קשת 12 ורשת 13 ועכשיו 14. עד לפיצול ערוץ 2, התחלקה בין ערוץ 2 (על זכייניותיו קשת ורשת, ובעבר גם טלעד) וערוץ 10, ולתקופה של שנה לאחר הפיצול בין 3 ערוצים מסחריים: קשת 12, רשת 13 וערוץ עשר. בנוסף פועלים ערוצים מסחריים זעירים שהכנסותיהם מפרסומות: ערוץ 9, ערוץ 24 והלא TV.

בנוסף, גוף השידור הציבורי בישראל, תאגיד השידור הישראלי מקבל מימון גם באמצעות חסויות בטלוויזיה בערוץ כאן 11. מימון נוסף מגיע מתקציב המדינה ומאגרת הרדיו לרכב. עד לסגירת רשות השידור, הערוץ הראשון גם עשה שימוש בחסויות כמקור הכנסה נוסף, אף על פי שרוב תקציבו הגיע מתשלום האגרה של כל בית בישראל בו קיים מקלט טלוויזיה (למעט החרגות על פי החוק).

אינטרנט

ערך מורחב – אינטרנט בישראל

חיבור לאינטרנט

שוק החיבור לאינטרנט בישראל מחולק לשניים: ספקי תשתית וספקי אינטרנט. ספקי התשתית הקווית הגדולים הם חברת בזק וחברת הוט, וספקים נוספים בתחום הם סלקום ופרטנר הפועלים בשיטת FTTH. ספקי האינטרנט הגדולים הם בזק בינלאומי, נטוויז'ן, 012 סמייל וכן כ-35 חברות וגופים נוספים.

אינטרנט נייד

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו למכלול ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כיום שלוש החברות הסלולריות הגדולות מספקות אינטרנט נייד. החיבור נעשה באמצעות מודם סלולרי המתחבר למחשב או מורכב כחלק אינטגרלי ממחשב נייד או מחשב לוח. רשתות 5G פעילות בישראל מאז סוף שנת 2020[18].

רגולציה של שוק התקשורת

ענף התקשורת בישראל נתון כיום לאסדרה של מגוון רגולטורים ממשלתיים, הסובלים לעיתים מכפילויות, וטרם הוקמה רשות תקשורת עצמאית שתאגד אותם למסגרת מוסדית אחת[19]. הרגולטורים העיקריים הפועלים כיום בשוק התקשורת הם משרד התקשורת, שאמון על אסדרת חברות הסלולר, הטלפוניה הנייחת המקומית והבינלאומית, האינטרנט והרדיו; הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שמפקחת על השידורים המסחריים בטלוויזיה וברדיו; והמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין במשרד התקשורת. ישנם גם ארגוני אסדרה-עצמית, שאינם ממשלתיים, דוגמת מועצת העיתונות, שמסדירה את כללי האתיקה של עיתונאים. ככלל, שתי תפיסות מרכזיות של רגולציה של תקשורת מתחרות זו בזו. האחת מתייחסת לתוצרי שוק התקשורת כאל מוצרים במישור הכלכלי־מסחרי שיש לפעול על מנת למקסם את הרווחים שהם מייצרים לגורמים מסחריים, והשנייה מדגישה את ההגנה על הערכים שהתקשורת מקדמת עבור הציבור בכללותו. תפיסות אלה מצויות במתח מתמיד ומחוקקים, רגולטורים ושופטים, כמו גם גופי התקשורת עצמם, הנהלותיהם, וגופי אסדרה עצמית כמו מועצת העיתונות, מנסים לאזן ביניהם[20]. הפיקוח על שוק התקשורת מבקש, בין היתר, לעודד יצירה מקומית, לקדם את התרבות והדעת, לפקח על מחירים, רציפות ואמינות של שירותי תקשורת, להבטיח תקשורת הוגנת, מהימנה ומאוזנת, לתמוך בתחרות בשוק התקשורת ולשקוד על פיתוחו, למנוע שידורים ופרסומים אסורים, להגן על קטינים ולשמור על האתיקה בפרסום[21].

האזנות סתר

ערך מורחב – האזנת סתר

החוק בישראל מתיר לבצע האזנות סתר למטרת ביטחון המדינה על ידי השב"כ או על ידי אגף המודיעין בצה"ל באישור של הדרג המדיני, או במקרים דחופים באישור ראש רשות הביטחון הרלוונטית התקף ל-48 שעות בלבד. האזנה למטרת גילוי ומניעת עבירות, מבוצעת על ידי המשטרה או על ידי גופי חקירה אחרים בהיתר של שופט בביהמ"ש המחוזי, או במקרים דחופים באישור המפקח הכללי של המשטרה התקף ל-48 שעות בלבד. החוק בישראל אף מתיר לבצע האזנות סתר מסוימות, ללא צורך בהיתר כלשהו, למשל האזנה לתדרים אלחוטיים של חובבי רדיו או של שידורים לציבור. גם האזנה באקראי ובתום לב לשיחה המתקיימת ברשות הרבים - היא מותרת. כמו כן, החוק בישראל מאפשר להאזין לשיחות בינלאומיות ללא צורך בהיתר, וזאת למטרת צנזורה צבאית.

איסוף נתוני תקשורת

בזיכיון החברות הסלולריות ישנם שני נספחים סודיים האסורים לפרסום המאפשרים לגורמי ביטחון כמו צה"ל והשב"כ, להתחבר אל המערכות הממוחשבות שלהן, לשלוף מידע על השיחות הנכנסות והיוצאות ולגלות את מיקומו של הטלפון הסלולרי השייך למנוי בדיוק של עשרות מטרים, וכל זאת ללא צורך בצו בית משפט. ישראל הודתה בקיומם של נספחים אלו בנובמבר 2007, בעקבות עתירה שהגישה התנועה לחופש המידע לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים[22]. ב-17 בדצמבר 2007 אישרה הכנסת את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת) המאפשר גם למשטרת ישראל ולגורמי אכיפת חוק אחרים לשלוף נתוני תקשורת ללא פיקוח שיפוטי.

סטטיסטיקה ונתונים

פשקווילים בירושלים

קידומות וסיומות

נתונים כמותיים

נתונים אלו מובאים מספר העובדות העולמי של סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית[1]

  • טלפוניה:
  • ממשקים לעולם:
    • 3 כבלים תת-מימיים
    • 3 תחנות קרקע לוויניות של Intelsat
  • תחנות שידור:
    • 23 תחנות רדיו AM
    • 15
  • אינטרנט:

סטטיסטיקה

על-פי נתוני משרד התקשורת ההכנסות בשוק התקשורת בישראל עמדו על כ-18.5 מיליארד ש"ח בשנת 20[23], לעומת 29.1 מיליארד ש"ח בשנת 2008[24]. התפלגות ההכנסות הייתה:

  • תקשורת סלולרית בישראל - 42% (לעומת 56.7% בשנת 2008)
  • אינטרנט בישראל (תשתיות וספקים) - 20% (לעומת 10% בשנת 2008)
  • תקשורת נייחת - 17% (לעומת 14% בסעיף טלפוניה בשנת 2008)
  • שידורים - 18% (לעומת 13% בסעיף טלוויזיה רב ערוצית בשנת 2008)
  • תקשורת בינלאומית - 3%

על-פי דו"ח ועדת גרונאו[25] בשנת 2007 היו בישראל:

  • כ-1.5 מיליון מתחברים לשירותי הפס הרחב, מתוכם כ-61% ל-ADSL של בזק, והשאר ל-HOT
  • כ-1.4 מיליון מנויים לטלוויזיה רב ערוצית בישראל, מתוכם כ-63% ל-HOT והשאר ל-YES.
  • בישראל בוצעו כמעט 3 מיליארד דקות שיחה בינלאומיות ב-2007

וכמו כן, על-פי אותו דו"ח ההשקעות בענף התקשורת בשנת 2006 היו כ-2.3 מיליארד ש"ח.

ראו גם

חברות תקשורת בישראל

ערך מורחב – אמצעי התקשורת בישראל
ערך מורחב – קטגוריה:חברות תקשורת ישראליות

גופים נוספים בנוף התקשורת הישראלית

כללי

לקריאה נוספת

  • דניאל רוזן, המדיום הוא המסר: התקשורת בישראל, הוצאת כרמל, 2022.
  • אסתי שטרנבך־סרוסי, הדרך אל הענן: ענף הטלקום בישראל, הכל על הפרטה, תחרות ורגולציה, הוצאת דניאלה דינור, 2019.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטלים:
פורטל ישראל
פורטל תקשורת
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקשורת בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 "The World Factbook". CIA.(באנגלית)
  2. ↑ תמ"א 36 א' 1
  3. ↑ תמ"א 36 ב'
  4. ↑ תוכניות מתאר ארציות חדשות בתחום התקשורת, באתר משרד הפנים
  5. ↑ מירב קריסטל, עיקר התלונות למועצה לצרכנות: על חברות התקשורת, באתר ynet, 30 באפריל 2014
  6. ↑ World press freedom index 2014, באתר עיתונאים ללא גבולות (באנגלית)
  7. ↑ הופעל קשר טלפוני בחיוג ישיר בין ירושלים, השפלה, והדרום, חרות, 17 ביוני 1958
  8. ↑ ערד חוברה לרשת הטלפון הארצית, דבר, 11 במאי 1965
  9. ↑ אינג' מ. א. ברמן, מערכת החיוג האוטומטית - מנוף למשק בישראל, דבר, 21 בפברואר 1968
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 מרדכי נאור, התקשורת, העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, 2000, עמ' 60-47
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 מרדכי נאור, "התקשורת" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 415-401
  12. ↑ חברת החדשות של ערוץ 2 זכתה במכרז להפעלת ערוץ הכנסת, באתר ynet, 2 במרץ 2004
  13. ↑ שלומי דונר, מספרים חדשים בסלולרי: איך זה יעבוד באמת, באתר ynet, 20 באפריל 2004.
  14. ↑ ערן סויסה, החלפת ימי השידור: מדריך, באתר nrg‏, 30 בדצמבר 2009
  15. ↑ ynet, אושר בחוק: סמכויות מעקב אחרי סלולרי ואינטרנט, באתר ynet, 17 בדצמבר 2007
  16. ↑ רועי ברק, ‏כיבוי סופי: הופסקו שידורי המשדר האנלוגי בטלוויזיה, באתר גלובס, 15 ביוני 2011
  17. ↑ רן בוקר, תם עידן: הערוץ הראשון סיים את שידוריו, באתר ynet, 14 במאי 2017
  18. ↑ גד פרץ, ‏פלאפון, פרטנר והוט מובייל קיבלו רישיון הפעלה לדור החמישי בסלולר, באתר גלובס, 29 בספטמבר 2020
  19. ↑ שרון ידין, קצר בתקשורת: בין אינטרס פרטי לאינטרס ציבורי ברגולציה של ערוץ עשר, דין ודברים ח, אוניברסיטת חיפה, 2015, עמ' 391
  20. ↑ שרון ידין, ערוצי טלוויזיה: הערכת מודל האכיפה של הרשות השנייה, רגולציה בישראל: ערכים, אפקטיביות, שיטות, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, אייל טבת ויצחק גלנור עורכים, 2019
  21. ↑ טלי תאני-הררי ושרון ידין, המארג הרגולטורי-חינוכי: סימון תכניות טלוויזיה לילדים בסביבה התקשורתית החדשה, מסגרות מדיה 13, 2014, 2015, עמ' 13
  22. ↑ נגה ניר נאמן, השב"כ עוקב אחריכם, חדשות 10 באתר נענע
  23. ↑ סיכום הכנסות שוק התקשורת לשנת 2018, באתר משרד התקשורת
  24. ↑ סיכום הכנסות שוק התקשורת 2008, באתר משרד התקשורת
  25. ↑ דו"ח ועדת גרונאו, באתר משרד התקשורת


דגל ישראל
דגל ישראל
עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים בתשלום הארץ • ידיעות אחרונות • מעריב השבוע
עיתונים כלליים בחינם ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת) • ישראל היום • מעריב הבוקר
כלכלה ועסקים גלובס • כלכליסט • TheMarker
המגזר החרדי המבשר • המודיע • הפלס • יתד נאמן
יומונים ושבועונים ברוסית נאשה סטראנה • נובוסטי נדלי
עיתונים בשפות נוספות אל-איתיחאד (בערבית) • ג'רוזלם פוסט (באנגלית) • הניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית)
יומונים שהפכו לתקופונים מקור ראשון
עיתונים שנסגרו 24 דקות • דבר • הבקר • היום • הצופה • וסטי (ברוסית) • זמנים • חדשות • חרות • טלגרף • יום חדש • ישראלי • למרחב • מעריב • על המשמר • קול העם • שערים • חדשות ישראל (בגרמנית) • לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית)
דגל ישראל
דגל ישראל
שבועונים בישראל
אקטואליה מעריב סופהשבוע • זו הדרך • בראשית
בידור ופנאי לאשה
המגזר החרדי משפחה • בקהילה • שעה טובה • יום ליום • הדרך • העדה • קהלא קדישא • כפר חב"ד • בית משיח • המחנה החרדי • החומה
התנועה הקיבוצית הזמן הירוק • ידיעות הקיבוץ  
המגזר הדתי-לאומי בשבע • מקור ראשון (מוצש)
ילדים ונוער מעריב לנוער • מעריב לילדים • אותיות וילדים • זרקור • מרווה לצמא
רשתות מקומונים רשת שוקן • ידיעות תקשורת • קו עיתונות (דתי-חרדי) • השקמה
מקומונים העיר • כל העיר (ירושלים ומודיעין) • Time Out תל אביב • כלבו – חיפה והצפון • ערב ערב באילת • השבוע באשדוד • צומת השרון • מלאבס – פתח תקווה
בערבית כל אל-ערב • א-סנארה • אלמיתאק • אח'באר א-נקב • פנורמה • חדית' א-נאס
בשפות אחרות נובוסטי נדלי (רוסית) • אוי קלט (הונגרית)
שבועונים מהעבר הארץ שלנו • דבר השבוע • דבר לילדים • העולם הזה • הפועל הצעיר • להיטון • כולנו • משמר לילדים • עיתון מיוחד • פנים אל פנים • קונטרס • רימון  • שישי  • עולמו של דיסני • רייטינג • ראש אחד • במחנה • פנאי פלוס
ישראלישראל ספקיות תקשורת בישראל
תשתית אינטרנט בזק  •  HOT  •  Unlimited  •  פרטנר  •  סלקום  •  גילת טלקום
גישה לאינטרנט פרטנר תקשורת  •  013 נטוויז'ן  •  014 בזק בינלאומי  •  HOT net  •  אינטרנט רימון  •  טריפל סי  •  018 אקספון  •  mobile‏ 019
טלוויזיה
פעילים
כבלים, לווין, DTT HOT  •  yes  •  עידן+
OTT סלקום TV  •  פרטנר tv  •  ‏FreeTV  •  ‏NEXT TV  •  ‏STINGTV  •  ‏yes+
שירותי עבר טריפל סי  •  רמי לוי TV
סלולר
פעילים
פיזי פלאפון  •  סלקום  •  פרטנר  •  wecom  •  HOT mobile
וירטואלי גולן טלקום  •  רמי לוי תקשורת  •  mobile‏ 019  •  מרכזיה  •  hallo 015  •  סלקט תקשורת  •  פרי טלקום
שירותי עבר YouPhone  •  הום סלולר  •  וואלה! mobile  •  012 מובייל
טלפוניה קווית בזק  •  סלקום  •  פרטנר תקשורת  •  HOT  •  בזק בינלאומי
ישראלישראל שידורי טלוויזיה בישראל
שידור ציבורי
גופים מפקחים ומשדרים תאגיד השידור הישראלי • המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין • בעבר: רשות השידור • משרד החינוך
ערוצי שידור כאן 11 (כאן חדשות) • כאן חינוכית • מַכַּאן 33 • ערוץ כנסת
בעבר: ערוץ 1 • חינוכית 23 • ערוץ 33
טלוויזיה מסחרית
גופים מפקחים הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
גופים מפיצים עידן+
ערוצי שידור קשת 12 (חדשות 12) • רשת 13 (חדשות 13) • עכשיו 14 (חדשות 14) • ערוץ 9 • ערוץ 24 • הלא TV
בעבר: ערוץ 2 (זכייניות: קשת • רשת • טלעד) • ערוץ עשר
טלוויזיה בכבלים, בלוויין ו-IPTV
גופים מפקחים המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין
ערוצי שידור ערוצי HOT • ערוצי yes • ערוץ הספורט • i24NEWS • צ'רלטון • ערוץ ONE
ישראלישראל שידור רדיו בישראל
תאגיד השידור הישראלי (קול ישראל) כאן תרבות • כאן ב • כאן גימל • רדיו מַכַּאן • VoisFarsi • כאן רק"ע • כאן 88 • כאן קול המוזיקה • כאן מורשת • הרדיו החינוכי
צה"ל גלי צה"ל • גלגלצ
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (רדיו אזורי) אקו 99FM • רדיו א-שמס • רדיו 90FM • רדיו דרום • רדיו חיפה • רדיו ירושלים • רדיו לב המדינה • 103fm • רדיו קול ברמה • רדיו קול הים האדום • רדיו קול חי • רדיו קול רגע • רדיו תל אביב • 104.5FM רדיו צפון • רדיו א-נאס • רדיוס 100FM • תדרי הפיצול: 99.5 חמ-אש • הדיבור החם בדרום • פרוויה רדיו • קול פליי • קול חי מיוזיק
הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש גלי ישראל
שידורי רדיו באינטרנט הקצה
תחנות רדיו שנסגרו
רשות השידור (קול ישראל) רשת א' • רשת ב' • רשת ג' • רשת ד' (קול ישראל בערבית) • רשת ה' (קול ישראל בפרסית) • רק"ע • 88FM • קול המוסיקה • רשת מורשת • הרדיו החינוכי • קול ציון לגולה • הגל הבטוח
רדיו פיראטי ערוץ 7 • קול השלום • רדיו כל האמת
שידורי רדיו באינטרנט רדיו ynet
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תקשורת בישראל36530148Q2902770

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תקשורת_בישראל&oldid=2300060"