נהריים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אי השלום)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סכר הטיית נהר הירדן
תחנת הכוח בנהרים

נהרייםערבית: الباقورة, אל-באקורה) הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, בנקודה הגובלת בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישוב מנחמיה. האתר עבר ב-9 בנובמבר 2019 לשליטת ממלכת ירדן, לאחר שהיה בשליטת ישראל במשך מעל 70 שנה. במקום שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני נהרות (מכאן השם "נהריים") - נהר הירמוך ונהר הירדן.

האזור נקרא כיום בפי הירדנים "קריית ג'יסר אל-מג'אמה" (בערבית: قرية جسر المجامع, תרגום: "כפר הגשר הקהילתי").

תחנת הכוח

את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-21 בספטמבר 1921[1] לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

עמדת משטרת המנדט הבריטי על גבול המנדטים, הצרפתי והבריטי, ממזרח לגשר בנות יעקב, 1937

לדברי גדעון ביגר העובדה שהבריטים עמדו על כך שהגבול בין המנדטים, הצרפתי והבריטי יעבור ממזרח לנהר הירדן נעוצה בזיכיון שקבל רוטנברג להשתמש גם במי הירדן לתוכנית החישמול הגדולה של ארץ ישראל, שגם הבריטים וגם הצרפתים תמכו בה ולכן הסכימו על מיקום קו הגבול במורדות המזרחיים של הרמה ממזרח לנהר. זאת בשוני מחלקו התחתון של הירדן, ממקום חיבור הירמוך אליו ועד לים המלח, שם עבר הגבול עם עבר הירדן במרכז נהר הירדן.

עבודת הבנייה של המפעל בנהריים הייתה עבודה עברית של 600 פועלים. העבודה החלה באוגוסט 1927, ונוהלה בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל.

כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה, שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 אירע במקום שיטפון גדול, זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את תחנת הכוח. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1,200 ממ"ק - כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד, אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח.

בתחנה הותקנו שלוש טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.

רופא מחנה העובדים בנהריים, הד"ר יוסף קוט, פעל נגד התשישות וההתייבשות של הפועלים בהוספת מלח למזונם.[2]

סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

צילום אוויר של מפעל נהריים ותל אור (משמאל, למטה), 1937
תחנת הכוח בנהריים, תצלום אוויר, 1938

מלחמת העצמאות והסכם השלום עם ירדן

גולדה מאיר נפגשה עם המלך הירדני עבדאללה פעמיים (בנובמבר 1947 ובמאי 1948) בבית רוטנברג בנהריים לקראת תום המנדט הבריטי בארץ.

רוב הנשים והילדים פונו מתל אור החל מ-12 באפריל 1948 במשך כשבועיים. ב-26 באפריל 1948 פוצץ ארגון ההגנה גשר המוביל לנהריים[3].

ב-15 במאי, יום לאחר הכרזת העצמאות, קיבלו תושבי המקום אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה עם רוב הנשק ונשארו במקום בעלי תעודות זהות ירדניות. הצבא העיראקי[4] נכנס לנהריים ולקח בשבי 30 מאנשי המקום. שתי נשים שנמנו עם השבויים הוחזרו ב-6 ביוני 1948. שאר התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תשעה חודשים[5][6].

עם כיבוש המקום על ידי כוחות ירדן בראשית מלחמת העצמאות, הופסקה פעילותו של המפעל. היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים והעיראקים. בנובמבר 1948 הופגזו הקיבוצים גשר וטירת צבי מכיוון נהריים[7] וישראל הפגיזה בתגובה את נהריים[8].

לקראת סוף מלחמת העצמאות תכנן צה"ל לכבוש את נהריים ולצורך כך הוכן גשר, על פי מידע שניתן על ידי עובד חברת החשמל. אולם לקראת ההתקפה התברר שהגשר קצר מדי, וההתקפה בוטלה.[9]

במשא ומתן על הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן ב-1949, בקשה ישראל שהמפעל בנהריים ישאר בתחומה[10], אולם לבסוף נחתם הסכם שלא הזכיר כלל את נהריים[11]. לאחר מכן עמד המפעל שומם ולא הופעל כלל על ידי הירדנים. בישראל נטען שאין בירדן את הידע להפעיל את המפעל ואין גם תשתית לצריכת חשמל[12]. ישראל בקשה שבהסכמי השלום שייחתמו יתאפשר לה להפעיל את תחנת הכח[13]. בסוף אוגוסט 1950 נכנס צה"ל למובלעת נהריים, פינה אותה ממוקשים וסיפח אותה למעשה לשטח ישראל, בהתאם לטענה הישראלית, כי השטח נמצא בצד הישראלי של מפות שביתת הנשק. עם זאת, תחנת הכח עצמה נשארה בידי הירדנים[14]. ירדן האשימה את ישראל בהשגת גבול[15], אולם לאור התייצבות הגנרל ויליאם ריילי לצד ישראל[16], העניין דעך.

בהסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994 נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי.[17] לפיכך, חלק השטח בנהריים, שהיה בשליטת ישראל, הועבר לירדן. עם זאת, הוסכם על "משטר מיוחד" בשטח למשך 25 שנה, על פיו תהיה גישה חופשית לישראלים לאזור, ללא צורך בדרכונים או אשרות ושחוקי העבירות הפליליות והמכס הירדניים לא יחולו על הישראלים בשטח. כמו כן נקבע שההסדר, שנרשם בנספח Iב' להסכם השלום, יחודש אוטומטית בתום תקופה של 25 שנים למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש. בשנת 2018, שנה לפני מלאת 25 שנים להסכם, הודיעה ממלכת ירדן כי היא מסתלקת ממנו.

הטבח באי השלום

הגן שהוקם לזכר הילדות, עם שמותיהן
מעבר הגבול אל אי השלום
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטבח בנהריים

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.

ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה.[18][19] הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבתי משפחות שבע הבנות.

במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור.[20]

במרץ 2017 דווח כי דקאמסה שוחרר מהכלא לאחר שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.[21][22]

במאה ה-21

בתחילת המאה ה-21 ניתן היה לסייר באופן מאורגן במפעל החשמל. קיבוץ גשר וחברת החשמל הקימו, בצד הישראלי של הגבול, דגם גדול שממחיש את פעולת מפעל החשמל בנהריים ומציג את סיפור המקום גם באמצעות חיזיון אור-קולי. בסיור באזור ניתן היה גם לראות שרידים ממסילת רכבת העמק, תחנות של רכבת זו, עמודי החשמל המקוריים שהובילו וסיפקו את כל החשמל לעיר חיפה לפני מלחמת העצמאות, וכן גלעד פורח המנציח את זכר הילדות שנרצחו במקום.

ניתן היה לטייל באופן עצמאי בשביל הסכרים, העובר לאורך כל התעלות והסכרים, עד מעבר הגבול, וכן ניתן היה לטייל עם הדרכה בשטח שבממלכת ירדן. התקיים דיון בנוגע לתוכניות להקמת פארק ישראלי-ירדני במקום.[23]

העברת השטח לרשות ירדן

ב-21 באוקטובר 2018, 24 שנה לאחר כינון ההסכם עם ירדן, הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, כי הוא מתנגד לחידוש המשטר המיוחד באזור נהריים (ובמובלעת צופר), וכפי שנקבע בנספח Iב' להסכם השלום, תחולת ההסדר היא לתקופה של 25 שנים והוא יחודש אוטומטית לתקופות של 25 שנים אלא אם אחד מהצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש.[24]

בעקבות התנגדות ירדן להמשך החכירה של שטחי צופר ונהריים, הודיעה ישראל כי השטחים יוחזרו לירדן ללא משא ומתן על המשך חכירתם.[25] בעקבות התנגדות החקלאים והתושבים בשטחים אלה, ביקשה ישראל הארכה של שישה חודשים בהחזרת השטחים, אולם ירדן דחתה את הבקשה. עם זאת, שר החוץ של ירדן הציע כי ירדן תשלם פיצוי כספי לחקלאים הישראלים עבור התוצרת שנשארה בשדות.[26] ב-9 בנובמבר 2019, עבר השטח כולו לרשות ממלכת ירדן.[27][28][29]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרדכי נאור, ברכת החשמל, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, עמ' 38
  2. ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמוד 360
  3. ^ פוצץ גשר בנביש נהריים, על המשמר, 26 באפריל 1948
  4. ^ בגלל עלייה חדה בביקוש: הגבלות על צריכת החשמל, באתר ישראל היום
  5. ^ 76 שבויים חזרו מעבר הירדן, הצופה, 4 בפברואר 1949
  6. ^ ‭100‬ שבויים יהודים הוהזרו מעבה"י, הבוקר, 22 בפברואר 1949
  7. ^ והיום, מעריב, 7 בנובמבר 1948
  8. ^ הורעשה נהריים, על המשמר, 11 בנובמבר 1948
  9. ^ נהריים ותחנת הכוח לא שוחררו בגלל מידע מוטעה, דבר, 4 ביולי 1973
  10. ^ ישראל תדרוש את נהריים, חרות, 1 במרץ 1949
  11. ^ מי ניצח ברודוס?, חרות, 7 באפריל 1949
  12. ^ לא כדאי לערבים להפעיל את נהריים, הבוקר, 8 בנובמבר 1949
  13. ^ הוגשה הצעה להפקיע דירות בירושלים, הבוקר, 23 בדצמבר 1949
  14. ^ שטח ליד נהריים טוהר ממוקשים, על המשמר, 31 באוגוסט 1950
  15. ^ ממלכת הירדן מאשימה את ישראל ב"הםגת גבול", הארץ, 14 בספטמבר 1950
  16. ^ ריילי מצדיק את היהודים בענין נהריים ואת מצרים בענין הנגב, חרות, 1 באוקטובר 1950
  17. ^ חוזה השלום עם ירדן, סעיף 3, אתר הכנסת
  18. ^ רצח נהריים, ארגון נפגעי פעולות האיבה
  19. ^ Israelis mourn slain schoolgirls, באתר CNN,‏ 14 במרץ 1997
  20. ^ ירדן: שר המשפטים הפגין למען רוצח הישראליות, ynet, ‏14 בפברואר 2011
  21. ^ סוכנות AP והמערכת, ‏רוצח שבע התלמידות בנהריים שוחרר מהכלא אחרי 20 שנה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 במרץ 2017
  22. ^ קובץ וידאו מבט - הרוצח מנהריים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:19)
  23. ^ קשת רוזנבלום, האם תחנת הכוח בנהריים תהפוך לפארק?, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2013
  24. ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
  25. ^ שרה ירדנית מבהירה: נהריים וצופר יחזרו לידינו ב-10 בנובמבר, כיפה, ‏2019-10-27
  26. ^ החזרת צופר ונהריים: ירדן הציעה לפצות את החקלאים על תוצרתם, www.maariv.co.il
  27. ^ שער השלום נחתם: צופר ונהריים עברו לשליטת ירדן, www.maariv.co.il
  28. ^ נועה שפיגל, 25 שנה אחרי חתימת הסכם השלום, מובלעת נהריים הוחזרה לירדן, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2019
  29. ^ אחיה ראב"ד, סוף עידן: גשר נהריים נסגר, אי השלום עבר לירדן, באתר ynet, 9 בנובמבר 2019


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0