אכילה גסה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, אכילה גסה היא אכילה במצב שהאדם שבע ואינו תאב לאכול. אכילה כזו אינה נחשבת בדרך כלל לאכילה, הן לגבי איסורי אכילה והן לגבי אכילת מצווה.

הגדרה

אכילה שלא לתיאבון, כשהאדם קץ במאכלו, אינה מוגדרת בהלכה כאכילה. בתלמוד הבבלי[1] אכילה כזו אף מוגדרת כ"מזיק" – משום שגוף האדם אינו נהנה מהאכילה ואף ניזוק ממנה, וכן המאכל מושחת לריק[2]. כמו כן, אדם האוכל אכילת קדשים כשהוא שבע לא יקיים את מצוות האכילה, שכן זו אינה אכילה תקנית[3].

סוג נוסף של אכילה המכונה "אכילה גסה" היא אכילה במצב שהאדם מסוגל לאכול אך הוא אינו תאב לאכול. לדעת רבינו תם, אכילה כזו מוגדרת כאכילה, אלא שבאכילת מצווה אין זה נחשב למצווה מן המובחר, ורק כשהאדם קץ באכילה האכילה נחשבת לאכילה גסה[4], אולם יש חולקים בדבר, ולדעתם אף אכילה ללא תיאבון נחשבת לאכילה גסה[5]. ויש מי שכתב שלא נחלקו אלא באכילה ביום הכיפורים, אולם בשאר איסורי התורה אכילה כזו נחשבת לאכילה סטנדרטית[6].

יישומים

בגמרא הוזכרה אכילה גסה בכמה הקשרים:

  • אכילת מצה – האוכל מצה באכילה גסה לא יצא ידי חובה[7]. ויש מן הראשונים שלמדו שמשום כך אסרו חכמים לאכול סעודה בערב פסח, מחשש שאדם יאכל את המצה באכילה גסה[8].
  • אכילת קדשים - מלשון הפסוק "ואכלו אותו אהרן ובניו", ממועטת אכילה גסה שלא נחשבת לאכילה.
  • אכילה ביום הכיפורים - האוכל ביום הכיפורים כשהוא שבע, כגון שאכל אכילה מרובה בערב יום הכיפורים, פטור[1], אולם מדרבנן אסור[9].
  • אכילת תרומה - זר האוכל תרומה אינו נידון כאוכל שמשלם קרן וחומש, אלא כ"מזיק".

בשאר איסורים

באכילת תרומה לזר וכן באכילה ביום הכיפורים, ישנו לימוד מפסוק שממעט אכילה גסה. האחרונים דנו, איפוא, האם אף בשאר איסורי אכילה אכילה גסה לא תחשב אכילה. יש שהסתפקו בכך[10], אך רובם הכריעו שהדין הוא כללי, וכל אכילת איסור כשהאוכל שבע אינה נחשבת לאכילה[11].

השלכות בריאותיות

ההגדרה התלמודית לאכילה גסה היא "מזיק" - משום שהאדם מזיק לגופו ולא מועיל לו. הרמב"ם בהוראותיו להנהגה בריאותית מונעת, מונה את האכילה המרובה בין הסכנות הגדולות לבריאות: "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החלאים ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא... מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ד', הלכה ט"ו).

הערות שוליים