איסורי אכילה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסורי אכילה הוא מושג הלכתי הכולל את כלל המאכלים האסורים באכילה. נכללים בו איסורים מן התורה בדרגות חומרה שונות ואיסורים דרבנן. חלקם תלויים בדבר הנאכל, באדם האוכל, או בזמן האכילה. ברוב המקרים חל האיסור רק על אכילה ועל דרך האכילה הסטנדרטית של המאכל.

שיעורים

שיעור האכילה

ברוב איסורי האכילה השיעור המחייב בעונש מלקות הוא כזית[1]. בדין אכילה פחות מהשיעור נחלקו בגמרא רבי יוחנן וריש לקיש[2] האם יש איסור מן התורה בדבר, ולהלכה אף חצי שיעור אסור מן התורה[3]. על אף האמור שאין עונש באכילת חצי שיעור, במקרה בו המאכל הוא בריה (יצור שלם, כגון נמלה שלמה) נענש האוכל[4]. איסורים בהם השיעור שונה הם; אכילה ביום כיפור בו שיעור האכילה הוא ככותבת ושתיה כמלא לוגמיו, משום שהאיסור תלוי בהפגת עינוי הרעב וקיבלו חכמים שזהו השיעור הנצרך לכך. לגבי איסורי נזיר יש דעה תנאית הסוברת שאף המאכלים מחושבים בשיעור רביעית[5], להלכה איסורי נזיר התלויים באכילה שיעורם כזית ויין שיעורו ברביעית[6]. איסור האכילה של שמונה שרצים שיעורו בכעדשה כשיעור טומאתם[א][7].

דעת רבי שמעון שלחיוב מלקות אין צורך בשיעור[9].

הזמן המגדיר אכילה ממושכת לאחת הוא כדי אכילת פרס שמשוער בין-2 ל-9 דקות.

שתיה

במקרה בו הדבר האסור הוא משקה כגון דם נחלקו הראשונים האם שיעורו כזית או ברביעית[10][11].

נחלקו הראשונים בשיעור הזמן המצרף שתיה ממושכת למעשה אחד, האם הוא כדי שתית רביעית[12] או כמו מאכל בכדי אכילת פרס.

צורות ומצבי אכילה

איסור אכילה כולל את כל מצבי הצבירה של המאכל, ואף אם הוא השתנה ממוצק לנוזל ולהיפך האיסור עומד בעינו[13].

טעם כעיקר

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תערובת, טעם כעיקר, נותן טעם

דבר האסור באכילה שהתערב או הבליע מטעמו במאכל אחר המותר באכילה, אוסר במקרים רבים גם המאכל השני. דיני התערובת וחומרת איסורה תלוים במספר משתנים; היחס בין המאכלים, סוג האיסור, ודרך ההבלעה.

אכילה שלא כדרך

צורת אכילה שאינה מקובלת על רוב בני האדם, כגון אכילת חֵלֶב ללא בישול או מאכל מר מאד, אין עליה עונש[14]. ונחלקו הדעות האם יש בה איסור תורה[15] או דרבנן[16] ויש הסבורים שמותרת לכתחילה[17]. ישנה דעה שלדעת רבי שמעון שלא מצריך שיעור למלקות[9] אף אכילה שלא כדרך אסורה[ב][19].

חריג לכלל זה הם האיסורים שלא נכתבו בתורה בלשון אכילה כגון בשר בחלב וכלאי הכרם[ג][14].

מאכל שאינו ראוי

מאכל שאינו ראוי לאכילת אדם אין בו איסור אכילה. המקור לכך הוא דרשת חכמים בפסוק ”לא תאכל כל נבילה - לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה“ (דברים יד כא), נבילה שראויה לאכילת הגר אסורה לישראל ושאיננה ראויה לגר מותרת[21]. אף שבכל מקרה בו אין המאכל ראוי לאכילת אדם ישנו היתר משום אכילה שלא כדרך, היתר זה נוגע לאיסור בשר בחלב וכלאי הכרם שאסורים אף באכילה שלא בדרך הרגילה. השלכה נוספת מבאר בספר חוות דעת[22], במקרה שחזר המאכל להיות ראוי לאכילה, שהיתר אכילה שלא כדרך כבר לא קיים, אבל היתר נבילה שאינה ראויה לגר ביטל כבר את האיסור ואינו חוזר וניעור.

חריגים לכלל זה הם; חמץ שאסור גם אם ראוי רק לאכילת כלב כיון שראוי לשמש כמתפיח לעיסות אחרות[23], וגיד הנשה שאסרתו התורה למרות שאין בו טעם[24].

נפסל מאכילה לאחר חלות האיסור

נחלקו התנאים במקרה בו התקלקל המאכל לאחר חלות האיסור, האם פוקע האיסור. לדעת רבי מאיר כיון שהאיסור חל כבר אינו בטל, ולדעת רבי שמעון גם במקרה זה בטל[ד] להלכה פסקו הרשב"א[25] והרא"ש[26] כדעת רבי שמעון שאף אם התקלקל המאכל לאחר חלות האיסור בטל איסורו[ה].

במקרה שלאחר חלות האיסור התקלקל המאכל ואינו ראוי אפילו לאכילת כלב, מודה רבי מאיר שבטל איסורו[27].

אחשביה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחשביה

מאכל שנפסל מאכילת אדם, שמן התורה אינו אסור, אם בכל זאת יאכלוהו בפני עצמו, יעבור האוכלו על איסור מדברי חכמים הואיל והוכיח שהוא חשוב בעיניו. כלל זה מכונה "אחשביה" (מארמית: החשיב אותו).

אכילה גסה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אכילה גסה

אכילה שאדם קץ בה מחמת שובעו אינה מוגדרת כאכילה[ו][29], ואין בה איסור מן התורה. מדרבנן אסרו אף אכילה גסה, והאוכל לוקה מכת מרדות[30].

יוצא מן האסור (מן הטמא)

מאכל הנוצר או מופרש מדבר האסור באכילה אסור אף הוא[31], למעט מספר חריגים. לדעת הרמב"ם, אין איסור יוצא אלא באיסורי לא תעשה[32].

מקורו

ישנן מספר מקורות בתורה לאיסור זה. איסור אכילת חָלב של בהמה טמאה נלמד מהופעת איסור אכילת גמל בתורה פעמיים[ז], שייתור הפעם השניה בא ללמד על איסור אכילת חלבו. איסור אכילת ביצת עוף טמא, נלמד מלשון הפסוק ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה“ (ויקרא יא טז) שלשון בת מרמז על איסור הביצה [ח]. בנוסף ישנן דרשות לאסור ציר ורוטב של כל בעלי החיים האסורים באכילה.

דינו

בדינו וחומרתו של היוצא מן האסור נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם[34] והסמ"ג[35] האוכלו אינו לוקה[ט] כאוכל חצי שיעור. לדעת הרא"ה על ביצת עוף טמא יש חיוב מלקות משום שאין צורך בלימוד נפרד לאחר הריבוי שכל היוצא מן הטמא טמא.

לעומתם דעת התוספות[37] שלוקים על אכילת יוצא מן הטמא. החתם סופר[38] מוסיף שלדעתם ייתכן עונש כרת כשהאיסור המקורי היה אסור בחומרת כרת.

דוגמאות

דוגמאות לאיסור יוצא מן הטמא הן. חלב של בהמה טמאה או בהמת טריפה וביצת עוף טמא. דוגמא נוספת היא בהמה טמאה שילדה וולד עם סימני טהרה[31]. חריג לכלל זה הוא חלב אדם שלמרות שבשרו אסור באכילה[י] חלבו מותר, עם זאת יניקה ישירה אסורה מדרבנן[39].

דבש

דבש דבורים על אף שמיוצר בגופן מותר באכילה, להיתר זה ישנן שתי סיבות, האחת שהדבש אינו מופרש מגופן של הדבורים אלא מיוצר בתוכו מהצוף שלקטו, טעם נוסף הוא דרשה. השלכה מעשית להבדלים בין הטעמים היא מעמדו של דבש צרעות שנכלל בהיתר מטעם סברה ולא מדרשה, להלכה נחלקו הראשונים[40] והפוסקים[41].

במאה האחרונה לאחר התפשטות השימוש במזון מלכות דנו הפוסקים לגביו האם נכלל בהיתר הדבש.

דוגמאות

מן התורה

איסורי כרת;

מיתה בידי שמים;

איסורי לא תעשה;

איסורי עשה;

מדרבנן

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ הכלל חל רק אם נאכלו לאחר מיתתם[7].
    לדעת רש"י[8] הכלל תקף בכל השרצים. וראה בתוספות שנחלקו עליו.
  2. ^ על פי זה יש האומרים שבבריה, שהאוכלה חייב אף בפחות מכשיעור, חייבים אף על אכילתה שלא כדרך[18].
  3. ^ וכן עבודה זרה[20]
  4. ^ כיון שבמקרה בו מלכתחילה לא היה ראוי האיסור לאכילה, ההיתר פשוט מסברא ואין צורך בדרשה.
  5. ^ ולדעת הנודע ביהודה[27] פסק הרמב"ם כרבי מאיר, שרק אם היה המאכל האסור מקולקל קודם חלות האיסור, לא חל האיסור.
  6. ^ כאכילת מאכל שאינו ראוי, שכן במצב זה אין האוכל ראוי לאדם זה[28]
  7. ^ בפרשיות שמיני וראה[33]
  8. ^ מכיון שלא ניתן לפרשו כפשוטו שכן היען אינה ממליטה אלא מטילה ביצים
  9. ^ משום שנאמר "מבשרם לא תאכלו" על הבשר הוא לוקה ולא על החלב והביצה. יש המפרשים בכוונת הרמב"ם שאין לוקים על הנלמד מדרשה[36].
  10. ^ לדעת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ג' וחלק מהראשונים.

הערות שוליים

  1. ^ ראו מסכת סוכה, דף ו עמוד א - "ארץ שרוב שיעוריה כזיתים".
  2. ^ מסכת יומא, דף עד עמוד א
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ב', הלכה ג'
  4. ^ מסכת מכות, דף יג עמוד א
  5. ^ לפירוש רש"י מסכת סוכה, דף ו עמוד א. וראה תוספות שם ומסכת נזיר, דף לח עמוד ב.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזירות, פרק ה', הלכה ב'
  7. ^ 7.0 7.1 מסכת מעילה, דף טז עמוד ב. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ה'
  8. ^ מסכת זבחים, דף קו עמוד ב, ד"ה שכן
  9. ^ 9.0 9.1 מסכת שבועות, דף כא עמוד ב
  10. ^ הלכות מאכלות אסורות, פרק ו'
  11. ^ חידושי הרמב"ן, ‏עבודה זרה ס"ו ב'
  12. ^ רמב"ם, ‏מאכלות אסורות י"ד ט'
  13. ^ מסכת חולין, דף קכ עמוד א, ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ד, הלכה י'
  14. ^ 14.0 14.1 מסכת פסחים, דף כד עמוד ב, ורמב"ם, ‏מאכלות אסורות י"ד י
  15. ^ משנה למלך, ‏יסודי התורה ה ח, לדעת הרמב"ם
  16. ^ תוספות מסכת שבועות, דף כב עמוד ב, ד"ה אהתירא
  17. ^ ראבי"ה פסחים, ‏סימן תנו. וש"ך, יורה דעה, ‏סימן קנה, סעיף יג-יד
  18. ^ מנחת חינוך, ‏מצוה קסג
  19. ^ תוספות מסכת שבועות, דף כג עמוד ב, ד"ה דמוקי לפירוש המהרש"ל
  20. ^ תוספות מסכת עבודה זרה, דף יב עמוד ב, ד"ה אלא
  21. ^ מסכת עבודה זרה, דף סז עמוד ב
  22. ^ סימן ק"ג א
  23. ^ ר"ן, ‏פסחים
  24. ^ מסכת חולין, דף צב עמוד ב
  25. ^ תורת הבית הארוך, ‏בית רביעי שער א
  26. ^ עבודה זרה, ‏פרק ב סימן לד
  27. ^ 27.0 27.1 קמא , יורה דעה, כו
  28. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שביתת עשור, פרק ב', הלכה ז'
  29. ^ מסכת יומא, דף פ עמוד ב
  30. ^ המאירי, ‏יומא פ 'ע"ב
  31. ^ 31.0 31.1 מסכת בכורות, דף ו עמוד א
  32. ^ הלכות מאכלות אסורות, פרק ג', הלכה א'
  33. ^ ויקרא, י"א, ד' ודברים, י"ד, ז'
  34. ^ הלכות מאכלות אסורות, פרק ג', הלכה ו'
  35. ^ לא תעשה קלב
  36. ^ פרי מגדים משבצות זהב, יורה דעה פ"א א'
  37. ^ מסכת חולין, דף סד עמוד א, ד"ה שאם
  38. ^ שו"ת יורה דעה סימן ע'
  39. ^ מסכת כתובות, דף ס עמוד א
    שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פא, סעיף ז
  40. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ג', הלכה ג'
    רא"ש, ‏בכורות פ"א סימן ז'
  41. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פא, סעיף ט
  42. ^ לדעת הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ג'

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.