אכילת מצה

אכילת מצה
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ק"כ עמוד א'
משנה תורה	הלכות חמץ ומצה, פרק ו'; הלכות חמץ ומצה, פרק ח'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תע"ה, סעיף א'

יש מקפידים לצאת ידי חובת מצוות אכילת מצה דווקא במצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

מצוות אכילת מצה היא מצווה מדאורייתא לאכול מצה בליל ט"ו בניסן - ליל הסדר.

מקור

מקור המצווה הוא הפסוק בפרשת בא:

בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב

— ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ח

על אף שניתן להבין כי חיוב אכילת המצות נוהג במשך כל ימי חג הפסח, חז"ל למדו מהפסוק הנוסף ”בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת” שחיוב האכילה הוא רק בלילה הראשון, ובשאר הימים האכילה היא רשות - כפועל יוצא מאיסור אכילת חמץ שמונע שימוש בלחם רגיל^[1].

בניגוד למצוות אכילת מרור שאינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים – בדומה לקרבן פסח^[2], חז"ל למדו שמצוות אכילת מצה נוהגת בכל זמן. הדבר נלמד מהפסוק ”לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת^[3]” – מצוות אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ נכתבו יחד, שכשם שאיסור אכילת חמץ אינו תלוי בקיומו של בית המקדש, כך גם מצוות אכילת מצה^[4]. דעת יחיד היא דעת רב אחא בר יעקב, לפיה אין חיוב אכילת מצה נוהג בזמן הזה^[1].

החייבים במצווה

החייבים במצווה הם כל אדם מישראל – גם נשים, ולמרות שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, משום שמצוות אכילת מצה הוקשה לאיסור אכילת חמץ (ראו לעיל), ומשכך נשים חייבות באכילת מצה כשם שאסורות באכילת חמץ^[5]. כמו כן, עבדים שדינם כנשים לגבי חיוב מצוות, חייבים בַּמצווה.

לדעת רב זעירא בתלמוד הירושלמי, חיוב נשים במצווה תלוי במחלוקת התנאים לגבי חיובן בקרבן פסח^[6].

קטנים חייבים במצווה אם הם יכולים לאכול כזית לחם^[7], ואף אם אינם מבינים את משמעות המצווה^[8].

המצה

על המצה להיות מצה שמורה, שנעשתה לשם המצווה^[9]. כמו כן, עליה להיות מוגדרת כ"לחם" – עיסה בבלילה עבה שנאפתה בתנור, ולא בבלילה רכה או שאינה אפויה.

על המצה להיות בבעלות האוכל^[10]. כך, לא ניתן לקיים את המצווה עם מצה גזולה. עם זאת, לדעת הרשב"א האוכל מצה גזולה יצא משום שקנאה ב"שינוי" בעת הלעיסה^[11].

כמו כן, לא ניתן לקיים את המצווה עם מצה שאסורה באכילה, כגון טבל או תרומה לזר^[12].

זמן האכילה

זמן אכילת מצה הושווה לזמן אכילת קרבן פסח, שבו נחלקו תנאים: לדעת רבי עקיבא כל הלילה, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה עד חצות, ובפסק מחלוקת זו נחלקו ראשונים – מחלוקת המשליכה אף על סוף זמן אכילת מצה^[א].

סדר האכילה

לפני האכילה יש לפרוס את המצה, משום שהמצה מכונה "לחם עוני"^[14], ויש לאכלה כדרכו של עני, שאוכל פת פרוסה^[15]. הראשונים נחלקו האם בכדי לקיים את דין לחם משנה, המחייב בציעה על שני כיכרות בשבת ויום טוב, די במצה אחת נוספת^[16]. או שיש צורך בשתי מצות שלמות נוספות^[17]. דעה שלישית היא דעת גאוני בבל, שכאשר חל ליל הסדר בשבת יש צורך בשתי מצות שלמות ובחול אין להקפיד על כך^[18]. להלכה, פסק השולחן ערוך^[19] וכן רוב האחרונים בעקבותיו שבוצע על שתי מצות שלמות ואחת פרוסה, ואילו לדעת הגר"א די בשלמה אחת^[20].

הברכה

לפני האכילה יש לברך שתי ברכות: "על אכילת מצה", וכן "המוציא לחם מן הארץ". הראשונים ובעקבותיהם האחרונים נחלקו בשאלה על איזה מצות מברכים:

יש שכתבו שמברכים על המצה השלמה ברכת המוציא, ועל הפרוסה על אכילת מצה, לפי שמצוות אכילת מצה מתקיימת בפרוסה, ואילו השלמה היא ללחם משנה. מאידך לא ניתן לברך שתי ברכות על הפרוסה משום הכלל אין עושין מצוות חבילות חבילות הקובע כי לא ניתן לקיים שתי מצוות בעשייה אחת^[21].
ויש שכתבו שמברכים על הפרוסה את שתי הברכות, ולדעתם באופן זה הדבר אינו נחשב לעשיית מצוות חבילות חבילות מאחר שברכת המוציא היא ברכת הנהנין ולא נחשבת למצווה בפני עצמה^[22].
דעה שלישית היא שמברכים על השלמה על אכילת מצה ועל הפרוסה המוציא^[23].

להלכה, בכדי לצאת ידי כל הדעות, כתב השולחן ערוך שיניח את המצה הפרוסה בין שתי השלמות ויברך המוציא ועל אכילת מצה על שלושתן, ואחר כך יבצע את העליונה עם הפרוסה ויאכלם יחד^[24]. ומפני שיש ספק איזה מהמצות הוא המצה שבה מקיימים את המצווה, יש לאכול משתיהן כזית.

טיבול המצה

לדעת הרמב"ם, יש לטבול את המצה בחרוסת, זכר לטיט שבו שיעבדו המצרים את בני ישראל^[25], אולם רבים מהראשונים חולקים על זה^[26], וכך נפסק להלכה.

כן נחלקו האם צריך טבילה במלח, בדומה לכל אכילת פת שטעונה טבילה; לדעת הטור טובלים, אולם הרמ"א כתב שלא נהגו לטבול כלל^[27].

הסיבה

אכילת המצה צריכה להיעשות בתנוחת הַסֵיבה, כסממן של חירות^[28]. אם אכלה ללא הסבה, נחלקו הראשונים: יש אומרים שיש לחזור ולאכול בהסיבה, כפי שמשמע בגמרא^[29] ויש אומרים שכיוון שעצם חובת ההסיבה בזמן הזה שנוייה במחלוקת^[30], בדיעבד אם לא הסב אין צריך לחזור ולאכול^[31]. להלכה, פסק המשנה ברורה שיחזור ויאכל אך ללא ברכה^[32].

שיעורה

שיעור האכילה הוא בכזית (כ-17-50 גרם) ויש לאכול את המצה בכדי אכילת פרס^[33] (שיעור זמן הנע בין 2-9 דקות), אולם למצווה מן המובחר יש לאכול את המצה בבת אחת^[34]. מאחר שלכתחילה יש לאכול שני שיעורי כזית, כתב המשנה ברורה שיש לבלוע כזית בבת אחת, ואת הכזית השני ניתן לאכול בתוך כדי אכילת פרס^[35].

האפיקומן

בסיום הסעודה אוכלים מצה נוספת לאפיקומן, זכר לקרבן פסח. יש מן הראשונים שכתבו שזוהי המצה עליה מקיימים את המצווה, אלא שמברכים על הראשונה כי לא ניתן לברך לאחר שכבר אכלו מהמצה^[36], ויש שחולקים ולדעתם את המצווה מקיימים על המצה הראשונה^[37].