אלי גבע
 | |
| לידה |
1950 (גיל: 74 בערך) נהלל  ישראל |
|---|---|
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1968–1982 (כ־14 שנים) |
| דרגה |
 אלוף משנה |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים מלחמת לבנון הראשונה | |
אלי גבע (נולד ב-1950), אלוף משנה בצה"ל, מח"ט חטיבה 211, אשר עמד במרכזה של סערה ציבורית במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כאשר במהלך המצור על ביירות ביקש להשתחרר מהפיקוד על החטיבה, מחשש לפגיעה נרחבת באוכלוסייה אזרחית ומוות מיותר של חיילים.
ביוגרפיה
גבע נולד בנהלל, לשושנה זמל ואלוף יוסף גבע (אלוף פיקוד מרכז בעברו). עם גיוסו לצה"ל שובץ בחיל השריון, ועבר הכשרה כלוחם וקורס מפקדי טנקים. בהמשך השלים קורס קצינים ושימש מפקד מחלקת טנקים. שירת כמ"מ במלחמת ההתשה, נחשב לקצין מצטין וכבר בגיל 28 מונה לאלוף משנה. בשנה שלפני מלחמת יום הכיפורים היה מפקד פלוגת שריון בגדוד 82 של חטיבה 7. פלוגתו התמחתה בגרירת גשר הגלילים ויועדה לגרור את הגשר במקרה של מלחמה. ערב המלחמה הועלתה חטיבה 7 לרמת הגולן ומפקד החטיבה, יאנוש בן גל, העלה את הפלוגה של גבע איתו, בניגוד לפקודה מפורשת שקיבל. בן גל הסביר את מעשהו בכך שהעריך שלא תהיה מלחמה בסיני אלא רק ברמת הגולן[1].
פלוגתו של גבע סופחה במלחמה לחטיבה 188. בין היתר לחם גבע בקרב הבלימה באזור מוצב 116, בו השמידה פלוגתו גדוד סורי ממוכן על כל ארבעים הטנקים והנגמ"שים שכלל[דרוש מקור][2]. ביום שני, 8 באוקטובר, לחם גבע תחת פיקודו של המג"ד חיים ברק באזור סינדיאנה ונאפח. לאחר שהמג"ד נפצע ופונה ופלוגתו סבלה מאבידות כבדות, עלה בקשר מול יאנוש בן גל ושאל אותו מה לעשות. בן גל, שלא היה מודע לתמונת המערכה באזור נאפח, אמר לגבע לחבור אליו בגזרה הצפונית[3]. ביום שלישי בבוקר, בעת שהטנקים שלו התחמשו, נשלח גבע בבהילות לסייע בלחימה בקרב עמק הבכא והשתתף בבלימת הסורים[4]. לאחר מכן עמד בראש פלוגתו בקרב ההבקעה לסוריה. במהלך הקרב על מזרעת בית ג'אן סייעה פלוגתו של גבע ללוחמי גדוד 12 (ברק) של חטיבת גולני. הכוח המשולב הדף בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרג רבים מהתוקפים[5].
לאחר מלחמת יום הכיפורים לחם גבע במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. בשנים 1979 עד 1981 שירת כמפקד חטיבה 679, חטיבת שריון במילואים, ובתקופה זו שימש ראש מחלקת פיתוח אמצעי לחימה של השריון ופעל למען פיתוח מערכת ממחושבת לבקרת ירי לטנק.
במלחמת לבנון הראשונה
במלחמת לבנון הראשונה היה גבע מח"ט חטיבה 211 בשריון (עוצבת יש"י). החטיבה שלו הייתה אמורה לחבור לצנחנים שהונחתו בשפך האוולי תוך 48 שעות ולהגיע תוך 96 שעות לפאתי ביירות. גבע עמד בראש חייליו בזמן הפריצה ללבנון מראש הנקרה לכיוון ביירות. ביום הראשון ללחימה טעה אחד הכוחות שלו ונכנס בטעות לפאתי צור. בקרב שנוצר נהרגו כ-10 לוחמים, כולל אחד המג"דים, אורי גייגר. למרות זאת, החטיבה התקדמה כמתוכנן ועמדה ביעדיה, ליום הראשון. אולם, במהלך הלילה נעצרה התקדמות החטיבה. לקראת היום השני ללחימה, הועברה החטיבה לאחריות עוצבת געש[6]. החטיבה התקדמה באיטיות ונמנעה מתנועה בלילה. בבוקר היום השלישי הוטל על החטיבה להשתתף בכיבוש צידון במקום לעקוף את העיר כפי שהייתה אמורה לעשות על פי התוכנית המקורית. הלחימה בצידון התעכבה זמן רב בגלל התנגדות במחנות הפליטים שבפאתי העיר[7]. לאחר שעברו את צידון, חברה החטיבה לכוחות הצנחנים שהונחתו מהים ביום רביעי, כ-65 שעות משעת השי"ן, בעוד החבירה הייתה אמורה להיות 48 שעות משעת השי"ן. החטיבה התקדמה ופרצה קדימה אך בכפר סיל היא נתקעה, נסוגה והוחלפה על ידי חטיבה 188[8]. קצין אג"ם של העוצבה שהונחתה מהים תיאר כך את הבעיה בכפר סיל: "החטיבה עשתה כאן את אחת הטעויות האופייניות בחטיבת טנקים במצב הזה, שחטיבת חי"ר לא עשתה אף פעם: התחילה לרוץ. זאת אומרת, הרגישו שאין התנגדות, רצו, רצו, רצו. הגיעו [לאזור כפר סיל], עברו אותו קצת, רצו עוד טיפה צפונה - וחטפו בבת אחת מכת אש RPG או מטולים ... טנק אחד התהפך, שני טנקים נדלקו, כל החטיבה נעצרה. היה כאן שלב מאד לא נעים ... נגמ"ש ושני טנקים נדפקו. שלושה כלים - וכל ההתקפה הנוראית הזו נעצרה. החטיבה לדעתי נכנסה פה לאיזה תת-מורל כזה. רצו אחורה, התקבצו והתכנסו; החלטנו לעצור אותה ולהתארגן להתקפה מחדש."[9]
פרשת פרישתו / הדחתו
עוד לפני פרוץ המלחמה, ובשלבי תכנונה, הביע גבע בפני ראשי הדרג הצבאי את הסתייגותיו ממטרות המלחמה ומהיכולת להשיג תוצאות בעקבותיה. עם התקדמות הלחימה ובמהלך המצור על ביירות, טען גבע כי אין לפרוץ לתוך ביירות מחשש לפגיעה נרחבת באוכלוסייה אזרחית ומוות מיותר של חיילים. במהלך תדריך שערך אלוף הפיקוד אמיר דרורי, הוצגה תוכנית לכיבוש מערב ביירות במהלך 48 שעות. קצינים בכירים רבים הסתייגו מן התוכנית והדובר העיקרי ביניהם היה גבע, שחטיבת השריון שלו אמורה הייתה לפרוץ באחד הצירים הקשים ביותר. גבע אמר שיש לו "השגות והרהורים" אך הדגיש כי אינו רוצה להתוכח עם האלוף וביקש שהדרג המדיני יבוא ללבנון "להסביר ולשמוע". כשהגיע הרמטכ"ל, רפאל איתן, לדיון, טען גבע כי "זה קרב לא לנו" והזהיר מפני אבידות רבות לחיילי צה"ל ופגיעה בהמוני אזרחים. גבע אמר: "אל לנו להיגרר לענייניה הפנימיים של לבנון. זה לא ענייננו. טוב שיהיה כאן שלטון יציב שישתלט על המחבלים, אך אין לנו זכות לכפות זאת במחיר שזה יעלה לנו ולתושבים האזרחים". גבע הוסיף גם לגבי ההשלכות המדיניות של הכניסה לביירות: "המעשים שלנו דוחפים את הבעיה הפלסטינית לפינה. אנו דוחפים את האמריקאים למודעות יתירה לבעיה הפלסטינית, ואנחנו עלולים למצוא עצמנו מול פתרונות שאינם לפי רוחנו".[10] איתן טען בפניו שאין כל כוונה להיכנס למערב ביירות, אולם גבע לא השתכנע[11] וביקש להשתחרר מפיקוד על החטיבה והציע להמשיך ללחום לצד פקודיו אך לא לפקד עליהם, מאחר שעמד על דעתו שהלחימה בלבנון אינה תכליתית ולא תוביל לתוצאות.[12]
במשך מספר ימים שקל גבע את התפטרותו מהפיקוד על החטיבה. רוב הקצינים שנועץ בהם ניסו להניאו מהתפטרות וגם יצחק רבין יעץ לו לחזור בו, מאחר שממילא תוכנית כיבוש מערב ביירות תתבטל.[10] את טענותיו והסתייגותיו המוסריות והמקצועיות ממהלכי המלחמה, שנוסחו במסמך בן 23 שאלות, העלה גבע במספר שיחות בפני ראשי הדרג הצבאי והדרג המדיני. גבע נפגש עם האלוף דרורי בלשכת הרמטכ"ל וקרא מתוך פנקס דברים שהכין מראש. בין היתר טען כי ניתן להסכים לנוכחות הסורית בבקעת הלבנון ושגישתו של שר הביטחון אריאל שרון עלולה להוביל למלחמה נוספת עם סוריה: "על-פי תפיסתו של שר הביטחון, האם נלך גם על טריפולי? גם שם יש מחבלים. מדוע ניעצר בביירות?". למחרת, בפגישה נוספת עם האלוף, הסכים גבע להצעתו להישאר כמפקד טנק, אולם שר הביטחון דחה את ההצעה. גבע נפגש עם הרמטכ"ל וטען בפניו כי "כניסה לביירות היא רצח משפחות", אולם הרמטכ"ל סירב לדון עמו בנושא מדיני והפציר בו להישאר בתפקידו כדי לא לגרום ל"בקע" בצבא.[10] לאחר מכן נפגש גבע עם שרון. בפגישה זו, בה רשם שרון את דבריו, הציע גבע לאפשר למחבלים בביירות לצאת לבקעת הלבנון, ליזום הידברות עם אש"ף ולהכריז שצה"ל מוכן לסגת לקו 40 הקילומטרים, ורק במידה וכל ההצעות הללו לא יתקבלו, "יש להמשיך במצור מתוך הכרה שלנו שלא ניכנס פנימה". שרון שלח את גבע להיפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין בכנסת וגבע התריע בפניו על הקרבנות הצפויים מכיבוש ביירות, אותם העריך ב"עשרות". בגין ציין כי הערכה זו נוגדת את הערכת הרמטכ"ל בדבר "אבידות מעטות" ולשאלתו אם הוא חולק על הרמטכ"ל ענה גבע בחיוב.[10] לדברי אביו של גבע, שאל ראש הממשלה את גבע האם אינו סומך על הרמטכ"ל, וכשענה בשלילה אמר בגין שאין לגבע מקום בצה"ל.[13] כעבור פחות מ-48 שעות קיבל גבע הודעה על פיטוריו מצה"ל. לא ניתנה לו האפשרות להיפרד מחייליו והוא סורב לתפקיד במילואים.[10]
לימים הסביר גבע את צעדו: "האמירה כי יש לסרב רק כאשר "דגל שחור" מתנוסס מעל הפקודה, היא סיסמה ריקנית ולא רצינית. נושא רגיש וסבוך זה מחייב דיון מורכב ומעמיק יותר. ברוב המקרים, מצבים ומשמעויות של פקודות והחלטות הם חוקיים במובנם היבש והראשוני. הקושי הוא, שבהתפתחותם הם גורמים למעשים הנעים לכאן ולכאן על גבול אי-החוקיות, עד שגם עליהם יתנוסס דגל אפור עד שחור".[14]
גבע לא הוזמן לקבל את אות מערכת שלום הגליל. לאחר מספר שנים סורבה גם בקשתו לשוב להשתלב בתפקיד במילואים.[15]
תגובות לפרשה
מעשהו של גבע עורר דיון נוקב בחברה הישראלית באותם ימים[16], שנבע מהקרע שחוללה המלחמה. אנשי השמאל, ובהם תנועת "שלום עכשיו" שארגנה את המחאה כנגד המלחמה, ראו במעשהו הגנה על חיילים ועל אזרחים מפני מה שראו כשיקול לא אחראי של הדרג המדיני בזמן המלחמה. בהפגנת ה-400 אלף אף הונפו שלטים עם הכיתוב "כולנו אלי גבע". לעומתם טענו אחרים, כי גבע פעל בצורה חסרת אחריות ואיים במעשהו על חוסנה של מדינת ישראל[17][18]. גבע אמר שקיבל הצעה להצטרף למפלגה אך העדיף שלא להיכנס לזירה הפוליטית[19].
היו שהציגו את צעדו של גבע כצעד אישי. אחרים, כמו זאב שיף ואהוד יערי טענו שלגבע הייתה מטרה להשפיע על מהלכי המלחמה, בכותבם: "גבע שאף להוציא את הביקורת מכלל "שיחות על המרפסת" (של הצבא) לכלל התבטאות ברורה מול הדרג המדיני כדי לסכל את הכוונה לפרוץ למערב ביירות".[10]
גורמים בצה"ל, בהם הרמטכ"ל, רפאל איתן, סגן מפקד החטיבה במלחמה יחיעם ששון, יפתח רון טל שהיה קצין אג"ם של החטיבה ואודי שני ועמוס מלכא שהיו מג"דים בחטיבה, טענו שמניעיו של גבע היו יותר אישיים מכפי שהוא הציג אותם[8][20]. גבע הכחיש טענות אלו[8]. מנגד, פורסם בעיתון הארץ מאמר דעה נוקב מאת רב-סרן גרשון הכהן תחת הכותרת "אלי גבע - בין צייתנות למוסר, הרהוריו של איש צבא". המאמר פורסם בעילום שם, אך לאחר שהמחבר חשף את זהותו הדיח אותו הרמטכ"ל מצה"ל (אך לאחר מספר שנים הוחזר לשירות ואף הגיע לדרגת אלוף).
הגם שגבע טען שהוא לא סירב פקודה אלא יצר אווירה שהקשתה על מתן פקודה[14], צעדו אומץ בידי סרבנים משמאל, כמו דוד זונשיין, שהציגו אותו כמופת[21].
באזרחות
גבע הוא בעל תואר ראשון בחוג המשולב לכלכלה ולמדעי המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, ובעל תואר שני במנהל עסקים (אוניברסיטת תל אביב).
גבע מילא מגוון של תפקידי ניהול במפעלים שונים. באפריל 1983 התמנה למנהל תפעול של וולקן[22]. בשנת 1987 ניהל את מפעל אופק לנייר רציף במצפה רמון[23]. בראשית המאה ה-21 ניהל גבע את חברת קום נט בדייטון, אוהיו למשך מספר שנים[24].
מדי פעם התבטא בעניינים ציבוריים. בעת פרסום דו"ח עמנואל ולד טען שצה"ל אינו מפיק לקחים כי אותם אנשים שנכשלו מאיישים את תפקידי המפתח[25]. בשנת 1986 טען בראיון שקצינים רבים לא מילאו פקודות במלחמת לבנון הראשונה[26]. בשנת 2004 הביע תמיכה בתוכנית ההתנתקות והבנה לסרבנות משמאל, אך סירב להתייצב לצדם של הסרבנים בטוענו שהמצב אינו די קיצוני כדי להצדיק סרבנות[24].
גבע נשוי לליאורה ולהם ארבעה ילדים.
קישורים חיצוניים
- אמיר אורן, אלי גבע מחוץ לקבע, דבר, 26 בספטמבר 1982
- אלי גבע, המתנגדים לרפול הם בעיניו פחדנים, מעריב, 6 בספטמבר 1985
הערות שוליים
- ^ קרבות עמק הבכא, דבר, 16 בספטמבר 1983;המשך
- ^ אורי מילשטיין כותב על פלוגתו של גבע: "לחמה ביומיים הראשונים תחת פיקוד חטיבה אחרת ותרומתה הייתה שולית". ראו אורי מילשטיין, מי הוציא את הערמונים, דבר, 23 בספטמבר 1983
- ^ אורי מילשטיין, מי יתעקש יותר?, דבר, 30 בספטמבר 1983
- ^ עמק הבכא, דבר, 7 באוקטובר 1983
- ^ אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03
- ^ יצחק מרדכי, אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מערכות 413, עמוד 23
- ^ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים, עמ' 35-36
- ^ 8.0 8.1 8.2 אלכס פישמן, גבע הולך לאיבוד, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, 1 ביוני 2012
- ^ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים, עמ' 36-37
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 266-263.
- ^ רפול: גבע נטש חייליו, מעריב, 30 בינואר 1986
- ^ ניבה לניר, מלחמה היא שחמט, בלבנון שיחקנו שש בש, דבר, 3 ביוני 1983
- ^ זאב גלילי, האלוף שהסתתר מאחורי אלי גבע, הגיון בשגעון, 3 בנובמבר 2006
- ^ 14.0 14.1 אלי גבע, על סרבנות ומלחמת לבנון, הארץ, 9 במרץ 2002
- ^ לגבע אין מקום במילואים, מעריב, 5 בפברואר 1986
- ^ ראו למשל: אריה פלגי, מותר ואסור במלחמה, מעריב, 17 באוקטובר 1982
טל בשן, רדיו חזק, מעריב, 21 באוקטובר 1982 - ^ עוזי בנזימן, אמת דיברתי, הוצאת כתר, 2002, עמ' 98
- ^ אהרן דולב, עצרנו על קצות המסלול, מעריב, 6 באוגוסט 1982
- ^ מירב הלפרין, אלי גבע: חייל סרבן לא היה גומר אצלי כה בזול, כשם שיצאתי אני, מעריב, 12 באוקטובר 1982
- ^ מתוך ספרו של רפול, לאלי גבע היו צרות בבית, מעריב, 6 בספטמבר 1985
- ^ דוד זונשיין, איפה אלי גבע?, באתר ynet, 30 במאי 2004
- ^ ראובן בן צבי, אלי גבע:לא מפלגה זו או אחרת מינתה אותי, מעריב, 16 במאי 1983
- ^ רוני סופר, אין כאן שום שאלה של חיבה אישית, מעריב, 13 במרץ 1987
- ^ 24.0 24.1 רונן טל, הנה אלי גבע, ידיעות אחרונות, 18 ביוני 2004
- ^ ינוש:צורת פרסום דו"ח ולד, מעריב, 20 במאי 1986
- ^ קצינים רבים לא מילאו פקודות במלחמת לבנון, מעריב, 4 בנובמבר 1986
מפקדי עוצבת יפתח 
| |
|---|---|
|
