תוכנית ההתנתקות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת היישובים שפונו מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)		 אלי סיני | בדולח | בני עצמון | גדיד | גן אור | גני טל | דוגית | כפר דרום | כפר ים | כרם עצמונה | מורג | מעוז הים | נוה דקלים |ניסנית | נצרים | נצר חזני | פאת שדה | קטיף | רפיח ים | שירת הים | שליו | תל קטיפא
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות
אריאל שרון - היוזם של תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות בוצעה על ידי ישראל בקיץ 2005 וכללה את פינוי ההתנחלויות וכוחות צה"ל שברצועת עזה לגבולות המדויקים של הקו הירוק ומסירת השליטה ברצועה כולה לרשות הפלסטינית, יחד עם פינוי ארבע התנחלויות מבודדות ומוצבי צה"ל בצפון השומרון, מבלי למסור את השליטה בהם לרשות. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון.

הפינוי החל ב-15 באוגוסט (מוצאי ט' באב), כשפינוי האזרחים הושלם בשמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-11 בספטמבר. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים. ערב ההתנתקות התגוררו ב-21 התנחלויות בחבל עזה כ-8,600 יהודים.

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון טרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, אשר דחו ברוב גדול את התוכנית,[1] אולם למרות תוצאות המשאל שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם, אולם סקר שהתפרסם הצביע על תמיכת רוב הציבור בעריכת משאל עם כזה כמו גם על תמיכת רוב הציבור בתוכנית[2]. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.[3] בנימין נתניהו, שהיה אז שר האוצר, הצביע בעד התוכנית.

בניגוד להבטחות טרום ביצוע התכנית ובמהלכה, הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שדנה בסוגיה קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים.

רקע

במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של גוש קטיף הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה.

לאור כך הקימה ממשלת המערך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ואת נצר חזני. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה בחבל ימית, וחלק מיישובי החבל הועתקו לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה (גוש התוחמת הצפונית), ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית.

במהלך האינתיפאדה הראשונה נפגעו ברצועה עשרות חיילים ואזרחים ישראליים.

במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עזה ויריחו תחילה. הרצועה הוקפה בגדר ביטחונית, והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת מעבר ארז. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך האינתיפאדה השנייה גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע חישוף של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה.

לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, זלזל בתוכנית והכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".[4]

התוכנית

עיקרי תוכנית ההתנתקות

הצגת התוכנית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת כנס הרצליה בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים בהן כיהן שרון בראשות הממשלה.[6] לא נערך דיון מסודר מקדים עם מערכת הביטחון לגבי התוכנית, וצה"ל לא היה שותף בתהליך קבלת ההחלטה. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטה, שהתקבלה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט עיבל גלעדי.[7] באפריל 2004, לאחר לחץ דיפלומטי רב, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים.[8] עם ההתחייבויות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.

תוכניתו של שרון, שכונתה "תוכנית ההתנתקות", עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת הליכוד. ב-30 במרץ 2004 נערכה ועידה של מרכז הליכוד, שבה התקבלה הצעתו של שרון להעמיד את התוכנית למשאל של מתפקדי התנועה, באומרו כי תוצאת המשאל "תחייב את כל נציגי הליכוד - ואני בראשם".[9] התוכנית ומסמכים נוספים נשלחו לכ-200 אלף מתפקדי התנועה עם הודעות לבוחר.[10] ב-2 במאי 2004 התקיים המשאל, והתוכנית[11] נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת",[12] שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, לאו דווקא בהפרש זמנים ביניהם, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.[13] מתנגדי התוכנית בליכוד ומחוץ לו טענו ששרון אינו עומד בהתחייבותו ושהוא פועל בניגוד להחלטת המשאל.

ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של המפד"ל מהקואליציה, הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון מסיעת ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי, צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט אדמונד לוי מבית המשפט העליון.[14] בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ, אבי דיכטר, כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".[15]

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה, ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.

ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,[16] כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.[17][18] ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.

השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת[19]). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו.[20] ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.[21]

החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.

ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון.

הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקות

בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.

טיעונים בעד התוכנית ונגדה

הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות[22]:

  1. ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי אין שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
  2. התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
  3. היציאה מרצועת עזה ומצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית.
  4. מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה.
  5. מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור[8]

בריאיון לעיתון הארץ אמר דב וייסגלס, מנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנית ההתנתקות נועדה לסכל תוכניות כמו יוזמת ז'נבה, אל מול ההתגברות בסרבנות ונועדה להקפיא את התהליך המדיני באופן המונע הקמת מדינה פלסטינית ודיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים לתקופה בלתי מוגבלת בזמן.[23]

שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[24] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו".[25]

הרב אברהם אלקנה שפירא נואם בעצרת בגוש קטיף, תשס"ה

מנגד, רבים התנגדו לתוכנית ממספר טעמים:

  • התנגדות לנסיגה חד-צדדית.
  • התנגדות כללית לנטישת יישובים יהודיים בשטחי ארץ ישראל ובפרט למסירתם לגויים.
  • התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של האוכלוסייה היהודית - גירושם מבתיהם, מהווה טרנספר או טיהור אתני ופוגע בזכויות האדם של המפונים. בהקשר זה נטבע המונח "גירוש" על ידי המתנגדים ביחס לתוכנית הפינוי.
  • התנגדות מסיבות ביטחוניות בטענה שההתנתקות תחזק את הטרור ותרע את המצב הביטחוני. הרמטכ"ל משה יעלון כינה אותה "רוח גבית לטרור".
  • התנגדות לפינוי יישובי צפון הרצועה, פינוי שאינו נובע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות ואשר מקרב את אש הטילים לאשקלון, אותו כינה עוזי דיין בשם "טעות כפולה".[26].
  • התנגדות לחזרה מדויקת לקווי 67 ברצועה, דבר המחזק את הדרישה לחזור לקווים אלה גם בשאר הגזרות.[27]

הדיון הציבורי על דרך אישורה של התוכנית

בקרב הימין עלו טענות ששרון החליט על פינוי התנחלויות כדי לרצות את מערכות התקשורת, אכיפת החוק והמשפט, אותן זיהו עם השמאל, כדי שהללו ימנעו מנקיטת צעדים נגדו, לאור החקירות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.[28] צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד[29]: "עומק העקירה כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות."[30] גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר.[31] אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.[32]

מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית מעוות ואינו ראוי:

  • שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב". יתר על כן, בניגוד ליריבו עמרם מצנע שנשא במסע הבחירות את המצע של הנסיגה החד-צדדית מעזה, נשא אז שרון לעומתו את ההכרזה הנגדית: "לא תהיה נסיגה חד צדדית", ובכך הביא (לטענת מתנגדי ההתנתקות) את בוחריו להסיק ערב הבחירות כי גם "ויתורים כואבים" (כלשונו של שרון) לא יכללו שום נסיגה חד צדדית, אפילו לא מנצרים. גם בפסק דין המיעוט על ההתנתקות של שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי נאמר שתוכניתו המדינית של ראש הממשלה, לא זו בלבד שלא נכללה במצע מפלגתו לבחירות האחרונות, אלא שהיא אף עומדת בסתירה למה שהוצג באותו מצע. השופט לוי פסל את ההתנתקות ואת חוק ההתנתקות כבלתי חוקתיים מסיבות אחרות.[21]
  • שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים (ותפקידים אחרים). על ידי איומים בפיטורים ומתן הטבות לח"כים שהסכימו לתוכנית, הפעיל את שיטת המקל והגזר למען השגת תמיכה בתוכניתו.[33]
  • שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. ככל הנראה הוא הניח כי יזכה במשאל, אולם לאחר שהפסיד, החליט לפעול בניגוד לו.

מנגד טענו התומכים כי אמנם התוכנית אושרה באופן מעוות ולא ראוי, אך בסופו של דבר התוכנית מתבצעת על פי חוק וההחלטה לגביה עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"ץ. ככזו, יש לתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור]

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

דוכן של "תא כתום" באוניברסיטה העברית

פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם קטיף (50 אלף מפגינים[34]), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.

לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים לסרב לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט 2005 הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ'צריך לרצוח את שרון'. מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.[35]

בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:

ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.

שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון,[40] שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".[41]

שמות חלופיים

הוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות",[42] המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית.[43] מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "הגירוש" או "העקירה". המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה".

הכנות ליישום התוכנית

מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות

כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית.[44] היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.

תוכנית ניצנים

קרווילות בניצן

במרץ - אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.[45][46]משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.

תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.

הריסת המבנים

לגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.

כרונולוגיית ההחלטות:

  • תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
  • מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש שיגרם נזק תדמיתי לישראל.
  • היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
  • בפגישה עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
  • החלטה מ-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל..
  • ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את הבתים וההריסות יטמנו בשטח מצרים.[47]

קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.[48]

סגירת הגוש

סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.

ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.

ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים[49] ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.[50]

14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.

ביצוע תוכנית ההתנתקות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

מעגלי הפינוי

ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:

  • המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל.
  • המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
  • המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
  • המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
  • המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
  • המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.

אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון

בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

פינוי האזרחים

מתיישב מגוש קטיף וחייל מתחבקים, במסגרת מבצע יד לאחים. המבצע לווה בחיבוקים ובכי מצד שני הצדדים.
תושבי גני טל בוכים בעת פינויים

בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי).[51] הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של נווה דקלים ואריה יצחקי התבצר עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות.

הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים[52] חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.[53] בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.[54]

ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים.[55] הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.[56][57]

האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטית

במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת.[58][59] למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית".[60] למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממדלל צבע.[61]

חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית.[62][63] עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.[60]

מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר.[64]

בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום. בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה "עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה.[65][66]

פינוי מבני הדת

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות

לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום.

כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית[67]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.[68]

פינוי התשתיות והצבא

בתי היישוב קטיף לאחר הריסתו, אוגוסט 2005

לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.[דרוש מקור]

בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.

ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה.[69]

לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי צה"ל. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית. [70]

אחרי ההתנתקות

שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.

מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.

במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע[71]

הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.[71]

ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[72][73] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר בידוד אקוסטי ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".[74] חבר הוועדה פרופ' ידידיה שטרן אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".[75]

רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: חסר כאן סיכום קצר של הערך המורחב.

בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל.[76] ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.

התייחסות מאוחרת לתוכנית

Gnome globe current event 1.svg פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו למכלול ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: התייחסויות עד לשנת 2007, מאז אירעו התרחשיות שונות כמו ירי רקטות לפרקים, וסבבי לחימה עם החמאס.

במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, ובפרט את אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס,[77] ציפי לבני,[78] סילבן שלום,[79] בנימין בן אליעזר,[80] גיורא איילנד,[81] עוזי דיין,[82] יצחק הרצוג,[83] מפקד אוגדה 36 שפיקד על חיילי המבצע גרשון הכהן,[84] ואנשי תקשורת כדן מרגלית[85] ואברי גלעד.[86]

הטענות שההתנתקות הייתה טעות נובעות מכך שהיא לא השיגה את מטרותיה המדיניות והביטחוניות, וכן משום שהביאה לעליית החמאס לשלטון ולמלחמת לבנון השנייה.[87]

גם דעת הקהל הישראלית השתנתה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. בעוד שלפני ביצוע ההתנתקות זכתה התוכנית לתמיכה של 60% מהציבור, שנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".[41]

בשנת 2023 ביטלה הכנסת את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש.[88]

היחס המשפטי לתוצאות התוכנית

אף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.[89][90][91]

הכנסת חוקקה חוק המקנה חנינה למשתתפי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אייל ניר.

הנצחה והשפעה תרבותית

הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון

בתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את ימי בין המצרים, ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ'יום גוש קטיף' נקבע ז' באב, יום השנה ל'מפגן השלשלת' שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו קינה לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מהקינות לתשעה באב.

לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.

באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.[92]

בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בשנת 2015 התפרסם השיר "אמא אם הייתי" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.[93]

היישוב הושעיה בצפון הארץ, מנציח את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיו.

נתונים סטטיסטיים

הנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:[94]

מספר המפונים

רצועת עזה

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל,[95] התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)

מרכז הרצועה

גוש קטיף

  • מסתננים - כ-5,000 איש (על פי הערכות צה"ל)

סך הכול: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.

צפון השומרון

סך הכול: 680 תושבים ב-4 יישובים.

מספר מפנים

במבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים.

עלות כספית

אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה.[96]

בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.[97][98]

הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: תוכנית ההתנתקות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תוכנית ההתנתקות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היישובים היהודיים בגוש קטיף

ארכיון אסף פרסומים מתקופת ההתנתקות, בספרייה הלאומית

מסמכים

חדשות

ידיעות, כתבות ומאמרים

על תוכנית ההתנתקות

על הפינוי עצמו

על הסיקור התקשורתי

על תוצאות ההתנתקות

יצירות על ההתנתקות

אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות

הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

הערות שוליים

  1. ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 2 במאי 2004
  2. ^ אורי רוזן, סקר: 58% בעד ההתנתקות, 69% בעד עריכת משאל עם, באתר nrg‏, 15 בספטמבר 2004
  3. ^ פירוט תוצאות ההצבעה לאישור החוק, באתר הכנסת, 16 בפברואר 2005
  4. ^ ארנון סופר, כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי, באתר ynet, 9 בינואר 2006; ארנון סופר, שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי, 2014, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה
  5. ^ אלוף בן, נתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
  6. ^ דיאנה בחור-ניר, ראש הממשלה מציג: תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים, באתר ynet, 19 בדצמבר 2003.
  7. ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
  8. ^ 8.0 8.1 מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
  9. ^ אטילה שומפלבי, שרון בוועידת הליכוד: המשאל - מחייב, באתר ynet, 30 באפריל 2004
  10. ^ אטילה שומפלבי, הליכוד מתחיל רשמית ב"קמפיין ההתנתקות", באתר ynet, 20 באפריל 2004
  11. ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
  12. ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
  13. ^ צביא לביא, ‏רה"מ שרון: ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה יושלם עד סוף 2005, באתר גלובס, 2 ביוני 2004
  14. ^ כתבה באתר וואלה!
  15. ^ אריק בנדר, "פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר", באתר nrg‏, 4 בינואר 2005
  16. ^ סיכום תוצאות ההצבעה, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  17. ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 1, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  18. ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 2, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
  19. ^ פרופ' עופר קניג, פיטורי שרים בממשלות ישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12 באוגוסט 2019
  20. ^ טל רוזנר, בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים, באתר ynet, 9 ביוני 2005
  21. ^ 21.0 21.1 בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', ניתן ב-9 ביוני 2005
  22. ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים, משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר הרשות לקידום מעמד האישה
  23. ^ ארי שביט, יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004
  24. ^ בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות - 08/04/2004, באתר שלום עכשיו
  25. ^ דורון שפר, הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד, באתר ynet, 23 באוקטובר 2004
  26. ^ אבי פרחן, דרישה הגיונית וצפויה, באתר ynet, 5 ביולי 2005
  27. ^ כנ"ל
  28. ^ רביב דרוקר ועפר שלח, "בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה", 2005
  29. ^ יוסי שריד | השוואת שווא, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
  30. ^ יובל יועז, ואני על עומדי אעמוד*, באתר הארץ, 25 במאי 2006
  31. ^ הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ, עמ' 21
  32. ^ אהוד אשרי, משחק מלים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004
  33. ^ הארץ,יובל יועז,שירות "", שרון פיטר את השר לנדאו וסגן השר רצון שהתנגדו להתנתקות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2004
  34. ^ אורי גליקמן ואמיר בוחבוט, ח"כ אלדד: רוצה לראות כאן מרי אזרחי, באתר nrg‏, 27 באפריל 2005
  35. ^ אלי סניור, מתנגדי ההתנתקות כמעט פוצצו בניין ברחובות, באתר ynet, 19 באוגוסט 2005
  36. ^ אחיה ראב"ד, אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2005
  37. ^ ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד, שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס, באתר ynet, 4 באוגוסט 2005
  38. ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2006
  39. ^ אפרת וייס, מת מפצעיו הצעיר שהצית עצמו בגלל ההתנתקות, באתר ynet, 6 בספטמבר 2005
  40. ^ אפרים יער תמר הרמן, שנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות, באתר הארץ, 10 ביולי 2006
  41. ^ 41.0 41.1 יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg‏, 26 ביולי 2007
  42. ^ קישור1, קישור2
  43. ^ בשולי ההינתקות, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  44. ^ אלוף בן ושירות "הארץ"‏, שרון: ההתנתקות תידחה לאחר ט' באב, באתר וואלה!‏, 9 במאי 2005
  45. ^ ראש הממשלה סייר בנגב המערבי, אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005
  46. ^ כתבי ynet, שרון סייר בניצנים; הורה להתחיל לעבוד בשטח, באתר ynet, 7 באפריל 2005
  47. ^ אמיר בוחבוט, הריסות הבתים יוטמנו במצרים, באתר nrg‏, 4 באוגוסט 2005
  48. ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
  49. ^ מועצת יש"ע: נצא עם ילדינו לגוש קטיף, באתר וואלה!‏, 12 באוגוסט 2005
  50. ^ אילן מרסיאנו ואפרת וייס, יותר מ-70 אלף בעצרת בכותל נגד ההתנתקות, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
  51. ^ כתבי NRG מעריב, ההתנתקות התחילה בדפיקה בדלת, באתר nrg‏, 15 באוגוסט 2005
  52. ^ חגית רוטנברג, ‏רגישות בעיקר נחישות, באתר בשבע - ערוץ 7, 25 באוגוסט 2005
  53. ^ דו"ח ביקורת על ההתנתקות, עמ' 11
  54. ^ דו"ח מחדלי הטיפול בעקורי גוש קטיף
  55. ^ אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג, יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2005
  56. ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה!‏, 23 באוגוסט 2005
  57. ^ דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות, באתר וואלה!‏, 23 באוגוסט 2005
  58. ^ כתבי ynet, כפר דרום: המתבצרים שפכו חומר חומצי על חיילים, באתר ynet, 18 באוגוסט 2005
  59. ^ כתבי NRG מעריב, 74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  60. ^ 60.0 60.1 עידן יוסף, "השלכת הסודה הקאוסטית - עלילת דם", באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 23 באוגוסט 2005
  61. ^ 5 מפנים עדיין מאושפזים בסורוקה, באתר וואלה!‏, 19 באוגוסט 2005
  62. ^ טל ימין-וולבוביץ', החומר שהושלך על כוחות הפינוי בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2005
  63. ^ החומר שהשליכו המתבצרים בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר ynet, 22 באוגוסט 2005
  64. ^ ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 28/08/2005, היערכות מערכת אכיפת החוק לביצוע תוכנית ההתנתקות
  65. ^ גדעון אלון, ח"כ איתן למזוז: בטל עשרות אישומים נגד מתנחלים, באתר הארץ, 20 בינואר 2006
  66. ^ "זו עלילת דם נגד מאות אנשי ימין", באתר ערוץ 7, 22 בינואר 2006
  67. ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet, 8 בספטמבר 2005
  68. ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 11 בספטמבר 2005
  69. ^ עלי ואקד, הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
  70. ^ אפרת וייס, מחנה דותן פונה: צה"ל סיים ההתנתקות בשומרון, ynet, ‏22 בספטמבר 2005
  71. ^ 71.0 71.1 רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012
  72. ^ תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
  73. ^ אמנון מרנדה, הכנסת הקימה ועדה לחקירת הטיפול במפונים, באתר ynet, 30 ביולי 2008
  74. ^ אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet, 15 ביוני 2010
  75. ^ רונן מדזיני, חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו, באתר ynet, 15 ביוני 2010
  76. ^ גל ברגר, פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט, באתר רשת ב', 25 באוקטובר 2011
  77. ^ יוסי זילברמן, ‏פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת", באתר ‏מאקו‏‏, ‏18 בפברואר 2009‏; ניר יהב‏, פרס רומז: ההתנתקות הייתה כישלון, באתר וואלה!‏, 28 באוקטובר 2008
  78. ^ מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי, לבני: ישראל הייתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלסטינית לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 4 בינואר 2007
  79. ^ טנא סמואל וחגי הוברמן, שלום: ההתנתקות הייתה טעות, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2006
  80. ^ חדשות, בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד, באתר של "רשת 13", 8 בנובמבר 2007 (במקור, מאתר "nana10")
  81. ^ ארי שביט, איילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, ההתכנסות לא תביא ליציבות, באתר הארץ, 4 ביוני 2006
  82. ^ עוזי דיין: ההתנתקות מרצועת עזה הייתה טעות, באתר וואלה!‏, 20 ביולי 2010
  83. ^ יהונתן ליס, הרצוג: "מבחינה ביטחונית ההתנתקות היתה טעות", באתר הארץ, 21 ביולי 2015
  84. ^ האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2006
  85. ^ ספרו "התפכחות"
  86. ^ ירעם נתניהו, שליפות עם אברי גלעד, באתר nrg‏, 23 בינואר 2007
  87. ^ יעקב בר-סימן-טוב (עורך), תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו, עמ' 214
  88. ^ היסטוריה: באישון לילה התמקמה ישיבת חומש במשכנה הקבוע, באתר חדשות 0404, ‏29/05/2023
  89. ^ מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה, ארגון גישה, ‏נובמבר 2011
  90. ^ דורי גולד, לוליינות משפטית: הפלשתינאים טוענים כי רצועת עזה עדיין "שטח כבוש", גם אחרי נסיגת ישראל, ‏26 באוגוסט 2005
  91. ^ מיכל לופט, ישראל חייבת לספק חשמל לעזה: על משבר החשמל ברצועת עזה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  92. ^ בלב ירושלים, סמוך למוזיאון גוש קטיף, נחנכה היום כיכר גוש קטיף. שי גפן מהנהלת המוזיאון: "זהו יום היסטורי"., באתר ערוץ 7, 707 בפברואר 2017
  93. ^ יוני קמפינסקי, "אמא אם הייתי", באתר ערוץ 7, 19 באוגוסט 2015
  94. ^ מפת ההתנתקות, באתר nrg מעריב
  95. ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006
  96. ^ מחקר הכנסת על עלות תוכנית ההתנתקות, באתר כלכליסט
  97. ^ ירון דרוקמן, דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער, באתר ynet, 9 במאי 2007
  98. ^ צבי זרחיה, עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל, באתר הארץ, 8 בפברואר 2005
  99. ^ דף הספר


היסטוריה של מדינת ישראל Flag of Israel.svg
הבחירות לכנסת • ביטחון • תעשייה • חינוך • כלכלה • משפטים • ערביי ישראל
הקמת המדינה המנדט הבריטי • הכרזת העצמאות • מגילת העצמאות • מלחמת העצמאות • הסכמי שביתת הנשק
שנות ה-50 העלייה ההמונית • הצנע • השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פדאיון ופעולות התגמול • ייבוש החולה • ישראל במלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60 המוביל הארצי • משפט אייכמן • קריה למחקר גרעיני - נגב • ישראל במלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70 הפנתרים השחורים • ישראל במלחמת יום הכיפורים • גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • שלום עכשיו • מבצע ליטני • השלום עם מצרים
שנות ה-80 מלחמת לבנון הראשונה • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90 מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • השלום עם ירדן • רצח רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים • הסכם ואי • מהומות הר הבית
עשור ראשון של המאה ה-21 הנסיגה מלבנון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן • גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21 אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • פרשת אלאור אזריה • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21 מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • האסון במירון • המהומות בישראל • מבצע שומר החומות
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאות • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה בבקעת הירדן • מלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמה • מבצע זעם הא-ל • מבצע יונתן • מבצע רגל עץ • מבצע תיבת נוח • מבצע חומת מגן • מבצע גשמי קיץ • מבצע עופרת יצוקה • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • מבצע שומר החומות • מבצע עלות השחר
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן • הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים • טבח הספורטאים במינכן • פיגוע כביש החוף • האינתיפאדה הראשונה • המהומות בהר הבית • מהומות הר הבית (1990) • האינתיפאדה השנייה • פיגועי התאבדות בישראל • התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל • הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה • הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן • הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן • הלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתן • גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) • מהומות הר הבית (2017) • פיגועי הטרור ב-2017 • העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019) • פיגועי הטרור ב-2018 • המהומות בישראל (2021) • גל הטרור בישראל (אביב 2022) • מהומות הר הבית (2022) • גל הטרור בישראל (2023) • מהומות הר הבית (2023)
הכוחות בסכסוך
ישראל צה"ל • שירות הביטחון הכללי • משטרת ישראל • משמר הגבול • המוסד
הפלסטינים פת"ח • חמאס • אש"ף • הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני • ועדות ההתנגדות העממית • גדודי חללי אל-אקצא • החזית העממית לשחרור פלסטין • אבו נידאל
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיה • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • הסכם ואי • מזכר שארם-א-שיח' • ועידת קמפ דייוויד • מפת הדרכים • היוזמה הסעודית • פסגת עקבה • פסגת שארם א-שייח' (2005) • תוכנית ההתנתקות • ועידת אנאפוליס • תוכנית ההקפאה • תוכנית השלום של טראמפ
מושגים ומונחים בעיית הפליטים • אינתיפאדה • זכות השיבה • נפקדים נוכחים • תהדיאה • שהיד • סיכול ממוקד • מדיניות ההפרדה • צומוד
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראל • רמטכ"לי צה"ל • שרי הביטחון של ישראל • ראשי השב"כ • ראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסייני • יאסר ערפאת • מחמוד עבאס • חיידר עבד א-שאפי • אחמד יאסין • ח'אלד משעל • מוחמד דחלאן • פייסל חוסייני • סרי נוסייבה • ג'יבריל רג'וב • מרואן ברגותי • ג'ורג' חבש • נאיף חוואתמה • אסמאעיל הנייה • מוחמד דף • יחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני • תוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות • הנכבה • הקו הירוק • יהודה ושומרון • רצועת עזה • מזרח ירושלים
אחר עידוד טרור על ידי הרשות הפלסטינית • הסתה לטרור במערכת החינוך ברשות הפלסטינית • הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C
האינתיפאדה השנייה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי
שנת 2000 הרוגים:
יש' 47
פל' 299 		פסגת קמפ דייוויד (יולי) | רצח דוד בירי (27.9) | עליית אריאל שרון להר הבית (28.9) | מהומות הר הבית (9. 29) | התפשטות המהומות ברחבי יש"ע, ופרשת מוחמד א-דורה (30.9) | אירועי אוקטובר 2000 (10. 10 - 1) | הלינץ' ברמאללה (12.10) | ירי על שכונת גילה בירושלים | תחילת פיגועי ירי בשטחים | מכונית תופת מתפוצצת בשוק מחנה יהודה (2.11) | תחילת ה"סיכולים הממוקדים" (9.11) | פיגוע התאבדות ראשון במחולה (22.12)
שנת 2001 יש' 247
פל' 538 		ועידת טאבה (21-27.1) | בחירות בישראל לראשות הממשלה (6.2) | הרוגים ישראלים ראשונים בפיגוע התאבדות - בנתניה (4.3) | תפיסת הסנטוריני (6.5) | פיגוע ההתאבדות הראשון בקניון השרון (18.5) | הפיגוע בדולפינריום (1.6) | הפיגוע במסעדת סבארו (9.8) | פיגועי 11 בספטמבר (ארצות הברית) | רצח רחבעם זאבי (17.10) | סיכול ממוקד של מחמוד אבו הנוד (23.11) | הפיגוע בעמנואל (הראשון) (12.12) | ערפאת קורא להפסקת אש (16.12) |
שנת 2002 יש' 453
פל' 1033 		לכידת ספינת הנשק קארין איי (3.1) | חיסול ראאד אל-כרמי (14.1) | פיגוע בת המצווה בחדרה (17.1) | פיגוע הירי במושב חמרה (6.2) | הפיגוע במחסום עין עריכ (19.2) | "מרץ השחור" - 135 ישראלים נרצחו בפעולות טרור | הפיגוע בשכונת בית ישראל (2.3) | הפיגוע בוואדי חרמיה (3.3) | הפיגוע במכינה בעצמונה (7.3) | הפיגוע בטיילת בנתניה (9.3) | הפיגוע באוטובוס בוואדי עארה (20.3) | הפיגוע במלון פארק (27.3) | מבצע חומת מגן (10.5 - 29.3) | הפיגוע במסעדת מצה (31.3) | הקרב בג'נין מעורר תשומת לב בינלאומית רבה (3.4 - 12.4) | הפיגוע במועדון השפילד קלאב בראשון לציון (7.5) | הפיגוע בישיבת חיצים (28.5) | הפיגוע בצומת מגידו (5.6) | הפיגוע בכרמי צור (8.6) | הפיגוע בעמנואל (השני) (16.6) | הפיגועים בקו 32א בצומת פת (18.6) ובגבעה הצרפתית בירושלים (19.6) | מבצע דרך נחושה | ג'ורג' בוש קורא להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת ערפאת (24.6) | משה יעלון מחליף את שאול מופז כרמטכ"ל צה"ל (9.7) | חיסול סלאח שחאדה על ידי מטוס קרב - "פצצת הטון" (22.7) | רצח אבי ואביטל ולנסקי (5.8) | הפיגוע ברחוב אלנבי (19.9) | הפיגוע בצומת כרכור (21.10) | הפיגוע בחרמש (28.10) | הפיגוע בקניון ערים (4.11) | פיגוע הירי ברפיח ים (6.11) | הפיגוע במצר (10.11) | הפיגוע בציר המתפללים (15.11) | החלה הקמת גדר ההפרדה | הפיגוע בקו 20 בירושלים (21.11) | הפיגוע בישיבת עתניאל (27.12)
שנת 2003 יש' 212
פל' 553 		פיגוע ההתאבדות הכפול בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (5.1) | הפיגוע בקו 37 (5.3) | מותה של רייצ'ל קורי בהתקלות עם דחפור די-9 ברפיח (16.3) | אבו מאזן מתמנה לראש ממשלה (19.3) | פרסום מפת הדרכים (30.4) | ועידת עקבה (4.6) | הפיגוע בקו 14א (11.6) | ה"הודנה" (19.8 - 29.6) | הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8) | אבו מאזן מתפטר מראשות הממשלה ומבצע קטיף כלניות (6.9) | הפיגוע בצריפין והפיגוע בקפה הלל (9.9) | הפיגוע במסעדת מקסים (4.10) | השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה | ירי רקטות קסאם על שדרות | שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה (18.12)
שנת 2004 יש' 117
פל' 468 		הפיגוע בקו 14א (22.2) | הפיגוע בנמל אשדוד (14.3). | סיכול ממוקד של אחמד יאסין (22.3) ורנתיסי (17.4) | רצח טלי חטואל ובנותיה‏ ומשאל מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות (2.5) | אסון הנגמ"שים (12.5-11.5) | מבצע קשת בענן (25.5 - 18.5) | הרוגים ראשונים מקסאמים בשדרות (28.6) | ירי אלפי רקטות קסאם ופצמ"רים על שדרות וגוש קטיף | הפיגוע בבאר שבע (31.8) | מבצע ימי תשובה (15.10 - 30.9) | מותו של יאסר ערפאת (11.11)
שנת 2005 יש' 45
פל' 425 		אבו מאזן נבחר לראש הרש"פ (9.1) | פסגת שארם א-שייח (9.2) והתחלת ה"תהאדיה" | יובל דיסקין מחליף את אבי דיכטר כראש השב"כ, דני חלוץ מחליף את יעלון כרמטכ"ל (1.6) | ביצוע ההתנתקות (12.9 - 15.8) | מבצע גשם ראשון (1.10 - 23.9) | פיגוע התאבדות בחדרה (26.10) | פיגוע ההתאבדות השלישי בקניון השרון (5.12) | חידוש ירי הקסאמים והסיכולים הממוקדים | חשיפת מנהרת טרור במעבר ארז (10.12) | ארגוני הטרור מודיעים על סיום ה"תהאדייה" בסוף השנה (10.12) שמתמוטטת עוד באמצע החודש
ערכים משניים: אבדות באינתיפאדה השנייה | הטקטיקה באינתיפאדה השנייה | האינתיפאדה השנייה בתרבות
ראו גם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני | טרור פלסטיני | פיגועי התאבדות בישראל
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
העשור השני 1917: הצהרת בלפור • 1919: ועידת השלום בפריז • הסכם ויצמן-פייסל






Weizmann and feisal 1918.jpg


Flickr - Government Press Office (GPO) - The Triple Handshake.jpg


Bill Clinton, Yitzhak Rabin, Yasser Arafat at the White House 1993-09-13.jpg


Hussein Clinton Rabin.jpg


President Bill Clinton signing the Wye River Memorandum with Yasser Arafat, Hussein of Jordan, and Benjamin Netanyahu.jpg


Madeleine Albright, Hosni Mubarak, Ehud Barak, Yasser Arafat, and Abdullah II of Jordan in Sharm-El-Sheikh, Egypt for the signing ceremony.jpg


20071127-2 p112707cg-0088-515h-small.jpg


President Trump and The First Lady Participate in an Abraham Accords Signing Ceremony (50346538347).jpg

שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו • 1921: ועדת הייקראפט • 1922: כתב המנדט • הספר הלבן הראשון • 1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסון • הספר הלבן השני • 1936-1937: ועדת פיל • 1938: ועדת וודהד • 1939: ועידת השולחן העגול • הספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית • תוכנית מוריסון גריידי • 1947: ועדת אונסקו"פ • תוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום בין ישראל למצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאות • החלטה 194 • תוכנית ברנדוט • 1949: הסכמי רודוס • ועידת לוזאן • 1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית • 1967: החלטה 242 • ועידת ח'רטום • 1967-1968: שליחות גונאר יארינג • 1969: תוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן • 1970: תוכנית רוג'רס השנייה • 1971: תוכנית רוג'רס השלישית • 1972: תוכנית הפדרציה • 1973: החלטה 338 • החלטה 339 • ועידת ז'נבה • 1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים • הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה • החלטה 350 • 1975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים • 1978: החלטה 425 • החלטה 426 • הסכמי קמפ דייוויד • 1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצרים • החלטה 452 • תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן • 1980: החלטה 478 • 1981: תוכנית פהד • החלטה 497 • 1982: תוכנית רייגן • 1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי) • עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל • 1985: עסקת ג'יבריל • 1987: הסכם לונדון • מזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד • 1993: הסכם אוסלו א' • 1994: הסכם קהיר • הסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד הסכמי אברהם
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב' • הבנות ביילין–אבו מאזן • 1996: הבנות ענבי זעם • 1997: הסכם חברון • 1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטת • הסכם ואי • 1999: מזכר שארם-א-שייח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאון • ועידת קמפ דייוויד • מתווה קלינטון • 2001: ועידת טאבה • 2002: היוזמה הסעודית • מפת הדרכים • הקוורטט לענייני המזרח התיכון • 2003: הודנה • ועידת עקבה • יוזמת ז'נבה • 2004: עסקת חילופי השבויים • 2005: פסגת שארם א-שייח' • תהדיאה • תוכנית ההתנתקות • 2006: מסמך האסירים • החלטה 1701 • שיחות אולמרט–אבו מאזן • 2007: ועידת אנאפוליס • 2008: שיחות ישראל-סוריה • תהדיאה • עסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
העשור השני 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים • 2011: ההסכם לשחרור גלעד שליט • ההסכם לשחרור אילן גרפל • 2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם • 2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013) • 2016: החלטה 2334
העשור השלישי 2020: תוכנית השלום של טראמפ
מהסכמי אברהם ואילך
העשור השלישי 2020: הסכמי אברהם - הסכם איחוד האמירויות הערביות–ישראל, הסכם בחריין–ישראל, הסכם ישראל–סודאן, הסכם ישראל–מרוקו • 2022: פסגת הנגב, הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון
אריאל שרון
שירותו הצבאי מבצע כפפות משי • פעולת קיביה • מבצע עין תחת עין • קרב אום-כתף • קרב המיתלה • מבצע אבירי לב • מלחמת הגנרלים • מבצע גוליבר • מבצע נחלין Ariel Sharon, by Jim Wallace (Smithsonian Institution).jpg
חבר כנסת וחבר ממשלה מלחמת לבנון הראשונה • טבח סברה ושתילה • מהומות הר הבית (2000)
אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל
ממשלת שרון הראשונה האינתיפאדה השנייה • קארין איי • מבצע חומת מגן • מבצע דרך נחושה • גדר ההפרדה • מפת הדרכים
ממשלת שרון השנייה פסגת עקבה • מבצע קשת בענן • מבצע ימי תשובה • פרשת טננבוים • פסגת שארם א-שייח' (2005) • תוכנית ההתנתקות • המכתב של בוש לשרון
משפחתו מרגלית שרון (בת זוגתו בשנים 1954–1962) • לילי שרון (בת זוגתו בשנים 1963–2000) • עמרי שרון (בנו) • גלעד שרון (בנו)
חברי "פורום החווה" ראובן אדלר • אייל ארד • ליאור חורב • אורי שני • יורם ראב"ד • קלמן גייר • גלעד שרון • עמרי שרון
פלילים פרשת האי היווני • פרשת סיריל קרן
שונות מותו והלווייתו של אריאל שרון • גבעת הכלניות (חוות שקמים) • מפלגת קדימה • ליל המיקרופונים • שרון (סדרת טלוויזיה) • אריק שרון ראש ממשלה - מבט אישי (ספר)
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תוכנית_ההתנתקות&oldid=2288374"