אלכסנדרו ואידה-ווייבוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכסנדרוּ ואיְדָה -ווֹיֶיבוֹד
Alexandru Vaida-Voevod
לידה 27 בפברואר 1872 (גיל: 152)
אולפרט, האימפריה האוסטרו-הונגרית היום בובלנה שבמזרח רומניה
פטירה סיביו, הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית
ראש ממשלת רומניה
9 בדצמבר 191919 במרץ 1920
(14 שבועות ו־4 ימים)
ראש ממשלת רומניה ושר החוץ
6 ביוני 193219 באוקטובר 1932
(19 שבועות ו־3 ימים)
ראש ממשלת רומניה
14 בינואר 193314 בנובמבר 1933
(43 שבועות ו־4 ימים)
שר החוץ
1 בדצמבר 19199 בינואר 1920
(5 שבועות ו־5 ימים)
שר הפנים
13 ביוני 19308 באוקטובר 1930
(16 שבועות ו־6 ימים)
שר הפנים
6 ביוני 193210 באוגוסט 1932
(9 שבועות ו־3 ימים)
אלכסנדרו ואידה-ווייבוד, ראש ממשלה ושר חוץ של רומניה

אלכסנדרוּ ואיְדָה -ווֹיֶיבוֹד (או ויידה-ווייבוד) (ברומנית: Alexandru Vaida-Voievod או Alexandru Vaida-Voevod, שמו בתעודת הלידה ההונגרית: Sándor Vajda, ‏ 27 בפברואר 1872- 19 במרץ 1950) היה פוליטיקאי ועיתונאי רומני, רופא בהכשרתו. כיהן כראש ממשלת רומניה, שר החוץ ושר הפנים שלה. בנוסף על תפקידים מרכזיים אלו, ואידה-ווייווד שימש גם שר הבריאות והרווחה (תקופות קצרות בשנים 1932-1933), שר התעשייה והמסחר ושר מדינה. היה חבר בפרלמנט של הונגריה בשנים 1918-1906 ובפרלמנט של רומניה בשנים 1940-1919.

ואידה-ווייווד היה מראשי המאבק לשחרור לאומי של הרומנים בטרנסילבניה, אחד ממנהיגי המפלגה הלאומית הרומנית בטרנסילבניה והונגריה. אחרי איחוד טרנסילבניה עם רומניה בשנת 1918 ואחרי מיזוג מפלגתו עם מפלגת האיכרים Partidul Ţărănist היה אחד ממנהיגי מפלגת האיכרים הלאומית ברומניה. למרות גישתו האנטישמית, בזמן כהונתו כראש ממשלת רומניה, ארצו חתמה בדצמבר 1919 בועידת השלום בפריז, את הסכם השלום עם אוסטריה ואת ההסכם הנלווה בנוגע למיעוטים שהכיר ליהודי רומניה זכויות של אזרחים שווים לאלו של שאר האוכלוסייה.

בהזדמנות זו הכריז בפרלמנט הרומני כי

היהודים הרומנים, מפסיקים להיות זרים, ולפיכך יהיו מהיום והלאה שווים בזכויות וקשורים לאדמת הקודש של רומניה הגדולה

.

Evreii români, încetând de a mai fi streini, vor fi, de azi înainte egali în drepturi şi legați de pământul sacru al României Mari

[1]

בתקופת מלוכתו של קרול השני תמך בהגדלת סמכויות המלך, עזב את מפלגת האיכרים הלאומית והקים מפלגה משלו, "החזית הרומנית" (Frontul românesc), בעלת מגמה לאומנית קיצונית. בימי הדיקטטורה המלכותית גויס על ידי קרול השני כיועץ מלכותי ובעל תפקידים רמים נוספים במטרה להוסיף כיסוי של מכובדות למשטרו.

ביוגרפיה

רקע משפחתי, צעירותו ולימודיו

אלכסנדרו ואידה-ווייבוד נולד בשנת 1872 בבובלנה (שנקראה אז, על ידי ההונגרים, אוֹלפְּרֶט (Olpret)), באזור קלוז', למשפחה רומנית מיוחסת שמקורה בגרבואו (Gârbou) וזכתה לתואר אצולה מידי הנסיך גאבור בתלן, ב-15 בנובמבר 1627. משמעות שם המשפחה, שמקורו סלבי אך צורתו הונגרית, הוא וויווד, שליט. סבו, אלכסנדר בוהֶצֶל, נמנה עם המשתתפים באביב העמים של 18481849. אביו של אלכסנדרו, דיוניסיה ואידה (Dionisie Vaida), היה פעיל בתנועה לאמנציפציה לאומית של הרומנים בטרנסילבניה, שהייתה אז תחת שלטון הונגרי, ובן דודו, הכומר גבריל ואידה, היה סבי אמו של קורנליו קופוסו, אחד ממנהיגיה של המפלגה הלאומית של האיכרים ברומניה. האם הייתה אנה בוהצל (לפי הכתיב באותה תקופה Bohatiel), שלמדה אצל הנזירות האורסולינות בסיביו. שמו נרשם בלידה על ידי הרשויות בשפה ההונגרית - שאנדור ואידה. משפחתו השתייכה ל"כנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא" (Biserica Română Unită cu Roma), גרסה רומנית של הכנסייה היוונית-קתולית. ואידה למד בבית הספר היסודי בקלוז', בגימנסיה גרמנית בביסטריצה ובתיכון הרומני בבראשוב וכך הושפע מהתרבות הגרמנית והרומנית. עם תום לימודיו התיכוניים החל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.

התחלת פעילותו הפוליטית בימי לימודיו באוסטריה

בגיל 20 הצטרף ואידה לחוגי התנועה הלאומית הרומנית בווינה והיה לחבר בארגון הסטודנטים "רומניה הצעירה" (România jună). הוא הושפע במיוחד מאורל פופוביץ שלמד משפטים בגראץ. הוא השתתף בפעילות "החברה הפוליטית" (Politische Gesellschaft) והיה לאוהד של הפוליטיקאי האנטישמי קארל לואגר שהיה לראש עירית וינה מטעם המפלגה הנוצרית-סוציאלית האוסטרית. האידאולוגיה של המפלגה הזאת הותירה עקבות בגישתו השמרנית מאוד והאנטישמית.

"התגובה". ה"ממורנדום" משנת 1893

בשנת 1891 ערך ואידה-ווייבוד יחד עם אורל פופוביץ' את "התגובה" (Replica) של הסטודנטים הרומנים להצהרת הסטודנטים ההונגרים מבודפשט ומקלוז'. תגובה זו, המבוססת על חוקי הממלכה הונגרית ועל הנתונים סטטיסטיים-דמוגרפיים שלה, הצביעה על כמה פתרונות אפשריים של השאלה הלאומית הרומנית בטרנסילבניה - אוטונומיה לאומית, פדרליזם, וההפרדה הפוליטית בין הרומנים וההונגרים מבלי להתנתק ממסגרת האימפריה האוסטרו-הונגרית או יותר נכון, במסגרת פדרלית חדשה - למשל "ארצות הברית של אוסטריה הגדולה".

בשנת 1893 ביקר ואידה-ווייבוד בממלכה הרומנית ובאותה שנה לקח חלק הוועידה הלאומית של המפלגה הלאומית הרומנית "Partidul Național Român" בראשותו של יואן ראציו ושהפכה לביתו הפוליטי. ואידה-ווייבוד נכח בעריכת ה"תזכיר" - הממורנדום שיועד לקיסר פרנץ יוזף ושכלל את דרישות הרומנים שחיו באימפריה האוסטרו-הונגרית ושהוקיע את דיכוי האוכלוסייה הרומנית על ידי הממשלה ההונגרית בבודפשט. המסמך נכתב על ידי יוליו קורויאנו בבית סבו של ואידה, אלכסנדרו בוהֶצֶל. המשלחת שהייתה אמורה למסור את הממורנדום לא התקבלה על ידי הקיסר וחותמי המסמך נעצרו ונשפטו.

עלייתו בהיררכיה של המפלגה הלאומית

ואידה-וויבוד נבחר לוועד לאומי שמילא את מקומם של המנהיגים שנאסרו. יחד עם הכומר וסילה לוקאץ' חתם על מנשר מחאה בימי המשפט בקלוז' של הפעילים הרומנים העצורים. התחיל לכתוב בעיתון "דרפטאטיה" Dreptatea ("הצדק") שהופיע בטימישוארה. בשנת 1896 גייס את הסטודנטים הרומנים בווינה, בתמיכת החוגים הלאומנים האוסטרים, בפעילויות מחאה נגד חגיגיות ה"מילניום" של הממלכה ההונגרית שהתקיימו בחסות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. אחרי סיום לימודי הרפואה בשנת 1899 התחיל לעבוד כרופא. בתוך המפלגה הלאומית היה בהתחלה חבר בסיעה של הלידר יואן ראציו. בהמשך התקרב לחוג שמסביב העיתון "ליברטאטיה" Libertatea שהופיע בעיר אורשטיה ועבר לסיעה המיליטנטית יותר שדגלה בארגון מחדש של המפלגה והתאמתה לשינויים באימפריה ובחברה הרומנית. ב-10 בינואר 1905 הסיעה שלו שבראשה עמד יחד עם יוליו מאניו, אורל ולאד וניקולאיה קומשה זכתה בניצחון בוועידה של המפלגה הלאומית הרומנית שהתקיימה בסיביו.

חבר בפרלמנט של בודפשט

בשנת 1905 לא עלה בידו להיבחר לפרלמנט בבודפשט. אבל כעבור שנה, בבחירות חוזרות, הצליח. נשאר חבר בפרלמנט ההונגרי למשך 12 שנה, עד 1918. בשנת 1905 נאבק למען הנהגת בחירות שיוויוניות לכל, כולל לנשים, ונגד רפורמת החינוך של הרוזן אלברט אפוני שביקש לכפות בלעדיות ההוראה בשפה ההונגרית בבתי הספר הרומניים בטרנבילסניה ובאנאט.

ואידה נמנה עם התומכים ברעיונות הפדרליסטיים של יורש הכתר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד. בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה והתפוררותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בשלו התנאים לשחרור הלאומי של הרומנים בטרנסילבניה. בכינוס הוועד הפועל של המפלגה הלאומית הרומנית בעיר אוראדיה ב-29 בספטמבר-12 באוקטובר 1918 הוחלט על הפרדת הלאום הרומני באוסטרו-הונגריה ועל "עצמאותה מכל חסות זרה" "כאחד מהלאומים החופשיים". את ההכרזה הזאת הקריא ואידה-ווייבוד ב-5 באוקטובר/18 באוקטובר 1918 בפני חברי הפרלמנט ההונגרי בבודפשט.

ב"אספה הלאומית הגדולה" באלבה יוליה ב-1 בדצמבר 1918 בנוכחותו, 1,228 שליחים נבחרים של הרומנים מטרנסילבניה, באנאט והונגריה הצביעו בעד האיחוד של הרומנים בשטחים אלה עם הממלכה הרומנית. אחרי אירוע היסטורי זה נבחר ואידה-ווייבוד ל"מועצה המנהלת" Consiliul Dirigent, שהופקד על משימת הגשמת המינהלית של האיחוד. במועצה זו כיהנו לצידו וסילה גולדיש והבישופים יוליו הוסו ומירון קריסטיה, שהביאו את החלטת האיחוד לאישור מלך רומניה פרדיננד. בהתחלה ואידה דגל בהפיכת רומניה לפדרציה של 5–6 חבלי ארץ, תוך רצון לשמור על טרנסילבניה אוטונומית.[2]

ראש ממשלת רומניה

בממשלות הראשונות אחרי האיחוד הגדול, ואידה כיהן כשר מדינה לענייני טרנסילבניה (בתאריכים 17 בדצמבר 1918 - 28 בנובמבר 1919). בבחירות הכלליות שאורגנו ברומניה על בסיס הצבעה אוניברסלית בהתחלת נובמבר 1919 מפלגתו PNR זכתה ב-169 מנדטים בבית התחתון וב-76 מקומות בסנאט, המספר הגבוה מבין המפלגות המשתתפות. אולם לאף מפלגה לא היה רוב, כך שב-25 בנובמבר 1919 נוצר מכורח הנסיבות "הגוש הדמוקרטי" המורכב בעיקר מהמפלגה הרומנית הלאומית ומפלגת האיכרים. יוליו מאניו, שהתבקש על ידי המלך פרדיננד להרכיב את הממשלה על בסיס גוש מפלגות זה, סירב לעמוד בראשה בנימוק שאינו שולט היטב בצרפתית, השפה הרשמית של ועידת השלום בפריז. למעשה, מאניו לא רצה ששמו ייקשר לחתימת הסכם השלום עם אוסטריה שהתמהמהה כבר מזה ששה חדשים בגלל היסוסה של רומניה להסכים לפיקוח המעצמות על כיבוד זכויות המיעוטים הלאומיים במדינה המאוחדת.

בסופו של דבר, ב-1 בדצמבר 1919 ואידה-ווייבוד, בתור סגן יו"ר המפלגה הרומנית הלאומית, הרכיב את הממשלה הנבחרת הראשונה של רומניה הגדולה. יוליו מאניו שמר לעצמו את תפקיד היושב ראש של המועצה המנהלת.

ב-9 בדצמבר ממשלתו הורתה לגנרל קונסטנטין קואנדה, שנמצא בפריז, לחתום למחרת את "ההסכם בנוגע למיעוטים, נספח לחוזה השלום עם אוסטריה, שנדחה על ידי קודמו, ראש הממשלה ה"ליברלי" יון (יונל) ברטיאנו, שעזב בכעס במאי אותה השנה את ועידת השלום.

ב-29 בדצמבר 1919 הפרלמנט הרומני אישרר את החוקים שנתנו תוקף לאיחוד הגדול עם טרנסילבניה ובאנאט, עם בוקובינה ועם בסרביה. ב-10 בינואר 1920 ואידה-ווייבוד נסע לחו"ל על מנת להשיג את ההכרה הבינלאומית לחוקיות האיחוד. ברומניה שטפאן צ'יצ'ו פופ נשאר כממלא מקום ראש הממשלה. אך לאכזבתו של ואידה, בעקבות תמרונים פוליטיים של יונל ברטיאנו ושל הגנרל אוורסקו. המלך פרדיננד הדיח את ואידה במרץ 1920 על מנת להחליפו אוורסקו. אחת הסיבות לנפילת ממשלת ואידה ווייבוד הייתה התנגדותם של ברטיאנו ואוורסקו ושל בעלי האחוזות לתוכניות הרחבת הרפורמה האגררית שהציע שר החקלאות ממפלגת האיכרים, יון מיכלאקה. [3]

הקמת המפלגה הלאומית של האיכרים, שר הפנים

אחרי איחוד רומניה עם טרנסילבניה מפלגת האיכרים והמפלגה הלאומית הרומנית התאחדו כדי להיפרד שוב אחרי נפילת ממשלת ואידה ווייבוד במרץ 1919. [4] ב-10 באוקטובר 1926 המפלגה הלאומית הרומנית PNR התמזגה עם מפלגת האיכרים PŢ שבראשותם של יוליו מאניו ויון מיכלאקה ונוצרה על ידי כך המפלגה הלאומית של האיכרים PNŢ . באופן טבעי, ואידה -ווייבוד היה לאחד ממנהיגיה הבולטים. אחרי ניצחון בלתי רגיל בבחירות - 77% מהקולות - בשנים 19281931 הלידר של המפלגה החדשה, מאניו, הרכיב את הממשלה, בעוד וואידה -ווייבוד התמנה לשר הפנים. בעת כהונת ממשלה זו פרץ המשבר הכלכלי העולמי שהשפיע גם על כלכלת רומניה. ואידה כיהן כשר הפנים בין 10 בנובמבר 1928 - 8 באוקטובר 1930, עם הפסקה קצרה באמצע יוני 1930, בימים שבהם מאניו התפטר והוחלף על ידי גאורגה מירונסקו והתגבשה הסכמה רחבה לגבי חזרת המלך קרול השני לשלטון. בתוקף תפקידו כשר הפנים, נאלץ ואידה-ווייבוד להתמודד עם שביתות הכורים בעמק הז'יו. מפורסמת הייתה שביתת כורי הפחם ביישוב לופן (Lupeni) שיצאה משליטת האיגוד המקצועי המקורב למפלגת השלטון, והביא לעימות אלים בין כורים ובין חיילי משמר הגבול וז'נדרמים. תוך הסתערות על מנת לשחרר את תחנת החשמל מידי הכורים נורו למוות 22 מבין הפועלים ו58 אחרים נפצעו. המפלגה של מאניו וואידה -ווייבוד הואשמה בצביעות. החוקרים מצאו את הכורים אשמים בהפרת החוק אך מתחו בקורת על בעלי המכרה שהתנהגותם גרמה לפרוץ המהומות.

כהונתו השנייה כראש ממשלה

המפלגה הלאומית של האיכרים נקראה שוב לראשות הממשלה ב-6 ביוני 1932 והפעם את תפקיד ראש הממשלה מילא ואידה-וויבוד עצמו, כשמאניו ביקש להתפנות למאבק ב"קמרילה" - החוג שמסביב למלך קרול השני. כראש ממשלה הצליח להשיג הלוואה של 50 מיליון פרנקים שווייצריים משווייץ לצורץ תשלום משכורות פקידי המדינה. [5] אחרי הבחירות ביולי 1932 המפלגה של מאניו וואידה-וויבוד ירדה בפופולריות ובייצוג בפרלמנט - אך שמרה עדיין על שיעור משמעותי של 40.3% מכלל הקולות. אולם ואידה הסתכסך עם ניקולאיה טיטולסקו, הציר של רומניה בלונדון, בגלל ניהול מגעים בוורשה עם ברה"ם ללא ידיעתו של זה, והסכים להתפטר ב-17 באוקטובר 1932. [6] ראשות הממשלה עברה שוב לידי יוליו מאניו, שהסכים לקבל את המנדט מהמלך בתנאי שיתן לו "יד חופשית" בניהול ענייני המדינה.

כהונתו השלישית כראש ממשלה

ב-8 בינואר 1933 פרץ משבר ביחסים בין יוליו מאניו ובין המלך קרול השני. וואידה התמנה שוב לראש ממשלה, במקום מאניו שהתפטר. בעקבות התפטרותו של מאניו גם מראשות המפלגה, ב 6 במאי 1933 ואידה-וויווד נבחר אף לתפקיד זה.[7] ממשלתו הצטרכה להתמודד עם מאבקי עובדי שדות הנפט בפלוישט (1 בפברואר 1933) ושל פועלי מסילות הברזל (ה"צ'פריסטים" - מ ראשי התיבות צ'.פ.ר. - מסילות הברזל הרומניות). 7,000 עובדי הסדנאות של מסילות ברזל הכריזו על שביתה. הממשלה פעלה ביד קשה: הונהג מצב חירום בערים הגדולות ושדות הנפט והמפלגה הקומוניסטית שתמכה במאבק הפועלים הוצאה שוב מחוץ לחוק מתוקף חוק נגד ארגונים אנטי-ממלכתיים ואנטי-חברתיים. כמאתיים קומוניסטים נעצרו. הצבא נקרא להלחם בשובתים המפגינים. בו זמנית ואידה וויווד שמר על קשר אוהד עם התנועה הלגיונרית הקיצונית-ימנית אותה התכוון ל"תעל" ליעדים "בונים" כמו חסימת השפעת הקומוניזם.[8]

לחוץ מעליית כוחם של הלגיונרים ומתעמולתם הבלתי נלאית נגדו, קרול השני דחף להתפטרותו של ואידה והחלפתו עם יון ג. דוקה. למרות הסחיפה ימינה, נקט ואידה ווייבוד בגישות פרגמטיות במדיניות החוץ כשחתם ביולי 1933 על ההסכם בלונדון להגדרת התוקפנות ביחסים הבינלאומיים שנחתמה גם על ידי ברית המועצות, וניסה להגיע לשיפור היחסים עם השכנה הגדולה ממזרח.

הסכסוך עם יוליו מאניו. הקמת "החזית הרומנית"

בהיעדר תמיכה משביעה רצון בתוך מפלגתו PNŢ, ואידה ווייבוד התפטר ב-9 בנובמבר 1933 מראשות הממשלה וב-21 בנובמבר גם מתפקיד יושב ראש המפלגה הלאומית של האיכרים. בהצהרותיו הודה כי הטקטיקה שבה נקט (יחסים טובים עם ה"קמרילה" של המלך) נחלה כישלון ו"שבפוליטיקה אין סולחים על טעויות". הציע את ראשות המפלגה ליוליו מאניו. בסופו של דבר נבחר בתפקיד יון מיכלאקה. ואידה-וויבוד הקצין בתקופה זו את עמדותיו הלאומניות-השוביניסטיות ובשנים 1933–1934 אימץ בהתאם מצע שכלל תמיכת בהנהגת "נומרוס קלאוזוס" ו"נומרוס ולאכיקוס" (להעדפת בני הרוב הרומני) שהיה מכוון בעיקר נגד המיעוט היהודי וההונגרי. במקביל שיפר את קשריו עם המלך קרול בשני ותמך בהגברת סמכויותיו. עמדות אלה שלא התקבלו על ידי רוב חברי מפלגתו הביאו לעזיבתו את המפלגה הלאומית של האיכרים לטובת הקמתה ב-25 בפברואר 1935 של סיעה עצמאית קיקיונית שנקראה (Frontul Românesc ) "החזית הרומנית", שתמכה בהגדלת הסמכויות של המלך.

אחד מאנשי המלך

במחצית השנייה של שנות ה-30 ואידה-וויווד הפך לאחד מהמקורבים של קרול השני, לרבות בתקופת הדיקטטורה המלכותית בשנים 19381940. עם הקמת המשטר החד מפלגתי גם מפלגתו, "החזית הרומנית" חדלה להתקיים ב-30 במרץ 1938. התמנה ליועץ מלכותי, נבחר בהמשל ליושב ראש אספת הנבחרים החד מפלגתית בין 9 ביוני 1939 - 5 בספטמבר 1940. כמו כן בין 20 בינואר-22 ביוני עמד בראש המפלגה היחידה, חזית התחיה הלאומית, תחת חסות המלך. בתאריכים 28 ביוני- 4 ביולי 1940 מילא גם תפקיד של שר מדינה.

היותו תומך בקרול השני עמד לו לרועץ אחרי הקמת המשטר הצבאי-פאשיסטי ב-6 בספטמבר 1940. למרות זאת, הלגיונרים זכרו את אהדתו כלפיהם ולא הכניסו אותו לרשימת חיסולי החשבונות בשנים 1940–1941.

שנותיו האחרונות

אחרי נפילת הדיקטטורה של המרשל יון אנטונסקו והתחזקות הקומוניסטים בשלטון בחסות סובייטית, ב-24 במרץ 1945 ואידה וויבוד נעצר ובשנת 1946 הועמד במעצר בית. הוא נפטר במרץ 1950 בגיל 78 ,בביתו בסיביו, ברחוב מולודביי 26. נקבר ללא ציון בקפלה הקתולית של בית הקברות המרכזי בסיביו. רק אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי שרידיו הועברו לקבורה בבית קברות קטן על יד כנסייה היוונית-קתולית פטרו ופאבל, או "פרינטרה בראז" (Printre Brazi "בין עצי האשוח") בסיביו, לצידם של פוליטיקאים רומנים חשובים כמו גאורגה בריציו, יואן ראציו ואל. פאפיו-אילאריאן.[9]

ואידה-ווייבוד היה נשוי והיה אב לבן, מירצ'ה, מהנדס במקצועו, ולבת. נכדו, מירצ'ה ואידה-וויבוד (יליד 1941) הוא מבקר ספרות, פילולוג וסופר.

הקשר עם הבונים החופשיים

הכנסייה פטרו ופאבל בסיביו, שבה נקבר ואידה-ווייבוד

ביולי-אוגוסט 1919, בעת שהותו בצרפת בימי המו"ם בוועידת השלום בפריז, ואידה-וייווד התקבל כ"חניך" בלכשה המאסונית "האינטלקטואלית" ע"ש ארנסט רנאן. בספטמבר 1920 השתתף בנעילת הכנס השנתי של לשכת "גראן אוריאן דה פראנס" (Grand Orient de France).[10][11]

כתבים

  • În luptele noastre naţionale, 1904 (במאבקינו הלאומיים)
  • Manga, Tisza şi Tribuna, 1911 (מאנגה, טיסה וטריבונה)
  • Jos Austria perfidă, 1913 (הלאה אוסטריה הצבועה)
  • Declaration ministerielle, 1920 (הצהרה מיניסטריאלית)
  • Problema frontierelor româneşti, 1924 (שאלת הגבולות הרומניים)
  • Cuvânt către naţiunea română, 1937 (דבר אל האומה הרומנית)
  • Din vremuri grele, 1943 (מזמנים קשים)
  • - Memorii (זכרונות - רובם נכתבו בשנות מעצר הבית ב 1948–1950 ופורסמו רק אחרי נפילת הקומוניזם,על ידי נכדיו)

לקריאה נוספת

  • Alexandru Vaida Voevod, Memorii, vol. I–IV, ediţie îngrijită, note şi comentarii de Alexandru Şerban, Cluj-Napoca, Edit. Dacia, 1994–1998
  • Horia Salcă, Florin Salvan, Dr. Alexandru Vaida Voevod, corespondenţă 1918–1919, Publicată cu note, comentarii, indice şi studiu introductiv, Braşov, Biblioteca Judeţeană "G. Bariţiu", Edit. Transilvania Expres, Braşov, 2001
  • Liviu Maior - Alexandru Vaida Voevod - Putere şi defăimare, Editura Rao, Bucureşti, 2010

קישורים חיצוניים

  • Henry L. Roberts, Rumania - Political Problems of the Agrarian State, Yale University Press, New Haven, 1954 (הנרי רוברטס - רומניה - בעיות פוליטיות של המדינה האגררית, הוצאת אוניברסיטת ייל) (באנגלית)
  • ואידה-ווייבוד באנציקלופדיה של רומניה ברשת (ברומנית)
  • Alina Andrei- Alexandru Vaida-Voevod în "Marea Unire, un triumf al libertăţii româneşti", accesat în 12 aprilie 2011 (ברומנית)
  • Mircea Racoviţan - Despre activitatea naţională a lui Alexandru Vaida-Voevod în zilele premergătoare Unirii din 1918.,revista "Buridava",Râmnicu Valcea, vol.6, pag. 149-154 2008 (ברומנית)
  • מי היה ואידה ווייבוד - מאמר מאת וירג'יל זמפירסקו, בעיתון " רומניה ליברה", 28 במאי 2010,

גישה ב-12 באפריל 2011 ( ?Virgil Zamfirescu - Cine a fost Vaida Voevod) (ברומנית)

  • Keith Hitchins Rumania 1866-1947, Oxford University Press, 1994 (קיית היצ'ינס - רומניה 1866–1947, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד) (באנגלית)
  • Petru Țurlea Din nou despre atitudinea Partidului Naționalist Democrat față de evrei" în Vasile Ciobanu,, Sorin Radu

Partide politice și minorități naționale în România în secolul XX' vol.IV ', Techno-Media Sibiu, 2009 [https://www.academia.edu/8357736/Sistemul_instituţional_şi_strategia_de_politic פטרה צורליה %C4%83_maghiar%C4%83_a_guvernelor_din_Budapesta_1918_1938._In_Vasile_Ciobanu_Sorin_Radu_szerk._Partide_politice_%C5%9Fi_minorit%C4%83%C5%A3i_na%C5%A3ionale_din_Rom%C3%A2nia_ [%C3%AEn_secolul_XX._Techno_Media_Sibiu_2009_55-65._p

הערות שוליים

  1. ^ P.Țurlea 2009 עמ' 132
  2. ^ מכתב של ואידה ווייבוד ליוליו מאניו במאי 1919 באתר Septemcastra org.4.5.2013
  3. ^ H.L.Roberts (1954) עמוד 94
  4. ^ H.L.Roberts עמוד 142
  5. ^ H.L.Roberts עמוד 142
  6. ^ H.L.Roberts עמוד 142
  7. ^ Enciclopedia României
  8. ^ K.Hitchins עמוד 417
  9. ^ Anda Lungu - Sibiu, centru al Marii Uniri,Tribuna, Sibiu, 9 dec 2008 org.4/5/2013
  10. ^ לפי טענות אחדות - אולי של אויביו, ביוני 1923 נבחר ברומניה לחבר מצטיין של "המקדש הסוברני של רומניה" Suveranul Sanctuar al României (הפולחן "ממפיס-מצרים") ובשנת 1928 עלה לדרגת "סגן אורטור גדול". אתר על בונים חופשיים מפורסמים ברומניה- 2009–2010, גישה ב-12.4.2011
  11. ^ מפני שהבונים החופשיים היוו מטרה מועדפת להתקפות התעמולה הימנית הקיצונית, ואידה -וייבוד, שהואשם בשנת 1941 בקשר עם הבונים החופשיים על ידי טומה פטרסקו, עורך העיתון "קובנטול", הרגיש צורך להמעיט בחשיבות השתייכותו בשנות ה-1920 לארגונים של הבונים החופשיים בצרפת והציג אותה כמהלך אופורטוניסטי לצורך הגנת האינטרסים הרומניים בחו"ל. הוא הכחיש מכל וכל חברות שלו בתנועה של הבונים החופשיים ברומניה. להערכתו הבונים החופשיים בצרפת היו משרתים את מוסקבה הבולשוויקית ואת "הקפיטליזם היהודי הבינלאומי".


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0