גאורגה גאורגיו-דז'
גֶאוֹרְגֶה גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' (ברומנית: Gheorghe Gheorghiu-Dej); נולד בשם: גאורגה גאורגיו (ברומנית: Gheorghe Gheorghiu); השם באלפבית פונטי בינלאומי:ˈɡe̯orɡe ɡe̯orˈɡi.u deʒ ; (8 בנובמבר 1901, ברלאד – 19 במרץ 1965, בוקרשט); היה פוליטיקאי רומני, הנהיג בפועל את המפלגה הקומוניסטית הרומנית ("מפלגת הפועלים הרומנית") - על שני גלגוליה - בשנים 1944–1965, ושלט כדיקטטור הסטליניסטי של רומניה בין השנים 1948–1965.
גאורגיו-דז' כיהן כמזכיר כללי, או ראשי, של המפלגה הקומוניסטית בין השנים 1945–1954 וכן מ-1955 עד למותו ב-1965. בין 1952–1955 היה גם ראש ממשלה, ובשנים 1961–1965 החזיק גם בסמכויות ראש המדינה, כ"נשיא מועצת המדינה" של רומניה; בפי העם נקרא גם בשם המקוצר "דז'". תקופת שלטונו התאפיינה בנאמנות לברית המועצות, תוך הנהגת משטר טרור קשוח בנוסח סטליניסטי בתוך רומניה, עד סוף שנות החמישים של המאה ה-20. בשנת 1958 הצליח לשכנע את מנהיגי ברית המועצות להסיג מרומניה את שארית כוחות הצבא האדום ששהו על אדמתה מאוגוסט 1944. בעוד שנשאר קומוניסט שמרן בתחום הכלכלה וביחסו לזכויות האזרח בארצו, הוא החל בשנותיו האחרונות - בגיבוי חבריו בהנהגת המפלגה - להוביל מפנה במדיניות החוץ הרומנית בכיוון הגדלת העצמאות ביחס לברית המועצות, עד כדי עימות רעיוני עם המנהיגות הסובייטית.
קורות חייו
רקע משפחתי, פעילותו במחתרת ומאסרו
גאורגה גאורגיו-דז' נולד בעיר ברלאד, בחבל מולדובה הרומנית, במשפחת פועלים דלת אמצעים, לאביו טנאסה גאורגיו (Tănase Gheorghiu) ואימו אנה. הוא התמחה כחשמלאי ומצא עבודה ברשות הרכבות הרומנית (CFR). הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית (המחתרתית, שמחוץ לחוק) בשנת 1932 או 1933. בעקבות חלקו בארגון השביתה הגדולה ב"סדנאות גריביצה" (Griviţa) של רשות הרכבות, נעצר ב-1933 ונשפט יחד עם מנהיגי הפועלים קונסטנטין דונצ'ה, קיבו סטויקה, גאורגה ואסיליקי ואחרים. השובתים הואשמו בכך שכביכול ירו על כוחות הביטחון והרגו שוטר.
במשפטו הראשון נדון גאורגיו-דז' ל-15 שנות עבודת פרך, ובמשפט חוזר שהתקיים בקריובה קוצצו שלוש שנים מתקופת העונש. הוא הוחזק בבתי כלא שונים, בהם, בין השנים 1937–1940 בכלא "דופטאנה" הידוע לשמצה. לימים, חרה לו מאוד כאשר שלושה מהאסירים שנשפטו איתו ביחד - הוברחו מהכלא ב-1935 על ידי המפלגה, בעוד שאותו השאירו בפנים. בשנת 1936 נבחר כחבר בוועד המרכזי של המפלגה, ובמהרה הנהיג את הסיעה שנקראה במפלגה "סיעת בית הסוהר", שחבריה נכלאו בבתי כלא שונים ברומניה (להבדיל מ"הסיעה המוסקבאית" שחבריה נמצאו בגלות בברית המועצות). בכלא דופטאנה הוא ישב לצד מנהיגים קומוניסטים אחרים, כמו שטפן פוריש ההונגרי ואילייה פינטיליה, שבהמשך ראה בהם יריבים פוטנציאליים.
בשנת 1940 הופחת עונשו ל-10 שנות מאסר, והוא עמד להלכה להשתחרר בשנת 1943. בחילופי ה"שבויים" בין רומניה וברית המועצות הסכימו השלטונות הרומניים לשחרר לידי הסובייטים רק את אנה פאוקר, אך סירבו לשחרר את גאורגיו-דז' ואת חברו קיבו סטויקה. בשנת 1943 הועבר דז' על ידי המשטר הפאשיסטי-הצבאי של יון אנטונסקו למחנה כליאה בעיר טרגו ז'יו, שם שהה עד תום מלחמת העולם השנייה. באותו תא יחד עימו היה כלוא פעיל מפלגה צעיר בשם ניקולאה צ'אושסקו, שגאורגיו-דז' היה לחונכו בתנועה. באוגוסט 1944 נמלט גאורגיו-דז' מהכלא בסיוע אמיל בודנראש ואחרים.
בראש המפלגה הקומוניסטית
בשנת 1944, עוד בטרם הכיבוש הסובייטי, נבחר גאורגיו-דז' למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית במקומו של שטפאן פוריש, שהודח על ידי חבריו - ובהמשך נרצח. יש המשערים שמוצאו הרומני והרקע "הפרולטרי" היוו שיקול בבחירתו להנהגה, בשעה שרוב מנהיגי המפלגה האחרים היו בני מיעוטים: הונגרים, יהודים, בולגרים או אוקראינים, ועשויים היו להיחשב פחות פופולריים בעיני העם. בין השנים 1944–1952 הייתה הנהגת המפלגה למעשה קולקטיבית, כשחלקו בה גאורגיו-דז' ומספר פעילים נוספים בראשם אנה פאוקר, היהודייה מהסיעה המוסקבאית, שנחשבה במשך כמה שנים כמתחרה העיקרית שלו על תמיכתו של סטלין; כמו כן ואסילה לוקה, ההונגרי-סקלרי, תאוהרי ג'אורג'סקו שהיה רומני-אתני, יוסיף קישינבסקי היהודי, ואחרים. בשנים 1946–1947 צורף גאורגיו-דז' למשלחת הרומנית בראשות גאורגה טטרסקו לוועידת השלום בפריז.
ב-4 בנובמבר 1944 צורף גאורגיו-דז' לממשלתו השנייה של קונסטנטין סנטסקו כשר התקשורת, והיה לנציגה השני (לצד שר המשפטים, לוקרציו פטרשקנו) של המפלגה הקומוניסטית הרומנית בממשלה. הוא כיהן בתפקיד זה גם בממשלת ניקולאה רדסקו. ב-6 במרץ 1945, בממשלה הראשונה של פטרו גרוזה, נתמנה גאורגיו-דז' לשר התקשורת והעבודות הציבוריות. ב-29 בנובמבר 1946 מונה לשר הכלכלה הלאומית בממשלתו השנייה של גרוזה וב-5 באפריל 1947 עבר לתפקיד שר המסחר והתעשייה, תפקיד בו המשיך גם בממשלה השלישית של פטרו גרוזה. בממשלת גרוזה הרביעית, שקמה ב-15 באפריל 1948, לאחר הדחת המלך הרומני ואימוץ החוקה החדשה, התמנה גאורגיו-דז' לתפקיד סגן ראשון של ראש ממשלת רומניה, נשיא המועצה הכלכלית העליונה, נשיא הוועדה להכוונה כלכלית מחודשת וייצוב המטבע, ומתאם פעילות המשרדים הכלכליים והפיננסיים. בממשלה הבאה מן ה-2 ביוני 1952, גאורגיו-דז' היה כבר לראש ממשלה.
מנהיג רומניה
תחת חסותה של ברית המועצות
בתחילה שירתו גאורגיו-דז' ויתר ראשי המפלגה הקומוניסטית, מתוך שכנוע אידאולוגי עז, את המדיניות שהוטבעה על ידי מנהיג ברית המועצות סטלין. תחת הכיבוש הסובייטי השיגו הקומוניסטים הרומנים בשנת 1946 רוב מוחץ בפרלמנט, תוך כדי שימוש בזיופי קולות נרחבים. ב-1948 צירפה המפלגה הקומוניסטית לשורותיה פלג שמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושינתה את שמה ל"מפלגת הפועלים הרומנית", לפי דגם שחזר על עצמו ברוב מדינות החסות הסובייטיות. החל משנת 1948 הוצאו כל המפלגות האחרות אל מחוץ לחוק. ב-11 ביוני 1948 הולאמו התעשייה וכל העסקים הפרטיים. האיכרים, שחלקם נהנו מרפורמה אגררית בשנת 1945, אולצו בכוח להתאחד לפי המודל הסובייטי בקולחוזים, שנקראו גם ברומנית "משקים חקלאיים שיתופיים". רוב בעלי המלאכה הוכרחו להיכנס למסגרות של קואופרטיבים למלאכות.
באמצעות הקמת חברות ממשלתיות מעורבות "סובייטיות-רומניות", שנקראו "סוברום" (SovRom), הופעל פיקוח של ברית המועצות על הכלכלה הרומנית, שעברה מהפך לכלכלה ריכוזית מתוכננת בהתאם לתפיסה הסטליניסטית. כל היוזמות הפוליטיות ברומניה של אותה תקופה היו חייבות את אישורו של סטלין. גאורגה גאורגיו-דז' ידע לתמרן בערמומיות את נטיותיו הפרנואידיות, האכזריות והאנטישמיות של סטלין, שגברו בשנותיו האחרונות לחייו, על מנת להשיג את טיהור הנהגת המפלגה הקומוניסטית מהמתחרים, שחלקם היו בני מיעוטים, לרבות יהודים, או היו משכילים או שפשוט נראה שהיוו איום על מעמדו. טיהורים כאלה התרחשו, כמו מתואמים, בכל הארצות המזרח-אירופיות תחת שליטה סובייטית, ולמעשה חיקו את הדגמים מברית המועצות; במבצעים אלה, בדומה לעמיתיו מחו"ל, הסתמך גאורגיו-דז' בבולשת החדשה – הסקוריטטה (או 'האגף לביטחון המדינה'), שקמה בתמיכה סובייטית. לשם חיזוק מעמדו לא נרתע גאורגיו-דז' ממעשים אכזריים כמו רציחתו של קודמו בראש המפלגה, שטפאן פוריש, בשנת 1946, וכן מאסרו באשמות-שווא ב-1948 – ולאחר מכן הוצאתו להורג בשנת 1954 – של חברו הרומני להנהגת המפלגה, לוקרציו פטרשקנו, שנחשב בעל דעות "לאומיות" יותר.
בשנת 1952 נפטר גאורגיו-דז' מהטריומווירט שליווה אותו משנת 1948 בצמרת המפלגה – אנה פאוקר, וסילה לוקה וטאוהרי ג'ורג'סקו – שהואשמו בפעילות עוינת למפלגה. מתוכם רק לוקה מת בכלאו, בעוד האחרים שוחררו לביתם, ושם, מנוטרלים מהשפעה פוליטית, הורשו לפרנס את עצמם. שלטונו של גאורגיו-דז' אירגן לפי מודל סטליניסטי משפטי ראווה כמו זה של המהנדסים שניהלו את הפרויקט של בניית תעלת דנובה-הים השחור, ואשר הואשמו בהכשלתו וחבלה בזדון בו. מנהל הפרויקט, המהנדס היהודי אאורל רוזיי (רוזנברג), הוצא להורג. מספר רב של אנשים, חברים ובעיקר מנהיגים במפלגות האחרות שקודם לכן פעלו ברומניה, משכילים רומנים רבים, מתנגדי משטר מכל הסיעות, ואנשי דת מכל הזרמים – בהם בלטו מנהיגים מהכנסייה הקתולית והיוונית-קתולית שחוסלה, פעילים לזכויות לאומיות או תרבותיות של מיעוטים – כולל הפעילים הציונים (ראו משפטי הציונים ברומניה) – הושלכו כולם לבתי סוהר ולמחנות עבודת-פרך בתנאים קשים. מחנה עבודות הכפייה המפורסם ביותר בימי גאורגה גאורגיו-דז' היה אתר בניית התעלה הנ"ל, בין הדנובה לים השחור, שתוכננה גם היא כחיקוי לפרויקטים גרנדיוזיים דומים בברית המועצות, יש אומרים לפי יוזמה של סטלין עצמו. העימות של סטלין עם טיטו הביא גם לרומניה גל גירושי אוכלוסין המוניים – בעיקר של סרבים, גרמנים, ופליטים מבסרביה ומקדוניה – שחיו באזור באנאט, הסמוך לגבול היוגוסלבי; אל מישור ברגאן הצחיח ("הגליות ברגאן"). על אף שניצל תכופות את השנאה לזרים, הקיף עצמו גאורגיו-דז', בדומה לסטלין, גם אחרי הטיהורים, בחברים שהיו לא רק מבני הרוב האתני-הרומני – כמו קיבו סטויקה, גאורגה אופסטול, אלכסנדרו דרגיץ' ואחרים – אלא גם בבני מיעוטים שחשבם לנאמנים לו, כולל הונגרים כאלכסנדרו מוגיורוש, בולגרים כמו פטרה בורילה, ומאוחר יותר גם יהודים כמו גאורגה גסטון מרין.
דיקטטורה אישית
לאחר מותו של סטלין, הופתע והוטרד גאורגיו-דז' מתהליך הדה-סטליניזציה שבו החל ניקיטה חרושצ'וב. תוך חיקוי של חילופי הסמכויות והתפקידים שבוצעו בהנהגה הסובייטית בין חרושצ'וב, מלנקוב ובולגאנין, לקח לעצמו גאורגיו-דז' את תפקיד ראש הממשלה והותיר זמנית, למראית עין, את ראשות המפלגה לגאורגה אפוסטול. לאחר מכן, ב-1955, חזר רשמית להיות המזכיר הראשי של המפלגה ודחק את אפוסוטול הצידה. דז' מיהר לנצל את המשפטים שהתקיימו בברית המועצות נגד רב-התליינים של סטלין, לברנטי בריה, שהואשם עדיין ב"ריגול" לפי השיטה המוכרת בימי סטלין, וחיסל, כאמור, באמצעות הוצאה להורג, את מי שראה בו מתחרה פוטנציאלי – לוקרציו פטרשקנו, האקדמאי, שהוחזק בכלא ללא משפט כ-6 שנים, תוך הטלת האשמות שווא של ריגול ושיתוף פעולה עם האימפריאליסטים הבריטים-אמריקאים. יחד עם פטרשקנו הוצא להורג יהודי בשם רמוס קופלר, ועונשי מאסר כבדים הוטלו על אריסטוקרטים רומנים כמו הברון סטרצ'ה מוצ'וני, שהיה בעבר מקורב לחצר המלך, המוזיקולוג היהודי הידוע הרי בראונר ואחרים.
בהשפעת השינויים בברית המועצות שיחרר משטרו של דז', החל משנת 1954, אסירים פוליטיים רבים, אך בו בזמן החל גל חדש של מעצרים ו"טיהורים" במפלגה. בין אלה שמעמדם נפגע בנסיבות אלה היה זוג העסקנים הסטליניסטיים יוסיף ולובה קישינבסקי, שסולקו מההנהגה בשנת 1957. לאחר דיכוי המרד ההונגרי מ-1956 ננקטו ברומניה אמצעים קשוחים נגד כל ניסיון מחאה נגד השלטון. ראש הממשלה ההונגרי אימרה נאג', שצידד במהפכה, הוחזק במעצר ברומניה עד שהוסגר לארצו לצורך משפטו והוצאתו להורג. בסוף שנות ה-50 יזם גאורגיו-דז' מערכה נגד "קיאבורים" (איכרים אמידים) וגל מחודש של מעצרים בקרב אקדמאים ופעילים פוליטיים לא-קומוניסטיים מהעבר. בה בעת, בשנים 1957–1958, הצליח גאורגיו-דז' לשכנע את חרושצ'וב להסיג את הצבא הסובייטי מרומניה.
חזרה ללאומיות רומנית ועימות עם ברית המועצות
בעקבות הפיוס עם טיטו, ואחרי נסיגת הכוחות הסובייטיים מארצו, הפך גאורגיו-דז' לאדריכלהּ של מדיניות חוץ חדשה, לאומית יותר, שבצידה השלכות כלכליות ותרבותיות. הוא שאף להשגת אוטונומיה רחבה יותר במסגרת ברית ורשה והקומקון. בניגוד לקו האידאולוגי של מוסקבה, שייעד לרומניה תפקיד של סַפָּק חקלאי של הגוש המזרחי, החליט גאורגיו-דז', עדיין בהשראת תאוריות מבית היוצר הסובייטי, על הקמת תעשייה כבדה, שבה ראה מפתח לעצמאות כלכלית. אז נוסד המפעל לפלדה בגאלאץ, שתפוקתו הסתמכה בעיקר על חומרי גלם מיובאים מהודו ומאוסטרליה. כמו כן בשנת 1953, נוסד המפעל לרולרים בברלאד, שבו הועסקו תשיעית מתושבי העיר – כ-9,000 שכירים. בהדרגה, נקט גאורגיו-דז' באמצעים להרחקת ההשפעה התרבותית הסובייטית ברומניה. הוא הביא לסיום פעילות ה"סוברומים" ולסגירת ההוצאה לאור "קרטיה רוסה" ("הספר הרוסי"), שעסקה בתרגום ספרים וחומרי-תעמולה מרוסית לרומנית; בשנת 1961, ברוח הדה-סטליניזציה במזרח אירופה, חזרה העיר בראשוב, שנקראה במשך עשור "העיר סטלין", לשמה הישן.
מתום עשור שבו בבתי הספר נלמדה רק רוסית כשפה זרה חובה, נפתחו מחדש פקולטות להכשרת מורים לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית. האיגוד לחיזוק קשרי-התרבות עם ברית המועצות – ה"ארלוס" – נדחק למעמד זניח. בשנות ה-60, ובמיוחד אחרי 1964, החלה המפלגה בראשותו של דז' לעודד שחרור 'קיטור' של רגשות אנטי-רוסיים בציבור כמעין אמצעי פופולרי לפיצוי על הדיכוי מצד ברית המועצות בשנות החמישים. התפרסמו כתבים היסטוריים, שבהם הוזכר נישולה של רומניה משטחים בבסרביה ובבוקובינה הצפונית, כולל כתבים, שלפני כן צונזרו, של קרל מרקס נגד האימפריאליזם הרוסי.
דז' ניצל את הסכסוך בין המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמפלגה הקומוניסטית של סין כדי לאמץ עמדה של מתווך חסר פניות ולמעשה להשתחרר מהלחץ הסובייטי. הוא וחבריו התקוממו נגד ההגבלות בריבונות של מדינות מזרח אירופה, שכפתה הנהגת ברית המועצות בשם התחרות בין הקומקון לשוק המשותף. בקו עצמאי חדש זה, ששיאו היה ב"ההצהרה" מ-21 באפריל 1964 מטעם מפלגת הפועלים הרומנית בעניין מצב היחסים בין המפלגות הקומוניסטיות ופירושיה בפני הציבור בעל-פה במושגים חריפים אנטי-רוסיים, נהנה גאורגיו-דז' משיתוף פעולה הדוק עם יון גאורגה מאורר, אלכסנדרו ברלדאנו, ניקולאה צ'אושסקו, אמיל בודנראש ואחרים. דז' הוביל את התנגדות ארצו לתוכנית ולב, התנגדות, שהביאה לגניזתה והפכה את קומקון לארגון חסר כוח.
בשנת 1964 שוחררו מבתי הסוהר אסירים פוליטיים רבים, שנעצרו ונשפטו בגלי הרדיפות של שנות ה-50. כבר בסוף שנות ה-50 החל גאורגיו-דז' לקדם את המסחר עם המערב ולשפר את הקשרים עם בריטניה, צרפת וארצות הברית. בפריצה הדיפלומטית אל המערב השתמש גאורגיו-דז' בשירותיהם של גאורגה גסטון-מרין, שמונה לאחד מסגני ראש הממשלה (הרבים, יש לומר) של סילביו ברוקאן, הציר החדש שמינה בוושינגטון, של ראשי שירותי המודיעין ושל אחרים.
מותו ומורשתו הפוליטית
כשנפטר ב-19 במרץ 1965 מסרטן בכבד, השתתפו בהלווייתו 33 משלחות מחו"ל, בהן שליח מיוחד של נשיא צרפת דה גול. שמועות נפוצו בקרב העם הרומני כאילו דז' נרצח על ידי הסובייטים, אולי בעזרת הקרנות; מצב מחלתו, אכן, הידרדר אחרי ביקור שערך בברית המועצות. הגנרל יון מיכאי פצ'פה, שערק למערב בשנות השבעים המאוחרות, טען כי צ'אושסקו רמז בפניו שדז' הוא אכן אחד מכעשרה מנהיגים זרים שההנהגה הסובייטית התכוונה או הצליחה לחסל.[1] ברם לשמועות אלה אין הוכחות.
יון גאורגה מאורר, ששוחח עם גאורגה אפוסטול, אמר לו שהוא מתאים לרשת את גאורגיו-דז' ואפוסטול חשב שבכך נסגר העניין והכין לעצמו נאום הסכמה, לכן הופתע מאוד כאשר מאורר ואחרים תמכו במועמדותו של חבר הפוליטביורו הצעיר יחסית ניקולאה צ'אושסקו, שדאג להכין את השטח, לשוחח עם הבולטים בחברי הוועד המרכזי, כולל מאורר, ולהבטיח להם להמשיך ולהחזיק בהשפעתם, אם וכאשר הוא יבחר. צ'אושסקו דגל בקו לאומני בדומה לקו שפיתח גאורגיו-דז' בשנות השישים של המאה העשרים. את מקומו של גאורגיו-דז' כראש מדינה יירש זמנית חברו הוותיק קיבו סטויקה וראשות הממשלה עברה ליון גאורגה מאורר.
גאורגיו-דז' נקבר באתר הזיכרון של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית וגיבוריה בכיכר החירות בבוקרשט, משם, כעבור 25 שנים, אחרי המהפכה האנטי-קומוניסטית מ-1989, הועברו שאריות גופתו בשנת 1990 לקבורה בבית הקברות "בלו".
לאחר מותו של דז' נקראו על שמו העיר אונשט בחבל מולדובה, המפעל ("קומבינט") לפלדה בגאלאץ, מפעל טקסטיל בבוקרשט, המכון הפוליטכני בבוקרשט (הקרוי כעת האוניברסיטה הפוליטכנית בבוקרשט) ומוסדות אחרים. לאחר המהפכה ב-1989 הוחלף שוב שמם.
פשעיו של גאורגיו-דז', שבחלקם נחשפו וגוּנו בשנת 1968, אם כי בחצי-פה, על ידי צ'אושסקו, קיבלו חשיפה מלאה וגינוי ללא סייג בדו"ח הסופי של הוועדה הנשיאותית המייעצת שחקרה בשנת 2007 את פשעי הרודנות הקומוניסטית ברומניה.
גאורגיו דז' היה דיקטטור אכזר, שבתקופתו נרצח ראש המפלגה הקומוניסטית שקדם לו, שטפאן פוריש, העמיד למשפט מבוים מתחרה אפשרי, לוקרציו פטרשקנו, קומוניסטים רבים נחקרו באכזריות, הודחו ונזרקו לכלא ללא סיבה של ממש, פרט לקרבתם ליריביו. מאות אלפי רומנים נרדפו, נשפטו, נכלאו והיו גם שהוצאו להורג בגלל קשריהם למפלגות העבר הלא קומוניסטי. למרות כל הדיכוי, גאורגיו-דז' זכה לאהדה רבה בעת מותו, הן בגלל סימני התנערות מהתלות בברית המועצות והן בגלל החנינות הכלליות בשנים 1962 - 1964.[2]
בין השנים 1926–1933 היה גאורגה גאורגיו-דז' נשוי למריה לבית סטֶרֶה אלכסַה, שממנה היו לו שתי בנות שאהב מאוד: ואסליקה (1928–1987), שהגשימה בימי שלטונו את שאיפותיה להיות שחקנית קולנוע, תחת השם ליקה גאורגיו, וקונסטנטינה (ילידת 1931). בשנת 1938, בעת מאסרו, ביקש דז' להתחתן עם פעילה קומוניסטית בשם אלנה סרבו, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל.
לקריאה נוספת
- Bruce J. Courtney and Joseph F. Harrington, Tweaking the Nose of the Russians: Fifty Years of American-Romanian Relations, 1940-1990. East European Monographs, 1991
- Tom Gallagher, Theft of a Nation: Romania Since Communism. Hurst & Company, 2005 / תום גאלגר - "גניבתו של לאום: רומניה מאז הקומוניזם" - הרסט ושות', 2005.
- Mary Ellen Fischer, Nicolae Ceauşescu and the Romanian Political Leadership: Nationalization and Personalization of Power. Skidmore College, 1983 / מרי אלן פישר - "ניקולאה צ'אושסקו והמנהיגות הפוליטית הרומנית: הלאמה ופרסונליזציה של השלטון", מכללת סקידמור, 1983.
- Paul D. Quinlan, The United States and Romania: American-Romanian Relations in the Twentieth Century. ARA Publications, 1988 / פול קינלן - "ארצות הברית ורומניה: היחסים הרומניים-אמריקניים במאה ה-20", הוצאה לאור א.ר.א, 1988.
- Vladimir Tismăneanu, Fantoma lui Gheorghiu-Dej, Editura Univers, 1995 / ולדימיר טיסמניאנו - רוח הרפאים של גאורגיו-דז', הוצאה לאור "אוניברס", 1995 (ברומנית).
- ולדימיר טיסמניאנו, Stalinism pentru eternitate, היסטוריה פוליטית של הקומוניזם הרומני, הוצאת Humanitas, בוקרשט, 2014.
קישורים חיצוניים
סרטון עם נאום של גאורגיו-דז' בשנת 1962 לרגל סיום ה"קולקטיביזציה" של החקלאות ברומניה באתר preferate.net- Anul 1968 şi plata unor poliţe între comunişti (ברומנית)
הערות שוליים
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
