בג"ד כפ"ת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ד כפ"ת הוא סימן לששת האותיות העבריות ב ג ד כ פ ת שאופן הגייתם משתנה. הן נהגות ללא דגש, בדגש קל או בדגש חזק. כאשר הן באות בראש מילה או אחרי שוא נח בתוך המילה, יבוא בהן דגש קל והן נהגות כעיצורים סותמים. במופעים מסוימים לא יחול כלל זה.

ביטוי האותיות במסורת העדות

במרוצת הדורות נשכחו מעדות מסוימות חלק מאופני הביטויים של אותיות אלה.

בקרב יהודי תימן נשמרה הגיית כל ששת האותיות[1] בכל האופנים.

בקרב יהודי בבל עד הדור האחרון נשמרה הגיית כל אופני האותיות חוץ מהאות ד' רפויה (ונשתמרה אצלם רק ב"אחד" בשמע ישראל ובשם אדנו"ת)[1].

בקרב יהודי אשכנז בדורות האחרונים נשמרה רק הגיית האותיות בכ"פ בכל האופנים, ואילו הגיית האותיות גד"ת הרפויות נשכחה, אם כי הם מבטאים את האות ת' הרפויה כאות ס'. אף שבעבר היו שביטאו גם את האות ג' הרפויה[1][2].

בקרב יהודי צפון אפריקה נשתמרו האותיות ג' כ' בשני המבטאים. אולם האותיות ב' פ' בטאו במבטא הערבים שחיו סביבתם ואותיות ד' ות' הרפויות נשתכחו[דרוש מקור].

מבטא האות ר'

בספר יצירה[3] כתובות שבע אותיות בג"ד כפר"ת בתוסף האות ר', אך אין במסורת ישראל אות ר' במבטא כפול.

רבי אהרן בן אשר[4] ורס"ג[5] כתבו שמבטא האות ר' הדגושה נהגה בעבר על ידי הטבריינים בלבד. בספר שפת אמת - שפתי כהן[6] הוסיף שכאשר יצאו הטבריינים לגלות, מבטא זה נשכח.(בתנ''ך שלפנינו אין כלל דגש באות ר')

בג"ד כפ"ת אחרי אותיות אהו"י

במסורה נמסר[7] כי מילה המתחילה באחת מאותיות בג"ד כפ"ת, והמילה שלפניה מסתיימת באחת מאותיות א ה ו י[8], אותיות בג"ד כפ"ת שאחריה רפויות ואינן מקבלות דגש קל.

מהות הכלל ומשמעותו

מהות הכלל היא "מילה שמסתיימת בהברה פתוחה, האות שאחריה רפויה". בכלל זה צורת ביטוי המילה היא הרלוונטית ולא צורת כתיבתה, ולכן:

מילים בהן האות האחרונה היא א' שלאחר אות המנוקדת בשוא[9], אינן נחשבות כמילים המסתיימות באותיות אהו"י, משום שבביטוי נשמעת המילה כנגמרת באות שלפי האות א'[10]. כגון "וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה"[11]. האות פ' באה בדגש קל כדין בג"ד כפ"ת בראש מילה, ואף על פי שהיא מופיעה אחרי אהו"י, אינה נהגית כך כיון שאינה נשמעת כך בהגייה.

כמו כן, מילים בהן האות האחרונה היא ת, ך, ה, או ן ומנוקדות בקמץ[12], נחשבות כאילו נכתבה האות ה' אחריהן, משום שכך הן מבוטאות[13]. כגון "וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ"[14], "וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙"[15], "אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל"[16], "קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ"[17].

יוצאי דופן

במספר מקרים הכלל "בג"ד כפ"ת אחר אותיות אהו"י רפה" משתנה, ואלו הם: א. מפיק. ב. מפסיק. ג. דחיק ואתי מרחיק. ד. ומקרים יוצאי דופן (על דרך הזרות)[18].

שני הכללים הראשונים נוהגים באותיות בג"ד כפ"ת בלבד והן מודגשות בדגש קל[19]. ואילו שני הכללים האחרונים הינם נפרדים, ובהנתן והם סותרים את הכלל הזה, הם גוברים על הכלל "בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י רפה".

מפיק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מפיק (לשון)

כאשר המילה הקודמת למילה הפותחת באותיות בג"ד כפ"ת - מסתיימת באחת מאותיות הו"י המוצאות במבטא[20], יבוא באותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן דגש קל. כגון: "בצידה תשים"[21]. "ידיו תביאינה"[22]. "שפתי תפתח"[23] טעמו של כלל זה הוא מפני שאותיות הו"י אלו אינן הברה פתוחה (מפני שמוצאות במבטא) לכן דינם כ"בג"ד כפ"ת בראש מילה בדגש".

בכל התנ"ך ישנם שלשה מקומות של יוצאי דופן ממקרה המפיק[24]: "קַֽו־תֹ֖הוּ"[25], "שָׁלֵ֣ו בָהּ֒"[26], "אֲדֹנָ֥י בָ֗֝ם"[27].

מפסיק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טעמי המקרא

כאשר המילה הקודמת למילה הפותחת באותיות בג"ד כפ"ת - מופיעה בטעם מפסיק[28], אותיות בג"ד כפ"ת שאחריהן יבואו בדגש קל, מפני שהפסקה זו מפרידה בין שתי המילים, והמילה השניה נחשבת כאינה באה אחר הברה פתוחה, אלא כבתחילת משפט.

דוגמאות: "וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙"[29], "וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה"[30].

דחיק ואתי מרחיק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דחיק

בכללי ה"דחיק" ו"אתי מרחיק" הדגש הוא דגש חזק[31] ולכן חלים גם בשאר האותיות המקבלות דגש[32] ולא רק ב"בג"ד כפ"ת".

בכללים אלו ישנם פרטים רבים, אך באופן כללי אפשר לומר שכאשר שתי מילים סמוכות זו לזו, והתנועה האחרונה במילה הראשונה מנוקדת בקמץ או פתח או סגול, ואחריה ה' נחה נסתרת כתובה או שאינה כתובה - האות הראשונה במילה השניה באה בדגש חזק.

דוגמא: "וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ"[33] - באות ב' של המילה "בה" יש דגש בעקבות הכלל של דחיק.

וכן כאשר שתי אותיות ראשונות במילה הן מאותיות בג"ד כפ"ת והאות הראשונה מנוקדת בשו"א והיא אות שימושית והמילה אינה מוקפת למילה שלפניה - האות הראשונה תבוא בדגש חזק.

דוגמא: "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ"[34] - באות ב' של המילה "בבגדו" יש דגש בעקבות הכללים של דחיק ואתי מרחיק.

יוצאים מן הכלל

ישנם מקרים יוצאי דופן שלא אופיינו בכלל מסויים. דוגמא:

  • "וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י"[35] - לרוב הדעות המילה 'הנה' מוטעמת מלרע, באות נ' של המילה "נא" יש דגש חזק, והוא על דרך הזרות (יוצא דופן)[36].
  • "כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה"[37] - נמנה במסורת כאחד מחמשה מקומות[38] (כולל פעמיים שפסוק זה מופיע) בתנ"ך שהן על דרך הזרות, ומופיע דגש קל. הסיבה לזרות היא לשם דרש או פרדס (יהדות)סוד המבואר בכל אחד מהמקומות.

בעברית המודרנית

בעברית בת זמנינו צומצם הכלל, ואותיות בג"ד כפ"ת נדגשות תמיד בדגש קל בבואן בראש המילה, למעט מצב של מילים המחוברות במקף. למשל, אַחֲרֵי־כֵן, אַף־עַל־פִּי־כֵן. בראי השפה העברית, דינה של שורת מילים מוקפות, הוא כדין מילה אחת. לכן, ברצף המיליות אַף־עַל־פִּי־כֵן, האות כ' אינה נחשבת בתחילת מילה (כן), אלא באמצעה של מילה ארוכה המורכבת מכמה מיליות מוקפות (אף־על־פי־כן). מאחר שהאות כ' במילית כן, לא באה אחרי שווא נח, אלא אחרי הברה הנסגרת בתנועה פתוחה (הברה פתוחה), האות כ' במילית כן, לא תקבל דגש קל. בשל הזיקה החזקה שבין מילים מוקפות, חלק מן הביטויים הללו נוטים להתחבר בהצמדת מילים לכדי מילה אחת. וכך קיבלנו את אֵיפֹה (תולדה של אֵי־פֹה) ואת לְפִיכָךְ (תולדה של לְפִי־כָךְ), שתיהן ללא דגש קל.

האקדמיה ללשון עברית ביטלה את החוקים הללו וקבעה כי תמיד בגד כפ"ת בראש מילה היא דגושה, למעט כמה מילים השגורות בפי כל: "בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה."[39].

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • אמרי לשון, ר' אליהו גמליאל, פרק ז'.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 רבי בנציון כהן בספרו "שפת אמת - שפתי כהן", עמוד ל"א, מ"ח, קמ"ו.
  2. ^ יוסף אומץ, חלק ראשון, סעיף כח ונוהג כצאן יוסף, באתר אוצר החכמה
  3. ^ פרק ד'.
  4. ^ דקדוקי הטעמים פ"ז.
  5. ^ הערות לספר יצירה פ"ב משנה ב'.
  6. ^ לרבי בנציון כהן, עמ' קמ"א.
  7. ^ אחד המקורות הקדומים בו כתובה מסורה זו הוא בכתר ארם צובא
  8. ^ ולכן כלל זה נקרא: בג"ד כפ"ת אחר אותיות יהו"א או אהו"י.
  9. ^ שוא זה הינו נח. כי לעולם לא יבוא הניקוד האחרון במילה בשוא נע.
  10. ^ המילה היתה אמורה להכתב ללא האות א', ונכתבה רק כדי למנוע בלבול.
  11. ^ ספר שמות, פרק ח', פסוק י"א.
  12. ^ או שמסיימות באותיות אחרות שאינן בניקוד בקמץ.
  13. ^ כלומר, כיון שהן מנוקדות בקמץ הן הברות פתוחות.
  14. ^ ספר דברים, פרק ל', פסוק ב'.
  15. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ'.
  16. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק ט'.
  17. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ט.
  18. ^ יש צורות שונות למניית המקרים הללו. יש שאת הכלל "אלף אחר שוא" שמתואר בפסקה לעיל מנו ככלל בפני עצמו[דרושה הבהרה]. יש שאת יוצאי הדופן חילקו לשני סוגים: אוגירא ומילים על דרך הזרות. וכו'. ויש שמנו את הכללים דחיק ואתי מרחיק בנפרד ולא מונים מילים זרות.
  19. ^ חוזרות לדין הראשון "בג"ד כפ"ת" בראש מילה שמקבלת דגש קל.
  20. ^ האותיות ו' ו-י' במבטאן הרגיל (כלומר שאינם משמשות כאות ניקוד) והאות ה' במבטאה מפיק.
  21. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) יש להוריד את כל סימני ' או " מתוך הפרמטרים.ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט""ז.
  22. ^ ספר ויקרא, פרק ז', פסוק ל'.
  23. ^ ספר תהלים, פרק נ"א, פסוק י"ז.
  24. ^ מנחת שי בספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק י"א: "באו במפיק שלשה רפין.".
  25. ^ ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק י"א
  26. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק מ"ב
  27. ^ ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק י"ח
  28. ^ הטעמים המפסיקים הם כל הטעמים הנקראים "קיסרים", "מלכים", "משנים" ו"שלישים" (כל סוגי הטעמים חוץ מהטמעים הנקראים "משרתים"), ומפורטים בערך טעמי המקרא.
  29. ^ ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק י'
  30. ^ ספר שמות, פרק ז', פסוק י"א
  31. ^ למעט דעת כמה פוסקים שלפי הגדרתם ב"אתי מרחיק" יבוא דגש קל וב"דחיק" יבוא דגש חזק
  32. ^ בכל האותיות חוץ מאותיות אהח"ער שאינם מקבלות דגש בשום מצב
  33. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוק י"ד
  34. ^ ספר בראשית, פרק ל"ט, פסוק י"ב
  35. ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ב'
  36. ^ רבי מנחם די לונזאנו כתב[דרוש מקור] "לספרי ספרד קשה...ולמה 'נא' בדגש, הרי היא סמוכה לאהו"י, אך לספרים האשכנזיים ניחא, כי בהם תיבת 'הנה' מלעיל, והוא דחיק או אתי מרחיק לדעת קצת...".
  37. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק א'
  38. ^ מנחת שי על ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק א'.
  39. ^ 2.4.8 בגדכפ"ת אחרי תיבה המסתיימת בתנועה באתר האקדמיה ללשון העברית.