בוגדאן פילוב
 | |||||
| לידה |
10 באפריל 1883 סטארה זאגורה, האימפריה העות'מאנית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בפברואר 1945 (בגיל 61) סופיה, ממלכת בולגריה  | ||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||
| מפלגה | ללא שיוך פוליטי | ||||
| |||||
פרופסור בוגדאן דימיטרוב פילוב (בבולגרית: Богдан Димитров Филов; 10 באפריל 1883, סטארה זאגורה, רומליה המזרחית, האימפריה העות'מאנית – 1 בפברואר 1945, סופיה, ממלכת בולגריה), היה פוליטיקאי, היסטוריון וארכאולוג בולגרי, אשר כיהן כראש ממשלת בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופת כהונתו הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי שהפך את הממלכה לבעלת בריתה של גרמניה הנאצית, גורשו 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה אל מחנות ההשמדה ונכשל ניסיון גירושם של 48,000 יהודי "בולגריה הישנה" למחנות אלו.
ראשית חייו
פילוב סיים בית ספר תיכון בסטארה זאגורה ויצא ללימודי היסטוריה וארכאולוגיה בפרייבורג ובלייפציג. ב-1905 השלים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת וירצבורג וב-1906 החל לעבוד במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה בסופיה. בין 1907 ל-1909 למד בבון, בפריז וברומא נומיסמטיקה וארכאולוגיה. בין 1910 ל-1920 ניהל את המוזיאון הלאומי לארכאולוגיה ובמקביל השתתף במספר משלחות שביצעו חפירות ארכאולוגיות בבולגריה. ב-1920 קיבל תואר פרופסור לארכאולוגיה ותולדות האמנות מאוניברסיטת סופיה והיה דקאן הפקולטה לארכאולוגיה. ב-1937 נבחר פילוב לתפקיד יושב ראש האקדמיה הלאומית הבולגרית למדעים. פילוב היה אנטישמי מוצהר, גרמנופיל ויצר קשרים רבים בחוגי אקדמיה וממשל גרמנים[1].
כהונת ראש הממשלה
פילוב כיהן כשר החינוך בממשלתו של גאורגי קיוסאיבנוב, לאחר שמפלגת השלטון זכתה ב-140 מתוך 160 מושבים בפרלמנט. בפברואר 1940 התפטר קיוסאיבנוב בלחץ המלך בוריס ה-3. ב-15 בפברואר 1940 מונה פילוב לתפקיד ראש הממשלה[2]. פילוב היה מלוכן, נחשב נאמנו של המלך בוריס השלישי ובהתאם לקו שהתווה המלך נקט צעדי התקרבות לגרמניה הנאצית[1]. ב-7 בספטמבר, בעקבות חתימת הסכם קראיובה, מסרה ממלכת רומניה לבולגריה את חבל דרום דוברוג'ה, אותו איבדו הבולגרים במסגרת חוזה ניי שסיים את מלחמת העולם הראשונה. ב-14 בפברואר 1941 חתמה בולגריה על הסכם אי התקפה עם מדינות הציר וב-1 במרץ חתם פילוב בווינה על הצטרפות הבולגרים להסכם התלת-צדדי.
עוד במהלך טקס החתימה נכנס הוורמאכט ללא קרב לשטח בולגריה ובהמשך השתמש בה כבסיס יציאה לכיבוש ממלכת יוון ויוגוסלביה. מדיניותו של המלך בוריס כפי שיושמה על ידי פילוב, הייתה תמיכה במדינות הציר תוך הימנעות מעירובו בפועל של הצבא הבולגרי בלחימה. באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס השלישי ולשלטון עלה סימאון השני בן ה-6. בשל גילו הצעיר של המלך, מונתה מועצת עוצרים אשר פילוב היה אחד מחבריה. בעקבות מינויו התפטר פילוב מראשות הממשלה ודוברי בוז'ילוב מונה במקומו.
רדיפת יהודי הממלכה
חקיקה אנטי-יהודית
בנובמבר 1940 הגיש פילוב לאישור הפרלמנט את החוק להגנת האומה שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. נציגי ההקונסיסטוריה היהודית של בולגריה נועדו עמו והוא ציין בפניהם שהיהודים הם נטע זר בבולגריה ויוטלו עליהם מגבלות. ב-26 בינואר 1941 אושר החוק בפרלמנט הבולגרי[3]. ב-1 במאי 1941 פרסמה הממשלה הבולגרית צו המורה לכל הגברים היהודים בגילאי 20 עד 40 להתייצב לעבודות כפייה. ביולי 1942 הגיש פילוב לפרלמנט הבולגרי הצעת החוק המאפשרת לממשלה הבולגרית לאחוז בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לפתור את "בעיית היהודים" בממלכה. החוק אושר ברוב גדול ובעקבותיו הוקם הקומיסריון לענייני יהודים ובראשו עמד אלכסנדר בלב שהיה מראשי הארגון האנטישמי ראטניק[4].
גירוש יהודי תראקיה ומקדוניה וכישלון גירוש יהודי "בולגריה הישנה"
בספטמבר 1942 פנו נציגי ממשלת גרמניה לבולגרים בבקשה לדון בהעברת יהודי הממלכה למחנות ריכוז בפולין. בהתאם להנחיה שקיבל מהמלך הבולגרי מסר פילוב, שחלק מהגברים הבולגרים נדרשים לעבודות כפייה וממשלת בולגריה טרם קיימה דיון בנושא[5]. ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב בשם הממשלה הבולגרית, הסכם עם תיאודור דנקר נציג גרמניה הנאצית ובו הוסכם "לגרש לשטחים הגרמניים במזרח"[6] 20,000 יהודים משטחי תראקיה היוונית ומקדוניה הווארדארית. במועד זה מצויים היו בשטחי מקדוניה ותראקיה 11,343 יהודים ומשרד הפנים הבולגרי הונחה להכין רשימת מגורשים ראשונית ובה נכללו 6,365 יהודים מבני "בולגריה הישנה", כדי להשלים את המכסה עליה סוכם.
ב-2 במרץ אושר הסכם הגירוש על ידי הממשלה הבולגרית תוך קביעה שההחלטה אינה טעונה פרסום רשמי. מנוסח ההסכם בשפה הבולגרית אותו הביא פילוב לאישור הממשלה נמחק המשפט "מהשטחים הבולגרים החדשים, תראקיה ומקדוניה", בעוד שבנוסח הגרמני נותר המשפט והושם בסוגריים[7].
על חלקו של פילוב בניסיון גירוש יהודי "בולגריה הישנה" קיימת מחלוקת בין היסטוריונים. חלקם טוענים שפילוב ופטר גברובסקי, שר הפנים הבולגרי, ביצעו מחטף ללא ידיעת הממשלה הבולגרית, שרשמית אמורה הייתה לאשר את גירושם של יהודי תראקיה ומקדוניה בלבד. חלקם הקטן טוען שפילוב, גברובסקי ובלב הוליכו את המלך שולל והוא לא היה בסוד העניינים. רובם טוענים שפילוב וגברובסקי ביקשו לנצל את מנגנון גירוש המכסה הראשונית של 6,365 יהודים מבני "בולגריה הישנה", כדי לגרש את כל 48,000 יהודי הממלכה. עוד טוענים מרבית ההיסטוריונים כי במעמד אישור ההסכם ידעו המלך הבולגרי וכל חברי ממשלתו שאישור ההסכם כולל את גירושם של אלפים מיהודי "בולגריה הישנה", שהוגדרו במסמכי הממשלה "אלמנטים בלתי רצויים"[8],[9].
ב-4 במרץ ביצעו הבולגרים אקציה ברחבי תראקיה היוונית. העצורים הוכו, רכושם נשדד, הם הועלו על רכבות פתוחות והובלו לנמל הדנובה שבעיר לום. בלום הועלו המגורשים על מעבורות לווינה, ממנה ברכבות לקטוביץ ומשם לטרבלינקה. מרבית יהודי תראקיה נרצחו ביום הגעתם לטרבלינקה. ב-9 במרץ פורסם צו הגירוש למכסה הראשונית מקרב יהודי "בולגריה הישנה". פעילות של קבוצת פוליטיקאים בראשות דימיטר פשב ואנשי כנסייה בראשות המטרופוליטנים סטפן וקיריל, הביאה להשעיית צו הגירוש ולבסוף לביטולו. ב-10 במרץ לפנות בוקר נערכו במספר מערי בולגריה אקציות ובני הקהילה היהודית נעצרו, אך בשעות הבוקר עם הגעת הודעת ביטול הצו, שוחררו היהודים לבתיהם.
ב-11 במרץ ערכה המשטרה הבולגרית אקציה במקדוניה. היהודים נעצרו והועברו למחנה המעצר "מונופול" שבסקופיה ומשם הובלו ברכבות ישירות למחנה טרבלינקה. מרבית יהודי מקדוניה נרצחו ביום הגעתם לטרבלינקה. מיופה הכוח השווייצרי פנה לפילוב בבקשה לעכב את הגירוש לצורך טיפול במתן אשרות עלייה לארץ ישראל ופילוב סירב[10].
גירוש יהודי סופיה
בראשית מאי 1943 השלימה הממשלה הבולגרית תוכנית חדשה לגירוש כל יהודי הממלכה. ב-23 במאי הודיע פילוב לחברי ממשלתו כי אושר צו הגירוש לכל יהודי בולגריה. עם פרסום צווי הגירוש הראשונים ליהודי סופיה, התעמת המטרופוליט סטפן עם פילוב במהלך טקס דתי בסופיה והשיחה עלתה לטונים גבוהים. ניקולה מושאנוב ופטקו סטאינוב נפגשו עם פילוב בבקשה לדחות את הגירוש אך הוא סירב. ב-26 במאי החל גירושם של יהודי סופיה לערי השדה[11]. ב-26 במאי כתב פילוב ביומנו כי במהלך פגישה עם המלך בוריס, אישר המלך את כל הצעדים נגד היהודים[12].
יהודי סופיה גורשו לערי השדה, אך לא מחוץ לגבולות בולגריה וב-19 באוגוסט הודיע פילוב לשגריר הגרמני בסופיה שהממשלה הבולגרית לא תפעל עוד לגירוש היהודים מתחומי בולגריה. במקביל דחה פילוב דרישה בריטית להתיר הגירת ילדים יהודים מבולגריה לארץ ישראל[13].
אחריתו
ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה ובמקביל התחוללה בממלכה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת. הגנרל קימון גאורגייב הפך לראש הממשלה ומשרד הפנים הועבר לידי נציגי הקומוניסטים. חברי מנגנון המשטר הקודם נעצרו והוקם בית דין מיוחד לשפיטתם. פילוב הועמד לדין בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים ופשעים נגד העם הבולגרי, נמצא אשם ונידון למוות. ב-1 בפברואר 1945 הוצא פילוב להורג ביחד עם עשרות אנשי ממשל וצבא ובכללם הנסיך קיריל, אחיו של המלך בוריס וראשי הממשלה לשעבר דוברי בוז'ילוב ואיוון בגריאנוב. רכושו של פילוב הוחרם ואשתו הוגלתה מהמדינה.
ב-26 ביוני 1996, בהחלטה שעוררה מחלוקת קשה בבולגריה ומחוצה לה, ביטל בית המשפט העליון הבולגרי את הרשעתו של פילוב וזיכה אותו מכל סעיפי האשמה[14]. ב-21 במאי 2009 החליט ראש עיריית סופיה בויקו בוריסוב לקרוא רחוב בעיר על שמו של פילוב. שגרירות ישראל הגישה מחאה רשמית לממשלה הבולגרית וההחלטה בוטלה[15].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 34-36.
- ^ התפטרה ממשלת קוסייוואנוב הבולגרית, הבוקר, 16 בפברואר 1940
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 39-40.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 59-60.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 63.
- ^ ההסכם נוסח בברלין, פולין ממוקמת מזרחית לגרמניה ועל כן הניסוח "במזרח". מעמד החתימה היה בסופיה.
- ^ קשלס, חיים, תולדות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 124.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 76.
- ^ קשלס, חיים, תולדות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמוד 117.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 125.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 165-180.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 178-179.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 203-204.
- ^ בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 223.
- ^ שמו של בוגדאן פילוב יוסר מרחוב בסופיה, באתר vsekiden.com, אוקטובר 2009 (בבולגרית).
.svg){kind=small}
.svg)
| הקודם: גאורגי קיוסאיבנוב |
ראש ממשלת ממלכת בולגריה 15 בפברואר 1940 - 15 בספטמבר 1943 |
הבא: דוברי בוז'ילוב |
| הקודם: איוואן פופוב |
שר החוץ של ממלכת בולגריה 12 באפריל 1942 - 14 בספטמבר 1943 |
הבא: סאווה קירוב |
