זנזיבר
ערך זה עוסק באי באוקיינוס ההודי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  סמל זנזיבר | |
_sv.svg) | |
| מיקומה בטנזניה | |
| מדינה |
 טנזניה |
|---|---|
|
בירת החבל ארץ (והעיר הגדולה ביותר) | זנזיבר סיטי |
| שפה רשמית |
סווהילי אנגלית ערבית |
| שטח | 2,461 קמ"ר |
| דת |
אסלאם (99%) נצרות (1%) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בחבל ארץ | 1,303,569 (2012) |
| ‑ צפיפות | 529.7 נפש לקמ"ר (2012) |
| אזור זמן | UTC +3 |
זנזיבר (בערבית: زَنْجِيّ بَرَّا זנג'י ברא, زنجبارا זנג'בארא; בסווהילי: Zanjibār) הוא חבל ארץ ברפובליקה המאוחדת של טנזניה שבמזרח אפריקה, הכולל את איי זנזיבר ופמבה הנמצאים כ-25–50 ק"מ מחופי טנזניה. בעבר הייתה זו טריטוריה עצמאית, אך בשנת 1964 הוא אוחד עם טנגניקה.
בירת זנזיבר והעיר הגדולה בה היא זנזיבר סיטי ששוכנת על האי זנזיבר. העיר העתיקה של הבירה היא סטון טאון. התעשייה העיקרית באי היא תעשיית התבלינים (בעיקר קינמון, פלפל ואגוז מוסקט) ותיירות. כמו כן, זנזיבר היא ביתם היחיד של קופי הקולובוס האדום הזנזיברי והנמר הזנזיברי, ומצויים בה בעלי חיים נוספים כצביון אדרס, צביון כחול, דלקרן המושק, גחן סרוולניה, זבד אפריקאי וזבד דקלים אפריקני. אוכלוסיית האי מונה כ-1,303,569 בני אדם (2012). גודל קבוצת האיים הוא 2,643 קמ"ר.
לעיתים איי זנזיבר נקראים, יחד עם האי מפיה, בשם "איי התבלינים", למרות שלרוב הכוונה בביטוי הזה דווקא לקבוצת איי מאלוקו. השם הערבי زَنْجِيّ بَرَّا، "זנג'י בר", משמעו "ארץ הכושים". זאת משום שזנזיבר הייתה מרכז לסחר עבדים שחורים, שנוהל על ידי מוסלמים. המטבעות הישנים של זנזיבר מימי שלטאן ברגש הכילו את השם במלה אחת בתוספת ا 'אלף' ובלי يّ 'יאא' באמצע. כך: زنجبارا 'זנג'בארא'.
בזנזיבר כמעט 99% מהאוכלוסייה הם בני דת האסלאם.[1]
היסטוריה
מלבד לתקופה קצרה בשנת 1963, זנזיבר מעולם לא הייתה מדינה חופשית ומשוחררת. היא הפכה לחלק מאדמותיו של הסולטאן של עומאן בשנת 1698. עוד לפני כן שלטו באי הפורטוגזים משנת 1503. הבריטים הפכו את האי לארץ חסות, ומינו וזירים לאי משנת 1890 ל-1913. מאוחר יותר תושבים בריטיים השתקעו באי עד לשנת 1963. ב-27 באוגוסט 1896 התמרדה זנזיבר נגד בריטניה, המרד הסתיים בכניעתה לאחר 38 דקות ונחשב למלחמה הקצרה בהיסטוריה.
האי קיבל את עצמאותו בשנת 1963 והצטרף לטנגניקה כדי ליצור את טנזניה בשנת 1964. האי השתתף בסחר העבדים במאות ה-17–19 (תחת שלטון הסולטאנים), הבריטים כפו את סיום הסחר לקראת סוף המאה ה-19 בעזרת הסולטאן חמוד בין מוחמד. עד לעצמאות קניה בשנת 1963, מומבסה הייתה תחת שלטון זנזיבר.
פוליטיקה
חבל זנזיבר הוא חלק ממדינת טנזניה. יש בחבל אוטונומיה חלקית, והוא ריבון לעצמו בענייני פנים הקשורים לאי עצמו (ובלבד שאינם נוגעים למדינה טנזניה). באי מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא מנהל את ענייניו הפנימיים של האי. הנשיא המכהן, מאז נובמבר 2010, הוא ד"ר עלי מוחמד שיין. קדם לו אמאני עביד קארומה, שכיהן כנשיא במשך עשר שנים. בית הנבחרים של זנזיבר אחראי לחקיקת חוקים ייחודיים לאי, ויש בו 50 מושבים. חבריו נבחרים אחת לחמש שנים.
זנזיבר הייתה חברה באו"ם מ-16 בדצמבר 1963 עד לאיחוד עם טנגניקה בשנת 1964.
תרבות
תרבותה הרב-גונית של זנזיבר הושפעה מהפרסים, מהערבים, מהפורטוגלים ומתושבי יבשת אפריקה. דוגמה לכך היא סגנונה הארכיטקטוני של סטון טאון המלאה בשבילים ציוריים, מגדלים עגולים, דלתות עץ מגולפות, מרפסות מוגבהות ומסגדים. מקומות חשובים באי הם: בית ליווינגסטון, גשר גוליאני ובית הפלאים – ארמון שנבנה בידי הסולטאן בארגאש בשנת 1883.
דתות ודמוגרפיה
האוכלוסייה בזנזיבר מורכבת מ-98.9% מוסלמים, בעיקר מזרם האיבאדיה, הדומיננטי גם בעומאן. את האחוז הנותר חולקים נוצרים ובני דתות ילידיות.[1]
נכון למפקד האוכלוסין ב-2012, בזנזיבר יש מעל ל-1.3 מיליון תושבים.[2]
מרבית האוכלוסייה הם אפריקאים שחורים ממוצא סווהילי, בני עם הבנטו. בנוסף ישנם גם מיעוטים ערביים והודיים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- אייל וטל ברטוב, טיול לזנזיבר - כתבה בעקבות ביקור באי, באתר GoTravel
איתן לשם, כל מה שצריך לדעת על זנזיבר: מה עושים באי שהישראלים אוהבים?, באתר הארץ, 11 ביוני 2018- שירי הדר ומיכאלה חזני, MUST: המקומות שחובה לראות בזנזיבר, באתר ynet, 27 ביוני 2018
- זנזיבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The World Factbook: Tanzania, United States Central Intelligence Agency, last updated 22 October 2012
- ^ MWACHANG`A, DEVOTA (23 במאי 2014). "Kikwete to grace launch of 2012 statistics report". IPP Media. נבדק ב-2014-07-03.
{{cite news}}: (עזרה)
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
