בנדיקוט רגלי-חזיר
 בנדיקוט רגלי-חזיר
| |
|---|---|
פוחלץ של בנדיקוט רגלי-חזיר
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | חיות כיס |
| על־סדרה: | חיות כיס אוסטרליות |
| סדרה: | בנדיקוטאים |
| משפחה: | בנדיקוטיים רגלי-חזיר |
| סוג: | Chaeropus |
| מין: | בנדיקוט רגלי-חזיר |
| שם מדעי | |
 Chaeropus ecaudatus
| |
| תחום תפוצה | |
| |
בנדיקוט רגלי-חזיר (שם מדעי: Chaeropus ecaudatus), הוא מין של כיסאי אוסטרלי קטן וייחודי שהיה אנדמי לאזורים הצחיחים של יבשת אוסטרליה והוכחד מן העולם בסביבות 1901 או ב-1950 לפי דעות אחרות. בנדיקוט רגלי-חזיר היה מין יחיד בסוגו ובמשפחת בנדיקוטיים רגלי-חזיר (Chaeropodidae) המשויכת לסדרת הבנדיקוטאים, אך סיווגו אינו ברור דיו עד היום. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1838 על ידי הזואולוג הבריטי ויליאם אוגילבי. לפני הגעת האירופאים, בנדיקוט רגלי-חזיר היה ניצוד על ידי הילידים האוסטרלים עבור בשרו וזנבו ששימש כקישוט. בנדיקוט זה מעולם לא היה נפוץ יתר על המידה ביבשת, ועם חדירת הקולוניזציה האירופאית הוא נעלם במהירות מכל רחבי אוסטרליה, הגם שסיבת ההכחדה העיקרית של המין אינה ברורה דיה.
היסטוריה, טקסונומיה ואטימולוגיה
ישנם כמה חילוקי דעות לגבי הסיווג הטקסונומי של בנדיקוט רגלי-החזיר. בעבר הוא סווג לצד קרוביו הבנדיקוט והבילבי במשפחה כוללת - הבנדיקוטיים (Peramelidae); בתחילה בתת-משפחה אחת ולבסוף בשלוש תתי-משפחות: "בנדיקוטים", "בילבים" ו"בנדיקוטים רגלי-חזיר". לאחר בדיקה מחודשת שכללה ניתוחים מולקולריים, מרבית המדענים והטקסונומים הגיעו למסקנה שבנדיקוט רגלי-חזיר והבילבים יכולים להיחשב כמשפחות נפרדות בשל השוני הגנטי והפיזי שלהם מסוגי הבנדיקוט. אף על פי שזוהי החלוקה המקובלת כיום, יש עדיין הסוברים שהחלוקה הקודמת צריכה להישאר.
לאחר התיאור המדעי בשנת 1838, מעט מאד היה ידוע על בנדיקוט רגלי-החזיר. חוקר הטבע ג'רארד קריפט בילה מספר חודשים באגן מארי-דרלינג על מנת לאסוף מידע על המין. במהלך חיפושיו הוא מצא כ-8 גוויות של בנדיקוטים ליד מפגש הנהרות מארי ודרלינג בשנת 1857. קריפט לקח איתו ציור של המין שנעשה מהדגימה הראשונה שתוארה, בתקווה שהילידים האוסטרלים - האבוריג'ינים יזהו את הבנדיקוט ויסייעו לו למצוא פרט חי. למרבה האירוניה, מכיוון שהדגימה הראשונה של המין הייתה של פרט שאיבד את זנבו כתוצאה מתאונה בחייו, האיור אף הוא נעשה בהתאם - ללא הזנב, ועל כן האבוריג'ינים הביאו לו בתחילה מספר רב של בנדיקוטים מסוג אחר בעלי זנב קצוץ וקצרצר. לאחר בירור הטעות האבורג'ינים תפסו בסופו של דבר שני בנדיקוטים רגלי-חזיר - אותם הביאו לידיו של קריפט. מכיוון שזמנו של קריפט באזור תם, הוא חקר אותם במשך זמן מה בטרם המית את שניהם ונטלם. קריפט שאכל את אחד מבנדיקוטים רשם ביומנו כי בשרו של בנדיקוט זה טעים למדי, וכי הוא מתנצל שהתיאבון שלו דחה יותר מפעם אחת את אהבתו למדע; הוא ציין גם ש"פני החזיר" היו מבין בעלי החיים המעניינים שחקר.
פירוש החלק הראשון של השם המדעי של הבנדיקוט - "Chaeropus", הוא "רגל-חזיר" ומתייחס לרגליו המיוחדות והיוצאות דופן. פירוש החלק השני של השם המדעי - "ecaudatus", הוא "חסר-זנב". מקור השם המדעי השני של חית כיס זאת משעשע למדי; כאמור לעיל, הדגימה הראשונה שהגיעה לידי החוקרים האירופאים הייתה של פרט שאיבד את זנבו במהלך חייו כתוצאה מתאונה. על כן, הטקסונומים הניחו בתחילה שמדובר ביונק חסר זנב, כאשר למעשה בנדיקוט זה מתאפיין בזנב הארוך ביותר מהסוגים שבסדרת הבנדיקוטאים. הטעות לא התבררה אלא בתקופה מאוחרת מדי, ועל כן השם הלטיני השגוי נשאר עד היום.
אנטומיה
מבנה ומידות גוף
בנדיקוט רגלי-חזיר היה מין כיסאי קטן ומוזר בגודל של חתלתול עם מראה עדין ואלגנטי בניגוד מובהק לשמו המגושם. מדידות הגוף של בנדיקוט זה אינן מדויקות לחלוטין, ומרבית הנתונים הפיזיים הגיעו מפוחלצים שנמדדו. אורך ראשו וגופו היה 26-23 סנטימטר (260-230 מ"מ) ואורך זנבו היה 15-10 ס"מ (150-100 מ"מ). משקלו של המין היה בסביבות ה-200 גרם.
לבנדיקוט רגלי-חזיר היה גוף עגלגל וקומפקטי, עם ראש רחב וחרטום ארוך ודקיק. הגוף והחרטום היו מותאמים במיוחד לחפירה, כשהגפיים הקדמיות החזקות היו מסוגלות להזיז בקלות אדמה ואבנים קטנות. העיניים שלו היו גדולות ושחורות בניגוד לאפו הקטנטן. היו לו רגליים דקיקות שהיו ארוכות יותר בחלק האחורי מאשר בקדמי. בדומה ליונקים החיים באזורים פתוחים, האוזניים של הבנדיקוט היו גדולות וארוכות כאוזני הארנב באורך של כ-6 ס"מ, והן שימשו כנראה לזיהוי טורפים ממרחק רב. בשל מאפיינים אלו בנדיקוט זה היה דומה מאד במבט שטחי למיני הבילבים, אם כי האוזניים שלו היו קצרות במעט מאוזניהם.
ביחס לגופו, זנבו של בנדיקוט זה היה הארוך ביותר מסדרת הבנדיקוטאים. הלסתות של בנדיקוט רגלי-חזיר היו ארוכות וצרות ולאורכן היו בסביבות 55-46 שיניים, כשמתוכם היו בכל לסת בערך 5 זוגות של שיניים טוחנות ו-3 זוגות של שיניים חותכות שטוחות; עם זאת נוסחת השיניים המדויקת אינה ידועה. פתח הכיס של נקבות המין היה באזור המפשעה ולא באזור החזה כאצל הקנגורו, ובתוכו היו כשמונה פטמות.
כסות
הפרווה הקצרה של בנדיקוט רגלי-חזיר הייתה גסה וצפופה, והיא הייתה חלקה לעומת הפרווה הזיפית של רוב הבנדיקוטים. צבע הפרווה נע בין אפרפר כסוף לחום בהיר, חום צהבהב או כתום-חום, וסיפק לבנדיקוט הסוואה מעולה מפני טורפיו בבית גידולו המדברי. הגחון והבטן היו בצבע לבנבן בעוד שאזור האוזניים היה ערמוני. צבע הראש היה די זהה לגוף לבד מהחרטום הכהה ועצמות הלסת הבהירות. באזור הלחיים היו לבנדיקוט מספר זיפים שחרחרים וארוכים. זנבו של הבנדיקוט היה בצבע חום כתמתם והסתיים בציצת שיער שחרחרה או לבנבנה.
רגליים
אף על פי שבמבט שטחי, בנדיקוט זה היה דומה מאד לבילבי, בבחינה מדוקדקת יותר התברר שהמין היה מאד יוצא דופן לעומת כיסאים אחרים. הבנדיקוט התאפיין ברגליים דקיקות וארוכות שהיו ייחודיות ביותר: ברגליים הקדמיות הקצרות היו לבנדיקוט שתי אצבעות בלבד בכל כף רגל, והטפרים שלהם היו נראים כפרסות שסועות מיניאטוריות של חזיר או צבי - מה שהקנה למין את שמו. מלבד שתי אצבעות אלו היה ברגליים הקדמיות שריד של אצבע נוספת סמוך למרפק. כפות הרגליים האחוריות של המין היו אף הן ייחודיות למדי, כשבכל כף רגל הייתה אצבע אחת בעלת טופר גדול שנראתה כפרסת סוס זעירה, זוג אצבעות קטנות ומאוחדות בעלות שני טפרים בסמוך לברך ובליטה ששימשה כשריד לאצבע נוספת. ברגליים האחוריות רק הפרסה הסוסית שימשה לתנועה, ואילו זוג האצבעות המאוחדות שימשו בעיקר לסירוק הפרווה. הקרסול של בנדיקוט רגלי-החזיר היה ארוך מאוד, והבנדיקוט היה יכול להישען על קרסוליו ולהשתמש בגפיים הקדמיות הפנויות בדומה לקנגוריים.
תפוצה ובית גידול
בנדיקוט רגלי-החזיר היה אנדמי ליבשת אוסטרליה. על פי שרידים, רישומים מאותה תקופה וממידע שנמסר על ידי אבוריג'ינים קשישים, בנדיקוט רגלי-החזיר התרחש בעבר לאורך המישורים הפוריים והמישורים הצחיחים של מישור נולאבור בדרום-מרכז היבשת ובמדבר החול הגדול, בנוסף לנוכחות וודאית סמוך לאליס ספרינגס ובאזורים נוספים בטריטוריה הצפונית. זקני האבורגינים טוענים שהם זוכרים ניסיונות לציד הבנדיקוט במדבר טאנאמי, מדבר גיבסון, מדבר ויקטוריה הגדול, ובחלקים נרחבים ממערב לאולורו.
מנתונים אלה ואחרים עולה כי הטווח ההיסטורי של תפוצת הבנדיקוט היה רחב ביותר והשתרע כנראה על פני מרבית שטחה המרכזי של אוסטרליה המערבית, דרום הטריטוריה הצפונית, מרבית אוסטרליה הדרומית, וחלקים קטנים מויקטוריה, ניו סאות' ויילס וקווינסלנד. למרות זאת, המין היה נפוץ די בדלילות על פני השטח הענקי הזה. הבנדיקוט מעולם לא היה מצוי באיים אוסטרלים כמו טסמניה, אי הקנגורו או האי בארו.
בית הגידול של בנדיקוט רגלי-חזיר היה מגוון למדי בהתאם לתפוצתו המורחבת: החל מדיונות חול, גבעות סלעיות, מישורים צחיחים וצחיחים למחצה ברחבי המדבריות האוסטרלים במרכז, וכלה בחורשים דלילים, כרי דשא ואזורי סבך בדרום. הטמפרטורות בתחומי מחייתו ההיסטוריים הם 40-10 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 500-100 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
פעילות
מכיוון שהמין כמעט ולא נחקר על ידי האירופאים מרבית המידע עליו מגיע מתאורי האבורג'ינים או מהשוואה לבנדיקוטאים אחרים. הבנדיקוט רגלי-החזיר היה בעל חיים סוליטארי הפעיל בבדידות ברוב הזמן, ובנוסף היה פעיל לילה ברובו: במהלך היום הבנדיקוט היה ישן במקום מסתור מוגן, ולקראת הערב היה יוצא לחפש מזון על פני הקרקע או בתוך מחילות - כנראה באמצעות חוש הריח שלו. עם זאת, הוא כנראה לא היה לילי באופן מלא כבנדיקוטים אחרים.
בהתאם לבית הגידול, בנדיקוטים רגלי-החזיר היו משתמשים במגוון של מקומות מסתור למקלט מפני טורפים ושינה: באזורי מרעה מיוערים, מקומות המסתור נעו מגזעים חלולים לקינים עשויים מעשב וגבעולים בסבך; במדבר הצחיח והחסר עצים לעומת זאת, הבנדיקוט היה נח מתחת לסלעים ואבנים או משתמש בטפריו המיוחדים והחדים כדי לחפור בורות רדודים ומחילות קצרות בחול שבסופן היה קן מאולתר מזרדים שלוקטו על ידו.
תנועה
ההתנהגות הבולטת ביותר של בנדיקוט רגלי-חזיר הייתה התנועה המוזרה שלו שהשתנתה בהתאם לצורך. התנועה העיקרית הייתה הליכה איטית שמזכירה את הליכת הארנבים, כאשר היא נעשתה על ידי הנעה קדימה של הרגליים הקדמיות ואז גרירת כל פלג הגוף האחורי על הקרקע. התנועה המוזרה שלא נראתה כלל אצל בנדיקוטאים אחרים כונתה על ידי החוקרים במאה ה-19 כ"תנועת הגרזן השבור", בשל צורת הקרסול והשוקיים בעת הליכה זאת. תנועת-הביניים המהירה יותר של הבנדיקוט, הייתה אף היא מביכה למדי: הנעה מקבילה של הרגל הקדמית והאחורית לסירוגין בדומה להליכת הג'ירף. בניגוד לכך, לטענות האבורג'ינים בנידקוט רגל-החזיר היה יכול לרוץ במהירות רבה כאשר היה נרדף על ידי ביצוע של דהירה רגילה ונורמלית כיתר חיות הכיס הקטנות. מעבר לכך לא ידוע מאומה על ההתנהגות החברתית של הבנדיקוט.
תזונה
ישנם הרבה דיווחים סותרים לגבי תזונתו של הבנדיקוט רגלי-החזיר. לפי מבנה מערכת השיניים, ניתוח תוכן ומבנה המעיים של הדגימות במוזיאונים, נראה כי התזונה של המין הייתה צמחונית יותר משאר סוגי הבנדיקוטאים והייתה מבוססת על זרעים, עשבים ועלים; המעי העיוור האחראי לפירוק התאית של הצמחים למשל, גדול יותר אצל בנדיקוט רגלי-חזיר משאר קרוביו. לעומת זאת, האבורג'ינים דיווחו כי בנדיקוט זה היה אוכל באופן קבוע נמליים וטרמיטים, ואף הייתה לו חיבה רבה לבשר. עם זאת, הפרטים השבויים שהיו אצל החוקר ג'אראד קריפט אכלו בעיקר דשא, חסה, שורשים וחגבים, כך שככל הנראה המין היה נחשב יותר כבעל חיים אוכל-עשב מאשר בעל חיים אוכל-כל. בשבי צויין שהבנדיקוט שתה כמויות נכבדות של מים, אך לא ידוע דבר לגבי צריכת המים בטבע.
רבייה
לא ידוע הרבה על דפוס הרבייה ומחזור החיים של בנדיקוט רגלי החזיר, כך שניתן להסיק זאת רק מרבייה של סוגי בנדיקוט אחרים. לנקבת בנדיקוט זה היו 8 פטמות אולם ככל הנראה בדומה למינים אחרים היא לא המליטה יותר מ-4 צאצאים בפעם אחת. לנקבות של בנדיקוט רגלי-חזיר היה אמנם כיס מפותח כיתר החיות האוסטרליות, אך בניגוד אליהם פתח הכיס של הבנדיקוטית היה פונה לאחור ולא קדימה כאצל הקנגורו למשל - כנראה כדי למנוע מהכיס מלהתמלא בעפר כאשר הנקבה חפרה באדמה. לדברי חוקר הטבע טים פלאנרי, עונת הרבייה התרחשה בין חודשי מאי ויוני, ולידת תאומים הייתה כנראה הנורמה למין זה.
לסוגי הבנדיקוטאים באופן כללי יש תקופת הריון קצרה מאד - לא יותר מ-12 ימים. תהליך הלידה הכולל גם טיפוס לכיס אף הוא קצר מאד ונמשך בפחות מ-10 דקות, כשמשקל הצאצא הוא 0.5 גרם בלבד. הזכר והנקבה מתרבים שוב לאחר כ-50 ימים - זמן קצר לאחר גמילת הצאצאים. לאחר ההתרבות תתרחש המלטה חדשה תוך 12 ימים וחוזר חלילה. אצל סוגי הבנדיקוט לכל צאצא יש פטמה קבועה וכולם מקבלים את אותה כמות של חלב. לקראת גיל הגמילה צאצאי הבנדיקוט נמצאים יותר בקן מאשר בכיס, והם נשארים עם אימם במשך 10-8 ימים וצדים חגבים או מלקטים זרעים יחדיו בטרם יגיעו לעצמאות. סביר להניח שמרבית הנתונים הללו היו זהים אצל בנדיקוט רגלי-חזיר.
הכחדה
.jpg)
על פי המסורת האוסטרלית של האבורג'ינים, בנדיקוט רגלי-חזיר היה בעל חיים נדיר למדי עוד לפני הגעת האירופאים ליבשת, ואף חווה ירידת מספרים משמעותית כבר בזמן שהתגלה לראשונה למדע במאה ה-19. מלבד שני הפרטים שנאספו על ידי ג'רארד קרפיט ב-1857, רק קומץ בנדיקוטים נאספו במהלך החלק השני של המאה ה-19; מרביתם נאספו בעיקר בצפון מערב ויקטוריה, אך במידה פחותה גם מדרום אוסטרליה, מערב אוסטרליה והטריטוריה הצפונית. עד תחילת המאה ה-20 הבנדיקוט נעלם מויקטוריה ודרום מערב אוסטרליה. הדגימה האחרונה שנאספה הייתה בשנת 1901. מזמן זה ואילך הדעות חלוקות לגבי מצב המין; יש הטוענים כי הוא נכחד ב-1901, אולם לטענת חוקרים רבים המתבססים על תצפיות לא מאושרות בשנת 1926, רק בשנת 1945 המין נעלם לגמרי מדרום וצפון אוסטרליה, כשהפרטים האחרונים של המין שרדו במרכז המדינה. עם זאת, על פי דיווחי שבט הפינוטפי מהאבורג'ינים, הבנדיקוט שרד לפחות עד שנת 1950 במדבר גיבסון ומדבר סנדי במרכז אוסטרליה המערבית. מכיוון שחלפו למעלה מ-50 שנה ללא צפייה וודאית בפרט חי, ארגון השימור IUCN מסווג את בנדיקוט רגלי-חזיר כמין נכחד (EX). מבנדיקוט זה נותרו כיום מספר פוחלצים וגולגולות במוזיאונים שונים.
הסיבה להכחדתו של הבנדיקוט נותרה לא ברורה: המינים הפולשים ההרסניים ביותר באוסטרליה - השועל האדום והארנבון, עדיין לא הובאו לאוסטרליה המערבית בעת הכחדת המין. המין הפולש היחיד שהיה נפוץ שם בתקופה זאת היה חתול הבית, ועל כן יש המשערים שהללו היו אחראיים במידה רבה להכחדה. למרבית חוקרי הטבע, סיבת ההכחדה הסבירה ביותר הייתה שינוי בית הגידול; הילידים האבורג'ינים היו נוהגים במשך אלפי שנים להבעיר אזורי סבך קטנים באזורים רבים במדבריות, וכתוצאה מכך צמחייה טרייה וחדשה הייתה צומחת באזורים השרופים ומספקת מקלט ומזון לבנדיקוט. לאחר הגעת האירופאים, אוכלוסיית האבורג'ינים ירדה בכ-90% במהלך המאה ה-19 בשל המחלות שהובאו על ידי האירופאים, ובנוסף האבורג'ינים לא הורשו להמשיך במנהגיהם על ידי אדוני הארץ החדשים - כמו ציד מסורתי, הבערת שריפות וכדומה. בשל כך כנראה בתי גידול המתאימים לבנדיקוט הופחתו בצורה רצינית. מלבד זאת, האירופאים הביאו איתם עדרים עצומים של בקר וצאן מה שהוביל כנראה לשינויים רבים במבנה הקרקע, צמיחת העשבים וזמינות המזון בבתי הגידול של הבנדיקוט.
בנדיקוט רגלי-חזיר לא היה המין היחיד שנעלם בתקופה זאת; מתוך כל קבוצות חיות הכיס, הבנדיקוטים, הבילבים וחיות כיס מדבריות אחרות היו המינים שסבלו ביותר מחדירה האירופאית ליבשת, וכמעט כל מיני היונקים באזורים הצחיחים והצחיחים למחצה באוסטרליה נכחדו או צומצמו לכמה אוכלוסיות קטנות. כדוגמה ליונקים נוספים שנכחדו ניתן למנות בילבי זוטר, בנדיקוט מדברי ואף מיני קנגוראים רבים כמו פוטורו רחב-פנים, ביטונג נולאבור גמדי, קנגורו חולדתי מדברי, וולאבי חד-זנב סהרוני, וולאבי ארנבי אגם-מאקאיה, וולאבי טולאצ', ועוד. הכנסת מינים פולשים ושינוי בית גידול שהיו כנראה האיומים העיקריים לבנדיקוט רגלי-חזיר, ממשיכים להוות עד היום איום גדול על חיות כיס מדבריות שנותרו.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנדיקוט רגלי-חזיר |
- בנדיקוט רגלי-חזיר באתר Department of Land Resource Management של הטריטוריה הצפונית
הערות שוליים
