באקו

באקו
Bakı
מדינה	אזרבייג'ן
ראש העיר	הג'יבאלה אבוטליבוב
שטח	260 קמ"ר
גובה	-28 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	2,137,000 (2013)
‑ צפיפות	7,830.76 נפש לקמ"ר (2013)
קואורדינטות	40°22′0″N 49°50′0″E / 40.36667°N 49.83333°E
אזור זמן	UTC +4
	http://www.bakucity.az/
	(למפת אזרבייג'ן רגילה) גנג'ה סומגאיט מינגצ'ביר לנצ'ראן שירוואן נחצ'יבאן שמקיר שקי ייבלאח נגורנו; קרבאך; רוסיה גאורגיה ארמניה ט. איראן הים; הכספי; באקו

ערך זה עוסק בבירת אזרבייג'ן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו באקו (פירושונים).

פארק פילהרמוניה, בסמוך לחומות העיר העתיקה

העיר העתיקה

ארמון סאדט

באקוּ (באזרית: Bakı) היא בירת רפובליקת אזרבייג'ן והעיר הגדולה בה. העיר נמצאת על גדתו הדרומית של חצי האי אפשרון (Abşeron), בצדו המערבי של הים הכספי. אוכלוסיית העיר 2,045,815^[1] תושבים (נכון לשנת 2011), ובעיר רבתי (על פרווריה) כ-3 מיליון תושבים.

מקור השם

ישנה הנחה שמקור השם באקו הוא במילה הפרסית "באח - קו" (הר האלקים). לפי סברה אחרת, מקור השם הוא במילה הפרסית "באד כובה" (מוכה הרוחות, باد-کوبه), שם המתאר את הרוחות החזקות הנושבות באזור כתוצאה ממפגש בין רוח צפונית קרה מהים הכספי (Khazri) ורוח דרומית חמה (Gilavar) ומכאן כינויה "עיר הרוחות".

היסטוריה

במקום שבו נמצאת באקו קיים יישוב החל מהאלף הראשון לפני הספירה. עדויות כתובות על יישוב במקום קיימות החל מהמאה השישית לספירה. בבאקו נמצא מקדש האש - מקדש בעל חשיבות רבה בדת זרטוסטרה, שהייתה נפוצה באזור עד אמצע המאה השישית. במשך רוב שנות קיומה הייתה באקו בשליטה פרסית. לאחר שרעידת אדמה החריבה את הערים שמאקה ושירואנשה במאה ה-12, הפך אשיטן הראשון את באקו לבירת האזור. בשנת 1501 צר על העיר השאה הפרסי איסמעיל הראשון. בגלל התנגדותם העזה של התושבים, הצליח לכבוש את העיר רק לאחר שהרס את חומותיה.

יורשו של איסמעיל טחמסיב צירף את באקו סופית לפרס וסילק את שושלת שירוונשה מהשלטון. בשנת 1723 כבשו הרוסים את באקו בפעם הראשונה, ואלה התחילו להפיק נפט משדותיה הרבים כמעט מיד, אך ב-1735, בעקבות הסכם גנג'ה, נאלצו הרוסים לסגת. האימפריה הפרסית התחילה להתפרק לאחר מותו של נדיר שאה, ובבאקו הוכרזה הקמת חאנת באקו העצמאית, שבראשה עמד מירזה מוחמד חאן. בשנת 1795 לאחר תהפוכת השלטון בפרס ועליית בית קג'אר הגיעו הפרסים שוב, לפי פקודתו של השאה אגה מוחמד חאן, והרסו את באקו ואת חאנת באקו.

הרוסים שראו את חולשת פרס החלו בתוכנית כיבוש הקווקז מפרס, ואחר כך גם מטורקיה. ב-1796 הגיע הצבא הרוסי לבאקו, לפי הוראה מיקטרינה השנייה בשנתה האחרונה בפיקודו של ולריאן זובוב - וכבש אותה. הצאר פאבל, שעלה לשלטון באותה שנה, התנגד לתוקפנות כלפי פרס ופקד על הצבא לסגת ב-1797. לאחר שעלה אלכסנדר הראשון לשלטון ברוסיה, חזר למדיניות סבתו ופקד על הצבא, בראשות פאבל ציציאנוב, להמשיך בכיבוש הקווקז ובאקו. ב-1806 נכנעה באקו ומושלה ברח לפרס, מאחר שבפעם הראשונה שבה דרשו ממנו הרוסים להיכנע ולמסור את מפתחות העיר, רימה אותם וציווה לרצוח את ציציאנוב. המלחמה הסתיימה בשנת 1813 ובמסגרת הסכם שנחתם העיר עברה לשליטה רוסית.

בין 1917 ל-1918 עברה באקו ידיים מספר פעמים, עד שהוכרזה ב-1918 כבירת הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן. ב-1920 הגיע הצבא האדום לעיר והכריח את תומכי העצמאות להיכנע, ובאקו הוכרזה כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן.

בינואר 1990 אירעו בעיר מהומות המוניות. כדי להשיב את השליטה על העיר הורה מיכאיל גורבצ'וב להכניס לתוכה כוחות צבא. במהלך מספר ימים נהרגו כמה מאות אזרחים מתושבי העיר.

בשנת 2000 הוכרזה העיר העתיקה של באקו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

מבנה העיר

העיר מחולקת לשלושה חלקים:

העיר העתיקה (İçəri Şəhər - "העיר הפנימית") - שוכנת במרכזה של באקו ומוקפת חומה. ידועה במגדל העלמה מן המאה ה-11 ובמסגד דג'ומה.
העיר החדשה - נבנתה לאחר גילוי נפט באזור.
העיר הסובייטית.

כיום מתבצע שינוי רציני מאד במבנה העיר, במטרה לבנות את כולה בדומה למבנה של העיר העתיקה. בתים נהרסים ונבנים מחדש.

כלכלה

עיקר כלכלתה של באקו מתבססת על הנפט ומוצריו. החל מהמאה ה-8 היה ידוע על קיומו של נפט באזור, וכבר במאה ה-15 השתמשו בנפט לתאורה. שאיבת נפט מסחרית החלה בשנת 1872. עד סוף המאה ה-20 מוצו מרבית מרבצי הנפט של האזור.

באקו הגישה את מועמדותה לאירוח משחקי הקיץ האולימפיים במסגרת המכרזים האולימפיים ל-2016 ול-2020, אך לא הצליחה לעלות לשלבי הגמר של המכרזים. באקו נבחרה לארח ב-2015 את הטורניר הראשון של משחקי אירופה, שיתקיים אחת ל-4 שנים בדומה לאולימפיאדה אך יהיה פתוח רק למדינות החברות בהתאחדויות הספורט באירופה.

באקו אירחה את אירוויזיון 2012.

רכבת תחתית

הרכבת התחתית של באקו נפתחה לציבור ב-1967. מערכת הרכבות מורכבת משני קווים ראשיים: קו אדום שאורכו 19 ק"מ וקו ירוק. כיום, יש לרכבת 23 תחנות והאורך הכללי של כל הקווים הוא 34.6 ק"מ. כל המסלול הוא תת-קרקעי. בחמשת השנים 2008 - 2013 נסעו ברכבת כ-170 מיליון אנשים.