גרעין יריחו
גרעין יריחו היה גרעין התיישבות שהוקם בסוף שנת תשל"ד, כדי להקים התיישבות יהודית בעיר יריחו. בתחילת שנת תשל"ח, הוסבה פעילותו של הגרעין להקמת היישוב מצפה יריחו, ונפסקו המאמצים להתיישב ביריחו.
רקע
עמדת ממשלת ישראל בעניין התיישבות באזור יריחו
בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, הוקמו עד שנת 1973 יישובים, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בקריית ארבע וברצועת עזה, בהסכמת, ולפעמים בעידוד, ממשלת ישראל. הממשלה לא הסכימה בשום אופן ליישב את גב ההר ביהודה ושומרון, כי שם הייתה אוכלוסייה ערבית גדולה. הממשלה לא הסכימה גם ליישב את יריחו וסביבתה, בגלל האוכלוסייה הערבית שבה, וגם בגלל התוכנית המדינית של יגאל אלון.
על פי תוכנית יגאל אלון, החלק המרכזי של יהודה ושומרון, אזור גב ההר, הקרוב למרכז הארץ, היה אמור להמסר לערבים, ואילו החלק המזרחי, אזור בקעת הירדן, הרחוק ממרכז הארץ, היה אמור להישאר בידי ישראל ולהיות מיושב. לשם כך, תוכנן למסור את אזור יריחו לירדנים, כפרוזדור מעבר מיהודה ושומרון לירדן.
המניע להתיישבות יהודית ביריחו
הרצון להתיישב ביריחו, היה חלק מהרצון להתיישב בכל חלקי יהודה ושומרון, אך בשונה משאר המקומות, בהם היה רצון כללי להתיישבות, ולא דווקא במקום מסוים, גרעין יריחו היה ממוקד בעיר יריחו דווקא. באחת התוכניות של גוש אמונים הייתה דרישה מהממשלה, א. התיישבות ביריחו. ב. התיישבות במקום כלשהו בשומרון.[1]
היו מספר סיבות מדוע להתיישב דווקא ביריחו לטענתם של המתיישבים
- סיבה דתית: יריחו היא המפתח לגאולת ישראל.[2]
- סיבה היסטורית: יריחו נודעה כעיר עברית בתקופת התנ"ך והמשנה, וגם אחר כך, עד המאה השמינית באופן רצוף, ובתקופות שונות נוספות. גדולי ונביאי ישראל ישבו בה.
- סיבה ביטחונית: יריחו נחשבה כבר מימי קדם ל"מנעולה של ארץ ישראל",[3] והיא מהווה עד היום צומת דרכים מרכזית, וסמוכה לגבול המזרחי של המדינה.[4]
- סיבה מדינית: יש להתיישב ביריחו כדי למנוע את ביצועה של תוכנית אלון, ובפרט את הסכנה הקרובה לטענתם המתיישבים שתקרא בשל מסירת אזור יריחו לירדן.[5]
- יריחו נחשבה כבר בימי קדם למקום מגורים פורה ומבוקש. "כולה משקה ... כגן ה' ", "דושנה של יריחו". ועד היום היא נווה מדבר שופע מים ומרובה צמחייה.[6]
מתוך תזכיר שהגישו אנשי גרעין יריחו לממשלה:[7]
"עברה ההיסטורי, מיקומה הגיאוגרפי, ייחודה העירוני באזור וקרבתה לירושלים, מקנים לה חשיבות יתר – ביטחונית וכלכלית כאחד ... לממש את זכות העם היהודי לישיבה בכל הערים אשר ישב בהן עמנו בכלל, והערים אשר ישבו בהן גדולי ונביאי ישראל בפרט. ידוע מאז ומעולם שיריחו הינה המפתח לגאולת הארץ ...".
שתי התארגנויות להתיישבות ליריחו
הישיבה המתנחלת ביריחו
בסוף שנת 1973, הוחל בניסיון להקים "ישיבה מתנחלת" ביריחו, על ידי אנשי הרב מאיר כהנא (לימים חבר כנסת) הרב כהנא קרא לתלמידיו להתנחל ביריחו מסיבה מדינית: "השלמת חלק ניכר של קו הגנה חדש מערבית ליריחו מבהירה שישראל וירדן הסכימו לנסיגה ראשונית. אזור זה עלול להיות הראשון שיימסר למלך חוסיין ...".[8] מבחינה רוחנית, ראה את ההתיישבות ביריחו כהמשך דרכם של הנביאים אליהו ואלישע שפעלו באזור יריחו. רעיון זה נרמז בשמה של הישיבה שרצו תלמידיו להקים ביריחו: "אדרת אליהו". באופן סמלי, ההתיישבות הייתה אמורה להיות הרמת אדרתו של אליהו שנפלה עם עלייתו השמימה, והמשכת דרכו.
בתחילת יוני 1974, התקיים כנס יסוד לישיבה המתנחלת או להתנחלות הישיבתית ביריחו, שהוקמה על ידי הרב אריה יוליוס ומנחם כרמל. התוכנית הייתה להתחיל בהקמת ישיבה בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, בראשות הרב ריינמן, ובהמשך להתחיל גם בהתיישבות משפחות.
כמה ימים לאחר מכן שלחו אנשי הקבוצה מכתב לראש הממשלה יצחק רבין, ולשרים ישראל גלילי ושמעון פרס, ובו בקשו את עזרת הממשלה בהקמת ישיבה מתנחלת ביריחו.[9]
בסופו של דבר מעט אחרי שליחת המכתב פורסמה מודעה הקוראת להצטרף לישיבה.[10]
פרסום הכוונה להקים התיישבות יהודית ביריחו, זכה לתגובה מידית מצד ראש עיריית יריחו, שפיק באלי. במכתב לראש הממשלה הוא דרש להרתיע את מי שהחשיב כקיצונים וזאת בנוסף לרצונו לפעול לשלום, שואפים להיחלץ מהכיבוש.[11]
הרב כהנא חשב להסוות את הישיבה ביריחו כ'המכון ליחסי אנוש על שם הגברת אלברטה וד"ר מרטין לותר קינג', כדי למנוע את פינויה, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל.[12] שמעון רחמים, היה מרכז ההתארגנות להקמת הישיבה, והוא שימש גם כאיש קשר עם אנשי גוש אמונים.
גרעין יריחו של גוש אמונים
זמן קצר אחר כך הוקם גרעין יריחו על ידי ראשי תנועת גוש אמונים.[13].
חודשיים לאחר מכן התקיים כנס יסוד לגרעין זה, בהשתתפות 30 מחברי הגרעין ובנוכחות הרב משה לוינגר.[14] כמה שבועות לאחר הכנס כתב הרב כהנא: "לא הצלחתי לגייס מספיק תלמידים לישיבה ביריחו (אני מציע להעביר את הכסף שנאסף לשם כך למתנחלים של חנן פורת)".[15] רבים מאנשי הרב כהנא הצטרפו גם הם לגרעין יריחו של גוש אמונים
בספטמבר של אותה שנה התקיים גם במשרד גוש אמונים מפגש בהשתתפות נציגי שתי הקבוצות, קבוצת הישיבה המתנחלת וגרעין גוש אמונים. לאחר מפגש זה, אוחדו השתיים לגרעין אחד. רעיון הקמת ישיבה בשם "אדרת אליהו", הפך להיות חלק ממטרות הגרעין המשותף. מזכיר הגרעין היה שמעון רחמים, ואחר כך היו חברי המזכירות: שמואל פרומר, הרב אריה יוליוס ואיש הלח"י והסופר עזרא יכין.[16] בחודשים הבאים הצטרפו רבים, חילונים ודתיים מכל הסוגים, ואנשי הרב כהנא הפכו למיעוט בגרעין.
התוכניות
על פי הנאמר בתזכיר של גרעין יריחו, היה הגרעין מורכב מ-3 תתי גרעינים.
- גרעין להתיישבות עירונית-תעשייתית.
- גרעין להתיישבות חקלאית.
- גרעין להקמת ישיבה ומכללה תורנית.
כל חברי הגרעין הסכימו לפעול במשותף להקמת היישוב היהודי ביריחו.
הועלו כמה רעיונות למיקום אפשרי של התיישבות ביריחו.
- ליד בית הכנסת "שלום על ישראל".
- מחנה צבאי ירדני ממזרח לעיר.
- בשכונת וילות חדשה שנבנתה על ידי הירדנים עבור קצינים זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, ולבסוף הוחלט לא ליישב אותה.
- מאוחר יותר, הוצע להתיישב בשטח שליד ארמונות החשמונאים. ביציאה של ואדי קלט אל המישור, היו שם כ-750 דונם שנחשבו אדמות מדינה, שיכלו להספיק גם לחקלאות. הצעה זו הייתה העיקרית, והיא הייתה זו שהוצגה על מנת לקבל את אישורה של ממשלת בגין.
אנשי הנהגת גוש אמונים, היו בעד האפשרות האחרונה שרצו ליישב את גרעין יריחו ב-750 הדונמים, סמוך ליריחו, שם היה מקום בגודל סביר. היו חלק מאנשי הגרעין שרצו להתיישב דווקא בתוך יריחו. אך אנשי גוש אמונים ראו בזה רעיון לא ריאלי
חלק nחברי הגרעין רצו לבנות יישוב ביריחו בעצמם ואף ציפו שהממשלה לא תתערב בנושא. וחלק אחר לא רצו לבנות בעצמם יישוב, אלא ללחוץ על הממשלה לבנות יישוב.
היה ויכוח בין חברי הגרעין מה יהיה שם ההתיישבות, היו שרצו בשם "יריחו יהודית", והיו שהעדיפו את השם "עיר התמרים", אם בגלל סיבות דתיות מחשש לקללת יהושע
פעילות הגרעין
לאחר עליית גרעין אלון מורה על הקרקע, היה גרעין יריחו הגדול והפעיל שבין גרעיני גוש אמונים. הגרעין נרשם באופן רשמי כאגודה שבה היו כ-100 חברים. פעילות הגרעין הייתה: אספות, שבתות גיבוש, סיורים ליריחו[17] וניסיונות להתיישב ביריחו.
בסוף פברואר 1975, גרעין יריחו הוציא לאור חוברת המתארת את ההיסטוריה של יריחו כעיר עברית, ואת האפשרויות השונות הקיימות להתיישבות באזור יריחו. החוברת נכתבה ברובה על ידי גדי קופל.
מעט לאחר מכן אנשי גרעין יריחו הכינו מכתב שנשלח לאישים שונים, ביניהם ראש הממשלה. במכתב נאמר: ”אלה האנשים וזו התכנית. נכבדי, זה למעלה משנתיים מבקשים יהודים להתיישב בארץ ישראל; כך בפשטות, להתיישב בארץ. זה למעלה משנתיים מונעת מהם הממשלה – ממשלת ישראל – מעשות זאת. מצאנו לנכון להביא בפניך את רשימת האנשים הרוצים להתיישב, ואת תכניתם להתיישבות. ראה בעצמך ושפוט! בברכה מזכירות גרעין יריחו”. למכתב צורפו שני עמודים ובהם רשימת חברי הגרעין. ברשימה הופיעו שמות 30 משפחות ו-47 רווקים ורווקות. כמה מהשמות ברשימה היו של אנשים ידועים, שהובאו כדי לפאר את הרשימה, כמו פרופ' יוסף בן שלמה וחברת הלח"י ג'ולי טורנברג. כמה מחברי הגרעין היו בחורים חרדיים, שלא הזדהו בשמם האמיתי, מחשש לתגובת הסביבה החרדית. חברי הגרעין היו רובם דתיים ומיעוטם חילונים. רק פחות מרבע מהמופיעים ברשימה הגיעו אחר כך להתגורר במצפה יריחו.
המבנה הארגוני של הגרעין כלל מזכירות פעילה, ואת הוועדות וצוותי הפעולה הבאים: כח אדם (גיוס חברים נוספים), יזמים (מפעלים ותעסוקה), ניהול כספי הגרעין (אחראים לתיאום עם גוש אמונים), תכנון (אחראים לתיאום עם גוש אמונים), ישיבת "אדרת אליהו", ריכוז כרטסת, שאלונים, חומר מידע ותכתובת, צוותים לראיון חברים חדשים ואחראים לתיאום חוגי בית.[18]
לבסוף הודיע חנן פורת לשר גלילי, כי הגרעין יהיה מוכן לקבל ב"לחץ כבד" של התנועה, פתרון ליישובו הזמני במלון קליה או ביישוב שיוקם עבורו מעל המצוקים בצומת יריחו. אם לא, צופה חנן מאבק "חמור מקדום".[19]
ניסיונות לעליה על הקרקע
על פי דברי ותיקי הגרעין, נעשו 6[20] או 8 ניסיונות לעלייה על הקרקע ביריחו.
במוצאי שמחת תורה תשל"ה, "מבצע הקפות" של גוש אמונים. מאות פעילים יצאו להקים "היאחזויות" בכמה מקומות ביהודה ושומרון. רובם יצאו לכיוון יריחו. הם עקפו רגלית את מחסומי צה"ל, או ניסו להגיע רגלית דרך ואדי קלט ובדרכים נוספות. כמה מהם הצליחו להגיע אל מערב יריחו, וקבוצה גדולה הגיעה קרוב לקצהו של ואדי קלט שם נחסמה על ידי צה"ל. הפינוי נמשך כמה ימים. קבוצות נוספות המשיכו לצאת לאזור במשך כמעט שבוע. עשרות נעצרו על ידי המשטרה.[21]
חלק מחברי הגרעין הגיעו ביום שישי, סמוך לשבת, למתחם הוילות נטושות שיועדו למגורי קצינים ירדנים ממזרח ליריחו, שהו בו כל השבת, ופונו במוצ"ש.[22]
ביולי 1976, למעלה ממאה חברי גרעין יריחו ניסו להגיע ליריחו. התוכנית הייתה לשהות במקום יומיים, להקים התיישבות סמלית, ולבצע פעולות שונות: הפעלת ישיבה במקום וסיור לקומראן. כל זאת כמחאה על מניעת ההתיישבות במקום.[23] הם נתקלו במחסומים והצליחו להגיע עד סמוך לקרנטל. הם הביאו איתם ציוד רב, כולל אוהלים, מזון, כלי מטבח ומשחקים לילדים. הם פונו אחרי מספר שעות.[24]
הניסיון האחרון להתיישב ביריחו
במוצאי יו"ט ראשון של סוכות תשל"ח, גרעין יריחו יצא לדרכו לאחר צאת החג כחלק ממבצע 11 הגרעינים של גוש אמונים.[25] בשיירה היה אוטובוס מלא בחברי גרעין ותומכים, ועוד מספר מכוניות פרטיות. חלקי צריפים הוסעו על 2 משאיות. היעד היה אזור אדמות מדינה ממערב ליריחו, לא רחוק מבניין הממשל הצבאי. נראה היה שהפעם תתאפשר ההתיישבות ביריחו באישור הממשלה. לקראת עלייה זו, הצטרפו לגרעין משפחות ורווקים חדשים, שנוספו לחברי הגרעין הוותיקים.
השיירה עצרה להתארגנות במישור אדומים, נקודת ההתיישבות האזרחית היחידה בין ירושלים ליריחו. צה"ל ידע על הפעולה, והמושל הצבאי של יריחו הגיע למישור אדומים כדי לדבר עם חברי הגרעין. המושל אמר שאין בידו הוראות כיצד להתייחס למבצע ההתנחלות ואחד מעוזריו אף אמר שלדעתו ההתיישבות ביריחו תתאפשר הפעם.
בשעה 1 אחרי חצות, השיירה יצאה שוב לדרכה, למרות החלטת גוש אמונים לעכב את היציאה, בגלל שעדיין לא הושגה הסכמה עם הממשלה. הם הגיעו לשטח המתוכנן להתיישבות, ב-750 הדונם של אדמות המדינה ליד מוצא ואדי קלט. עד היום לא ברור אם הפרו ביודעין את החלטת גוש אמונים, או שלא ידעו עליה. לפי אחת העדויות, לאחר שיצאה השיירה לדרכה ממישור אדומים, הגיעה הודעה מגוש אמונים על עיכוב המבצע, רכב יצא לרדוף אחרי חברי הגרעין כדי להודיעם על ההחלטה, אך הם כבר הגיעו ליעדם בלא שידעו על ההחלטה. אנשי גוש אמונים שארגנו את עליית 11 הגרעינים, ראו באנשי גרעין יריחו פורקי עול. כל הגרעינים פועלים בצורה אחראית וממושמעת, ורק גרעין יריחו עושה כרצונו, אך חברי הגרעין טענו בתוקף שלא ידעו על ההחלטה, אלא רק למחרת שמעו עליה ברדיו.
המתנחלים הגיעו ליעדם ביריחו ללא כל הפרעה, אך כעבור רבע שעה הגיעו למקום כוחות צה"ל בראשות המושל, שבינתיים כבר קיבל הוראות, ובקשו מהם להתפנות. בשלב זה, חסם הצבא את הצומת ולא איפשר לחברי גרעין נוספים להגיע. התנהל משא ומתן שבסופו עברו חברי הגרעין למבנה הממשל הצבאי שבמחנה חנן הסמוך. השהות במחנה הצבאי, הוגדרה על ידי חלק מהנוכחים כמעצר, ואחרים ראו בה פשרה של התפנות מרצון מהשטח אך השארות ביריחו.
למחרת בבוקר, הגיעו ליריחו ראשי גוש אמונים, ולפני הצהרים, לאחר שיחות ודיונים, הסכים הצבא, מצדו, לשחרר את אנשי הגרעין מהמעצר, והם מצדם הסכימו להתפנות מיריחו. השיירה המאוכזבת חזרה למישור אדומים להתייעצות על המשך הדרך. חברי מזכירות הגרעין, שמואל פרומר, ישעיהו בשן, דוד זוהר, אבי זד ודרורה גרוס, נצטוו להתייצב בהמשך היום בתחנת המשטרה במגרש הרוסים, ושם נעצרו לזמן קצר. אחרי הצהריים השתחררו העצורים, לאחר התערבות ראשי גוש אמונים, והצטרפו לגרעין במישור אדומים.
מחנה המעבר במישור אדומים
ההחלטה להישאר במקום
לאחר ההתפנות מיריחו, חברי הגרעין הוותיקים היו מתוסכלים, וחלק מהם האשימו את ראשי גוש אמונים בקבלת "פשרה בזויה". ההחלטה שלא לעלות להתיישבות נגד החלטת הממשלה, התפרשה כהסכמה להצעת הממשלה, להעלות רק חלק מהגרעינים בתקופה הקרובה, וחלק זה לא כלל את גרעין יריחו, שהיה גרעין הדגל של גוש אמונים.[26]
בפני הגרעין עמדו עתה שתי אפשרויות פעולה: לדבוק במטרה להתיישב ביריחו, ולהמשיך להתעמת עם צה"ל כל פעם מחדש, עד לניצחון, כמו שהיה בעליות לסבסטיה, או לוותר בינתיים על יריחו ולהישאר במישור אדומים, עד אשר ימצא מקום התיישבות זמני באזור, שיוסכם על ידי הממשלה.
התקיימה אספת חירום כדי להחליט על המשך הדרך. באספה הוחלט: לא חוזרים הביתה. הגרעין יישאר במישור אדומים, ו-"תוקם בהקדם נקודת הכשרה זמנית, באזור המשתרע ממישור אדומים עד שפת ים המלח, אשר מיקומה המדויק יקבע בתיאום עם השלטונות". השיקול להחלטה זו היה, שאם יחזרו עכשיו איש לביתו, יתפרק הגרעין. כמו כן קיוו שהשארותם במישור אדומים תגרום ללחץ על הממשלה ליישבם במקום כלשהו באזור יריחו, כפי שאכן קרה. לאחר האספה, עלו חלק מחברי הגרעין לירושלים, וקיימו שביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, בדרישה לאפשר התיישבות ביריחו.
בשלב זה עזבו את הגרעין חלק גדול מהחברים, שלא ראו טעם בהתיישבות במקום אחר מלבד יריחו.
במחנה המעבר
לאחר הפינוי מיריחו וההחלטה שלא לשוב הביתה, עלו חברי הגרעין להמתנה להמשך הדרך, בחצר ישיבת ההסדר מעלה אדומים, שקמה זמן קצר לפני כן. המקום היה במרחק כמה עשרות מטרים מצפון מזרח ליישוב הזמני מעלה אדומים, שהיה במקום שנקרא כיום בשם גבעת המייסדים.
על פי מה שפורסם בעיתון, תושבי מעלה אדומים נאותו "לארחם כל עוד יהיה צורך בכך, אך בתנאי מפורש - המשכן הזמני לא ישמש בסיס להתארגנות לפעולות התנחלות שלא על דעת הממשלה".[27]
מסביב למבנה הישיבה הוצבו פחונים, קרוואנים נגררים ואוהלים למגורים. במקום הורכב צריף עץ גדול, שקודם לכן תוכנן להקימו ביריחו, וכן הותקן מגדל מים. רק משפחות הורשו להשתמש במבני המגורים של הישיבה. עלות השהות במקום מומנה על ידי הלוואה מגוש אמונים.[28] במוצאי שמחת תורה התקיימו במקום הקפות שניות אליהן הוזמן הציבור הרחב.[29] הגרעין שהה במקום שבועיים, עד א' בחשון.[30]
ההתיישבות במצפה יריחו
במשך חול המועד הוחל בחיפוש מקום להתיישבות, המוסכם על הממשלה. השר שרון שלח את עוזרו, אורי בראון, שהציע לגרעין להתיישב במקום המכונה טיבק ריאש, או בשמו המשובש טבק ריש. למקום זה היו כמה יתרונות: מעמד משפטי של אדמות מינהל, קרבה לכביש וגישה נוחה, וכמובן נוף מרהיב הצופה ישר על יריחו. אנשי הגרעין הקהילתי של מעלה אדומים (שהקימו אחר כך את כפר אדומים) חשבו כבר מזה זמן על מקום זה, כמקום אפשרי לבנות בו את יישוב הקבע שלהם, אך עתה נראה הדבר כפתרון אפשרי לבעיית גרעין יריחו. אנשי מעלה אדומים ויתרו על המקום למען גרעין יריחו הנמצא במצב בעייתי, ואף מסרו באופן סמלי את תוכניותיהם להתיישבות בטבק ריש לאנשי הגרעין. מלבד טבק ריש, הועלו שמות מקומות נוספים כאפשרויות להתיישבות: טבק קוטיף שעל הגבעות שממערב לטבק ריש, ומחנה ירדני נטוש ליד קליה. אנשי הגרעין התקשו להחליט, גם בגלל שעדיין לא התייאשו מהאפשרות להתיישב ביריחו.
סגן שר הביטחון מרדכי ציפורי, הודיע כי אנשי גרעין יריחו הסכימו לוותר על התיישבות ביריחו, ובמקום זאת להתיישב במישור אדומים, בשכונה שתבנה עבורם.[31] תוכנית זו לא התממשה.
ביום ה' א' בחשון תשל"ח, יצאה משלחת של אנשי הגרעין יחד עם חנן פורת להיפגש עם שר החקלאות שרון, יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות. מטרת הפגישה הייתה לברר כיצד אפשר להמשיך במאמץ להתיישב ביריחו, וגם לבקש פתרון למצבם הבעייתי. שרון קידם את פניהם בשאלה: "מה, אתם עוד לא בטבק ריש?" החלטיותו של שרון הבהירה להם שאין עוד טעם להתלבט. שרון הסביר לתקשורת כי אין כאן סתירה להחלטת הממשלה, כי מדובר בסך הכל בפרבר של מעלה אדומים. אנשי גרעין יריחו סיפרו אחר כך ששרון הציע להם "לזחול לכיוון יריחו".[32]
באותו יום, א' חשון תשל"ח, החלו ההכנות למעבר לטיבק ריאש, הוא מיקומו הנוכחי של היישוב מצפה יריחו. עד לערב הובא למקום ציוד, וחברי הגרעין נשארו לישון במקום. גרעין יריחו הפך ליישוב מצפה יריחו.
לקריאה נוספת
חוברת "מצפה יריחו - ההתחלה".
הערות שוליים
- ^ הצעת גוש אמונים, 20/10/74, מתוך תיק גוש אמונים בארכיון המדינה.
- ^ מתוך תזכיר גרעין יריחו.
- ^ תנחומא בהעלותך י.
- ^ גבי ברון. עיתון ידיעות אחרונות 29/9/77.
- ^ נחום ברנע. עיתון דבר 8/8/74 ישראל מוכנה לסגת מהירדן באזור יריחו.
- ^ אליקים העצני. עיתון מעריב 11/7/74 מעלה-האדומים אינו תחליף ליריחו.
- ^ חנוכה תשל"ה.
- ^ הרב כהנא חייו ומשנתו, עמוד 344.
- ^ עיתון מעריב בני ישיבות פנו לרבין בבקשה להתנחל ביריחו.
- ^ הרב כהנא חייו ומשנתו, עמוד 345.
- ^ מכתב מיום 24/6/74 בארכיון המדינה.
- ^ הרב כהנא חייו ומשנתו, עמוד 345.
- ^ גוש אמונים - דף מידע מספר 1 [כ"ד בתמוז תשל"ד].
- ^ פרוספקט של גרעין מתנחלי יריחו (תשל"ו).
- ^ הרב כהנא - חייו ומשנתו.
- ^ תזכיר על חידוש היישוב היהודי ביריחו (חנוכה תשל"ה).
- ^ יוסף וקסמן. עיתון מעריב 24/9/74 נחסם טיול מתנחלים ליריחו.
- ^ מתוך מסמך של הגרעין.
- ^ סיכום פגישה עם השר ישראל גלילי 23/8/76. ארכיון המדינה.
- ^ אהרן דולב. עיתון מעריב. 3/10/77. הפינוי הששי של גרעין יריחו.
- ^ יוסף וקסמן. עיתון מעריב. 11/10/74. התמקמו המתנחלים בין צוקי ההרים.
- ^ יוסף וקסמן. עיתון מעריב. 16/3/75. הממשלה כיבדה את קדושת השבת המתנחלים גמלו בפינוי מתוך רצון.
- ^ מכתב לחברי הגרעין כ"ג תמוז תשל"ו.
- ^ עיתון דבר. 3/8/76. פונו מתנחלי גרעין "יריחו" של גוש אמונים.
- ^ פרק זה מבוסס על המקורות הבאים: אהרן דולב. עיתון מעריב 3/10/77 הפינוי הששי של גרעין יריחו, עיתון דבר 29/9/77 שש התנחלויות, עיתון מעריב 28/9/77 מתנחלי יריחו נעצרו, עיתון ידיעות אחרונות 9/2/78, וכן על עדויות חברי הגרעין.
- ^ אהרן דולב. עיתון מעריב 3/10/77 הפינוי הששי של גרעין יריחו.
- ^ יחיאל לימור. עיתון מעריב 3/10/77 מעלה אדומים יישוב פרטיזני ש"נתמסד".
- ^ מכתב חנן פורת 20/7/78.
- ^ עיתון מעריב 3/10/77 מודעת הזמנה להקפות שניות במחנה המעבר.
- ^ יוסף וקסמן. עיתון מעריב 16/10/77 באישון לילה עבר "גרעין יריחו" לגור 5 ק"מ צפונה ממעלה אדומים.
- ^ יוסף ולטר. עיתון מעריב 11/10/77 גרעין נוסף של "אמונים" - למחנה צבאי בצפון הגדה.
- ^ ת' ריבי. ידיעות אחרונות 31/5/78 עמוד 5.
