דאון ביאק

דאון ביאק
	דאון ביאק בזמן דאיה דאון ביאק בזמן דאיה
מיון מדעי
תחום תפוצה

דאון ביאק (שם מדעי: Petaurus biacensis) הוא מין כיסאי מעופף קטן בסוג דאון שאנדמי למספר איים צפונית-מערבית לגינאה החדשה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1940, ונחשב ברוב המאה ה-20 כתת-מין של דאון הסוכר. בשלהי המאה ה-21, הוא קיבל בהדרגה מעמד של מין עצמאי על ידי מספר זואולוגים אוסטרלים דוגמת טים פלנרי (אנ'), כריסטופר הלגן (גר') וקולין גרובס, וזוהי ההנחה המקובלת כיום. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שדאון ביאק קטן משמעותית ותופעת המלניזם מתרחשת אצלו בשכיחות גבוהה במיוחד.

מידע כללי

דאון ביאק הוא המין הקטן ביותר בסוג; אורך ראשו וגופו 14–15 סנטימטרים, אורך זנבו: 18-14 סנטימטרים, ומשקלו 88–100 גרם. מבנה גופו של הדאון גלילי וקומפקטי, ראשו מקושת וחוטמו קצר. אוזניו קצרות ומשולשות, עיניו גדולות ואפו קטן. בין כף היד לרגל יש לדאון ביאק קרומי דאייה גדולים שמורכבים מקפלי עור עבים ומאפשרים לו לדאות למרחקים ניכרים. הזנב ארוך, גלילי ושעיר.

הפרווה הרכה של דאון ביאק צפופה ועבה וצבעה חום-שוקולד, ערמוני או בורדו שנובע בעיקר מעודף מלנין; המראה האפלולי, מנוגד לחלוטין למראה הבהיר של דאון הסוכר, וגורם לדמיון בולט עם הסנאי הדואה. בצד התחתון, הפרווה אפרפרה חיוורת או לבנבנה. יש לו פס שחרחר דהוי על הגב ופס שחור עבה לאורך קרומי הדאייה. בנוסף, ישנם פסים שחרחרים דקיקים על המצח, סביב העיניים והאוזניים. כפות הידיים והרגליים, האוזניים והאף ורודים. הזנב בהיר בבסיסו ומתכהה בהדרגה עד קצהו.

דאון ביאק אנדמי לאיי סכאוטן (או איי ביאק) הנמצאים בסמוך למערב גינאה החדשה שבשליטת אינדונזיה; הוא מצוי בעיקר באי ביאק, אך גם באיים הקטנים אווי וסופיורי. בית הגידול שלו מורכב מיערות גשם טרופיים ויערות עננים על רכסי גיר, וכן ביערות משניים ובמטעים שסמוכים להתיישבות אנושית. אין כמעט מידע אודות המין; הוא יונק שוכן עצים שיורד מדי פעם לאדמה, ומשתמש בקרומי הדאייה שלו כדי לדאות מעץ לעץ. התזונה מורכבת מלשד וחרקים. הדאונית ממליטה 2 גורים בכל פעם.

מצב

דאון ביאק מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), שכן למרות טווח התפוצה המצומצם יחסית (3,000 קילומטרים רבועים), המין נפוץ במיוחד, סובלני לשינויים בבית הגידול, מצוי במספר אזורים מוגנים ואין עליו איומים משמעותיים. אף על פי שהדאון נטרף לעיתים על ידי כלבים וחתולים משוטטים, יכולת הטיפוס והדאייה שלו הופכת את איום הטריפה לזניח למדי. IUCN ממליץ לבצע בהקדם מחקר טקסונומי על המין בשביל לקבוע את מעמדו באופן סופי. מגמת האוכלוסייה אינה ידועה.