דוחקא דסכינא
.jpg) | |
| חיתוך "דבר חריף" בסכין | |
| תלמוד בבלי | מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א', מסכת חולין, דף ח' עמוד ב' ודף קיא עמוד ב |
|---|---|
| שולחן ערוך | סימן צד (סעיף ז), וסימן צו |
בהלכות איסור והיתר, דוחקא דסכינא (בעברית: "דחיקת הסכין") הוא מונח המתאר את היחס שבין הסכין לבין הדבר הנחתך על ידי הסכין. בדרך כלל, הבעיה הנוצרת ממגע של איסור ושל היתר זה בזה, תהיה חמורה יותר אם נעשה על ידי חיתוך בסכין (או נעיצה של מזלג או כל דחיקה אחרת בכוח), ובמיוחד אם חתך "דבר חריף".
רקע ומקורות
בהלכות איסור והיתר, הדין הוא שטעם כעיקר, כלומר: "טעם איסור" דינו כאיסור ממשי. ולכן, איסור והיתר שהתבשלו יחד, או אפילו רק נגעו זה בזה בעודם רותחים, ההיתר נאסר משום ש"בלע" מהאיסור. כמו כן כלי שבישלו בתוכו בשר או חלב או איסור, הכלי בלע מהדבר שהתבשל, והכלי יכול גם לאסור דבר היתר שיתבשל בתוכו.
ככלל, דבר היתר בולע מאיסור ונאסר כולו רק במקרה שהתבשלו יחד בנוזל ("לח") רותח, אך נגיעה של היתר ואיסור צוננים אינו מבליע כלל ומספיקה הדחת וניקוי מקום המגע בלבד. גם כשהיו רותחים, היתר שנגע באיסור ללא רוטב בולע רק "כדי נטילה"[1][א]. אולם כשהמגע נוצר על ידי "דחיקת סכין" (או נעיצת מזלג או דיכה במכתשת וכדומה), כגון מאכל היתר שנחתך בסכין מלוכלך מאיסור, או אפילו בסכין שרק בלע איסור, הדין חמור יותר, ולעיתים ההיתר נאסר אף אם הוא יבש או צונן.
בגמרא ישנם כמה אזכורים למושג "דוחקא דסכינא": במסכת חולין סכין "בשרית" אסרה לבשל יחד עם חלב צנון שנחתך על ידה[2], ואף שהצנון לא היה חם, כיון שהצנון הוא "דבר חריף", דוחק הסכין יכול להבליע בו. בדומה לזה במסכת עבודה זרה, חלתית שנחתכה בסכין של נכרים נאסרה כיון שהיא "דבר חריף", ושם ישנה חומרה נוספת שאפילו אם בסכין היתה בליעה ש"נותנת טעם לפגם", החלתית נאסרה כי החריפות שבה משביחה את הטעם הנבלע[3]. במקום נוסף בגמרא ישנה חומרא גם בדבר שאינו חריף: בהמה שנשחטה עם סכין של נכרים, יש אומרים שמקום השחיטה נאסר "כדי קליפה", כי דוחק הסכין יכול להבליע מעט בבשר[4].
"דוחקא דסכינא" נאמר בגמרא לא רק לגבי פעולת הבלעה בדבר הנחתך, אלא גם כגורם לפליטה מהדבר הנחתך: במסכת פסחים[5] דוחק הסכין מוציא ליחה מהמעיים, ובמסכת חולין[6] חיתוך בשר צלוי גורם לפליטת דם ממנו.
חיתוך דבר חריף
ערך מורחב – דבר חריף
"דבר חריף" נחשב כל דבר שמחמת חריפותו אינו נאכל בפני עצמו[7], כגון חלתית וצנון ולהלכה גם שום ובצל וכדומה[8]. דבר חריף בולע מהר יותר ממאכל אחר, ודיניו חמורים יותר מסתם מאכל בכמה דברים[9]. דבר חריף צונן בולע ונאסר אם יש גם דוחקא דסכינא, ונאמרו בזה כמה דינים:
- דוחקא דסכינא מבליע: דוחק הסכין יחד עם חריפות המאכל גורם לבליעה כאילו היה חם. מקור הדין בגמרא שצנון שנחתך בסכין בשרית אסור בחלב[ב], וקורט של חלתית נאסרת אם חתכוה בסכין של נכרים[10].
- שיעור הבליעה: הראשונים נחלקו כמה נבלע ונאסר דבר חריף שנחתך: דעת הרא"ש שבולע רק כדי קליפה[11], הראב"ד כתב שנאסר כדי נטילה, והרשב"א כתב שהצנון נאסר כולו כמו קורט של חלתית. גם להלכה נחלקו בזה: שולחן ערוך פסק שצריך כדי נטילה, אך הרמ"א החמיר לכתחילה שכולו אסור[12].
- נ"ט בר נ"ט: מאכל שבלע איסור, אוסר גם דברים אחרים אם יתבשל איתם. אולם מאכל שבלע היתר ומתבשל עם דברים אחרים, כגון מאכל פרווה שבלע בשר ומבשל אותו עם חלב, יש בו דין של "נ"ט בר נ"ט" (נותן טעם בן נותן טעם), ולכן לא אוסר (בדיעבד). אולם דבר חריף חמור יותר ממאכל סתם, ואין בו דין של נ"ט בר נ"ט. ולכן צנון שנחתך בסכין בשרית ולאחר מכן התבשל עם חלב, אסור לאוכלו.
- נותן טעם לפגם: כלי שבלע איסור והוא אינו בן יומו, כלומר: עבר יום[13] מאז שנבלע בו האיסור, אינו אוסר דבר שיתבשל בו כי הבליעה היא "נותנת טעם לפגם"[14]. אף על פי כן, בגמרא מבואר ש"חלתית" שנחתכה בסכין של גויים, נאסרת גם אם הסכין אינה "בת יומה", כי חריפות החלתית "משביחה" את הבליעה שנפגמה[15]. הראשונים נחלקו האם כל דבר חריף דינו כחלתית[16], ובשולחן ערוך נפסק להחמיר בכל[17].
- נ"ט בר נ"ט וגם נותן טעם לפגם: בשם הבית מאיר מפורסם להקל בדיעבד במקרה של נ"ט בר נ"ט וגם נטל"פ, בדברים חריפים שלא הוזכרו בגמרא (כלומר: להחמיר רק בחלתית וצנון). אך להלכה דבריו אינם מוסכמים[18].
- ספק נחתך: הראשונים והאחרונים דנו האם מותר לקנות מנכרים דבר חריף שיש ספק אם הוא נחתך בסכין של איסור, ורמ"א היקל לקנות חזרת או לימון בספק כזה[19].
דבר שאינו חריף
חיתוך מאכל חם
אף שלהלכה היתר יבש רותח נאסר במגע עם דבר איסור רק כדי נטילה, כמובא למעלה, בשולחן ערוך נפסק שבשר שנחתך בסכין חלבי נאסר כולו[20], כי דוחק הסכין יחד עם חום המאכל גורם שגם בליעה שבתוך הסכין תעבור למאכל כאילו התבשלו יחד[21].
במקרה שחתיכת הבשר גדולה פי שישים מהסכין, הבשר מותר כי החלב שנבלע בטל ברוב, ונחלקו אחרונים אם וכמה מקום החתך נאסר[22].
בשר שנחתך בסכין חלבית שאינה בת יומה, הטעם הבלוע בסכין הוא "נותן טעם לפגם", ואינו אוסר. אולם אם הסכין אינו נקי, שמנונית החלב שעליו אוסרת גם אם אינה בת יומה[23].
חיתוך מאכל צונן
מאכל צונן שאינו חריף שנחתך בסכין שאינו נקי, דרוש הדחה ושפשוף היטב במקום החתך, ובמאכל רך שלא ניתן לשוטפו כגון קישוא אבטיח או עוגה רכה, צריך "גרידה" של מקום החתך. ויש אומרים שתמיד צריך להסיר ממקום החתך "כדי קליפה".
מאכל צונן שאינו חריף שנחתך בסכין נקי, המאכל מותר. ברש"י משמע ש"דוחקא דסכינא" גורם לפליטה של בליעת הסכין גם בלי חריפות המאכל הנחתך, אלא שהמאכל הנחתך לא בולע כשאינו חריף, ולפי זה צריך הדחה גם כשחתך בסכין נקי. אולם שיטת הט"ז שהסכין לא פולט כלל בלי חריפות הדבר הנחתך, ולכן גם לא צריך הדחה[24]. ואם המאכל שנחתך היה קשה (כגון בשר קפוא), הסכין צריך "נעיצה בקרקע קשה" על מנת לסלק את השמנונית שנדבקה בו בחיתוך הזה.
היתרים
כמו כל היתר שנבלע בו איסור, גם בדבר הנחתך בסכין של איסור ישנם מספר אופנים בהם המאכל מותר:
- טעימה: בגמרא[25] מבואר שאפשר להתיר צנון שנחתך בסכין בשרית, על ידי טעימה של הצנון במקום החתך[26]. כך גם פסק בשולחן ערוך[27]. אמנם הרמ"א[28] כתב שכיום איננו בקיאים להתיר על פי טעימה כזו, והש"ך כתב שגם לרמ"א טעימה כזו מתירה רק בדיעבד ורק כשישראל טועם[29].
- ביטול ברוב: דבר חריף שנחתך בסכין בשרית והתבשל בחלב, טעם הבשר הבלוע בטל אם יש שישים כנגדו. וצריך שיהיה בחלב שישים כנגד הבשר הבלוע ולא צריך כנגד כל הדבר שבלע את טעם הבשר, ולכן אם חתך צנון בסכין בשרית ונפל לחלב, מספיק שיהיה פי שישים מהחלק של להב הסכין שנגע בצנון. כשלא יודע כמה נגע משער כנגד כל הלהב, אולם ניתן לראות על הלהב סימן מה נגע בזמן החיתוך, משער שישים רק כנגד החלק שנגע. במקרה שהסכין גדולה, מבטל כנגד "כדי נטילה" של הצנון בלבד[30].
- במקרה שיש שישים היתר, שיטת הט"ז שגם הדבר הנחתך מותר אך יש חולקים[31].
- חתיכה נעשית נבילה: אם חתך צנון בסכין של איסור, והתבשל בהיתר, יש מחלוקת ראשונים אם "חתיכה נעשית נבילה" בכל האיסורים (או רק בבשר בחלב, השולחן ערוך מיקל והרמ"א מחמיר), ולשיטה שאוסרת, החלק של הצנון שבלע איסור נהיה כולו "איסור" וצריך שישים כנגד כל חלק זה.
ראו גם
ביאורים והרחבות
- ^ למעט בדברים שומניים ששם הדין משתנה. איסור שומני אוסר את כל חתיכת ההיתר שהוא נגע בה, ואף היתר שומני שנגע באיסור כחוש, נאסר כולו, ראו "פיטום (איסור והיתר)". להרחבה בפרטי דינים אלו ובשיטת הרמ"א שחשש להרבה דברים שהם "שמנים" ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיפים ד'–ה'.
- ^ מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב': "דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח (=חלב, כי זה נ"ט בר נ"ט), צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקי ואכיל". ברש"י כתב שתי אפשרויות למה הסכין אסרה, או כי הסכין היתה מלוכלכת מבשר, או כי הצנון יחד עם דוחק הסכין גם יכול לבלוע ממה שבלוע בסכין. וכן כתב בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א' שהצנון נאסר גם ממה שבלוע בסכין.
הערות שוליים
- ^ ישנה מחלוקת הרשב"א והרא"ש במקרה זה אם נאסר כדי קליפה או כדי נטילה, וישנה גם דעה שהכל נאסר (שערי דורא ומהרש"ל), ראו יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א'
- ^ ”אתמר השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח, איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע” (חולין ח ב). לדעת הרשב"א, דוחק הסכין אסר את בית השחיטה רק על ידי צירוף החום המועט שכן יש שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ח עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ב עמוד ב'
- ^ "דעת תורה" בשם אשל אברהם, (ולפי זה מלפפון חמוץ אינו נחשב דבר חריף).
- ^ בגמרא חלתית היא דבר חריף מאוד, וכן צנון נחשב דבר חריף, והראשונים הסתפקו לגבי דברים חריפים אחרים. להלכה בשולחן ערוך (יו"ד צו ב) כל דבר חריף דינו כחלתית וצנון, אך במקרים מסוימים הקלו בדברים אלו.
- ^ כגון לגבי נ"ט בר נ"ט, דבר חריף נאסר גם מנ"ט בר נ"ט, וכן לגבי נותן טעם לפגם החריפות "מחליא לשבח" - הופכת אותו לדבר מושבח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א'
- ^ וקורט של חלתית נאסר כולו רק כי הוא דבר קטן ונחתך בהרבה מקומות
- ^ רמ"א כתב שאם אפשר לקנות רק צנונות שנחתכו בסכין אצל העכו"ם, זה נחשב כ"דיעבד" ואפשר להתיר על ידי הסרת "כדי נטילה".
- ^ יש אומרים 24 שעות, יש אומרים לילה שלם, ויש דעות נוספות.
- ^ ומה שהתורה אמרה שצריך להגעיל את כלי מדין, זה דווקא בכלים בני יומם (מסכת עבודה זרה, דף ס"ז עמוד ב')
- ^ מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א'
- ^ דעת הרשב"א וספר התרומה שרק חלתית שהיא מאוד חריפה משביחה כך, אך שאר דברים חריפים לא נאסרים מסכין שאינו בן יומו (בשו"ת הרשב"א (א תצז) מסביר לפי זה מדוע התורה לא חששה להגעיל את כלי מדין גם כשאינן בני יומן, שמא ישתמשו בהם במאכלים חריפים - כי חלתית אינה מצויה ולא חששו שישתמשו בכלים אלו לחלתית). אך התוספות (חולין קיב. ד"ה אגב) הסתפקו אולי גם צנון דינו כחלתית. מהר"ם מרוטנבורג סבר להקל מעיקר הדין, אך למעשה החמיר בזה.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף ב'
- ^ בית מאיר יו"ד צ"ו כתב שרמ"א (צו ג) החמיר בדיכת תבלין גם באינו בן יומו רק לכתחילה, אך בדיעבד אם כבר בישל עם המין השני, מותר, כי לא החמירו שהכל כצנון שאסור בנ"ט בר נ"ט, וגם שהכל כחלתית שאסור בנטל"פ. בשו"ת מהרש"ם (א ע) חלק על דבריו, ופמ"ג (צו מ"ז י) אסר גם בהפסד מרובה, וכך פסק בדרכי תשובה כל עוד אין סניף נוסף להקל.
- ^ מהרא"י התיר בחזרת משום ספק ספיקא שמא לא נחתך בסכין של איסור, וכי סתם סכין אינה "בת יומה" ואולי רק חלתית נאסרת, וכי דעת רבינו יחיאל מפריז שרק חלתית וצנון נחשבים לדבר חריף. רמ"א התיר על פי מהרא"י גם צנון והש"ך חולק, ופרי מגדים החמיר גם בחזרת ולא כמהרא"י.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ד, סעיף ז'. דעת רבינו ברוך שהבשר נאסר רק כדי קליפה (כמו בית השחיטה שנאסר מסכין של נכרים כדי קליפה), אך הלכה כרבינו פרץ שהבשר נאסר כולו כמו בישול ממש, כי חמור מבית השחיטה שרק מקום השחיטה רותח.
- ^ ש"ך דן אם הכל נאסר דוקא כי זה דבר שמן, או שדוחק הסכין מבליע תמיד יחד עם חום, ופמ"ג מחמיר כצד זה (וראו רעק"א).
- ^ ראו ש"ך ט"ז פמ"ג חוו"ד וערך שי (ד"ה אינו).
- ^ במקרה כזה מבואר בשולחן ערוך ששיעור האיסור הוא "כדי קליפה". וראו ב"ח וט"ז בטעם הדבר.
- ^ פרי מגדים יו"ד סימן צ"ו (מ"ז ס"ק ג).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב'
- ^ כתב רעק"א שלכאורה יש צורך לטעום את כל מקום החתך כי הסכין לא מוציא בליעות בשווה כמו בישול, אולם העיר שמדברי הרשב"א משמע לא כך.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א'
- ^ בספרו תורת חטאת, הובא בט"ז שם.
- ^ ככלל, שיטת השולחן ערוך (יו"ד צח) שבכל איסור והיתר שהתבשלו ניתן להתיר את התערובת על ידי טעימת גוי. שיטת הרמ"א שם שלא לסמוך על טעימה, ואפילו בדיעבד לא התיר בטעימת גוי אלא הצריך שישים היתר כנגד האיסור. בנידוננו, הלבוש השמיט את האפשרות להתיר על ידי טעימה כי לדעתו רמ"א אוסר בזה. אולם הש"ך (צ"ו ס"ק ה', וצ"ח ס"ק ה') כתב שגם רמ"א החמיר רק בטעימת גוי ולא בטעימת ישראל, אך מוסיף שגם בישראל שטועם היא מועילה רק בדיעבד.
- ^ כזכור, שיטת השו"ע שהצנון בלע רק כדי נטילה, וגם רמ"א שהחמיר שכולו בעל, הקל בדיעבד בכדי נטילה
- ^ שיטת הט"ז ש"אפשר לסוחטו - מותר" אם נבלע היתר ("היתרא בלע"), אך יש חולקים על דבריו, ראו יו"ד צד ו.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.