דונפלדוואר

דונפלדוואר
Dunaföldvár
	מראה העיירה מהגשר
מדינה	הונגריה
חבל	דרום טרנסדנוביה
מחוז	טולנה
שטח	111.42 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	8,646 (2014)
‑ צפיפות	80.01 נפש לקמ"ר (2014)
אזור זמן	UTC +1
	http://www.dunafoldvar.hu
	(למפת הונגריה רגילה) בודפשט דברצן מישקולץ סגד פץ' גיור נירג'האזה קצ'קמט אוסטריה סלובקיה אוק. רומניה סרביה קרואטיה סל. דונפלדוואר

דונפלדוואר (בהונגרית: Dunaföldvár) היא עיירה במחוז טולנה שבהונגריה, על גדת נהר הדנובה, כ-150 ק"מ מדרום לבודפשט. סמל העיירה משקף את הגידולים החקלאיים הנפוצים באזור - חיטה וגפנים.

תולדות העיירה

מממצאים ארכאולוגיים עולה שעוד בתקופת האימפריה הרומית התקיים באזור יישוב. המסמכים הראשונים בהם מוזכר היישוב הם משנת 1199 אך לפיהם נראה שהיישוב התקיים עוד בשנת 1131, בתקופת שלטונו של בלה השני, מלך הונגריה (אנ'). במקום התקיימו בתקופה זו מנזר בנדיקטיני וכנסייה שזכרה נשמר בכתובים. ביישוב ניצב ככל הידוע אחד מהמבנים ששימשו את המלך בלה הרביעי בביקוריו באזור במאה ה-13. בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור, לאחר קרב מוהאץ' ובהמשך המאה ה-16, נחרבו רוב מבני היישוב ושמו שונה עד ששבו ההונגרים לשלוט בו.

לאחר נסיגת העות'מאנים במחצית השנייה של המאה ה-17 התיישבו באזור סרבים וגרמנים רבים והעיירה הפכה לעיירת שוק, עקב מיקומה על הדנובה. ב-1703 נתן לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", היתר לקיום שלושה ירידי מסחר בשנה בעיירה, אך בשנים שלאחר מכן התחוללו קרבות בעיירה ובסביבותיה בין כוחות האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין מתנגדיה בהונגריה, כוחות הקורוץ (אנ'), והעיירה ננטשה למשך מספר שנים. עם שכוך הקרבות שבה ויושבה העיירה. בין היתר הגיעו אליה סוחרים ואומנים, ואלה הקימו גילדות של בעלי מקצוע, בעלי מלאכה ואומנים. בסוף המאה ה-18 הייתה דונפלדוואר העיירה בעלת מספר התושבים הגבוה ביותר במחוז.

נמל פנימי (אנ') החל להתפתח בעיירה ב-1830, כשהגיעו ספינות הקיטור הראשונות לאזור. בספינות אלה נעשה שימוש למסחר ולתחבורה על פני הדנובה. בנמל דונפלדוואר הועמסה סחורה חקלאית שכללה בעיקר תירס, וכן מלח, ועץ. עם ביטול נמל טולנה הואצה התפתחות נמל דונפלדוואר.

בשנת 1855 נספו רבים מבני העיירה במגפת כולרה, וכעבור שלוש שנים הרסה שרפה את רוב בתי העיירה, בכללם בית החולים והכנסייה. בשנת 1896 הונחה מסילת ברזל בעיירה, וזו קישרה את העיירה עם פקש ועם פוסטאסאבולץ' (אנ'). בתחילת המאה ה-20 החלה בנייתם של מוסדות ציבור בעיירה, מספר מפעלים הוקמו בה, וכן השתקעו בה סניפים של מספר מוסדות פיננסיים. בעיירה החלה בניית בתים בסגנון עירוני, אם כי רוב בתי העיירה נשארו בנויים בסגנון כפרי ובחומרים כגון עץ, קש ואף טיט, ורוב תושבי העיירה המשיכו בעיסוקים חקלאיים ובמסחר בתוצרת חקלאית. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמשך פיתוח העיירה והיא הפכה לעורק דרכים מרכזי בהונגריה, בעיקר עם שיפוץ הגשר מעל הדנובה בשנת 1925.

בשנת 1949 נפתחו בעיירה מפעל לייצור ברזל על שם סטלין, מפעל שסיפק מאות מקומות עבודה לתושבי העיירה. בהמשך תקופת השלטון הקומוניסטי נפתחו בעיירה מפעלים נוספים וקואופרטיבים חקלאיים. בשנת 1952 נפתח בעיירה בית ספר תיכון.

במשך תקופת שלטונה של ברית המועצות במדינות הלווין שלה במזרח אירופה, בהן הונגריה, היו כוחות סובייטיים אחראים על בסיס טילי קרקע-אוויר סמוך לעיירה. כוחות אלה היו מוצבים בעיירה ושוכנו בה. באביב 1990, עם התפרקות ברית המועצות, נטשו כוחות אלה את העיירה. הבניינים בהם התגוררו החיילים הסובייטים הפכו לשמש זוגות צעירים ומשפחות צעירות.

בעיירה קיימות היום מספר כנסיות קתוליות, כנסייה אורתודוקסית וכן מרחצאות מרפא.

יהודי דונפלדוואר

בשנת 1840 החלו להתיישב בעיירה יהודים ראשונים (מלבד עדויות בודדות להימצאות יהודים בעיירה כבר במאה ה-16 אך נראה שעזבו אותה בשנים שלאחר מכן). בשנת 1851 החלה להתארגן כקהילה יהודים עצמאית ובתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 היו בעיירה כ-350 יהודים מתוך כ-9,000 תושבים. רובם השתייכו לקהילה נאולוגית ובעיירה פעלה גם קהילה אורתודוקסית, בין רבני הקהילה היה רבי אשר אנשיל אדלר שהנהיג עד פטירתו בשנת 1930. במאי 1944, כחודשיים לאחר כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית, הוקם בעיירה גטו ובו נכלאו גם יהודים מעיירות סמוכות. ביוני 1944 הועברו יהודי הגטו לבסיס ממנו גורשו לאושוויץ בתחילת יולי 1944.