דיבלר
 דיבלר
| |
|---|---|
.jpg)
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | כיסאים |
| על־סדרה: | כיסאים אוסטרלים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| סוג: | דיבלר |
| מין: | דיבלר |
| שם מדעי | |
 Parantechinus apicalis
| |
| תחום תפוצה | |
| |
הדיבלר (שם מדעי: Parantechinus apicalis) הוא סוג של טורף כיס אוסטרלי דמוי סנאי זעיר ממשפחת נמיות הכיס המהווה מין יחיד בסוגו ואנדמי לדרום-מערב יבשת אוסטרליה. בעבר, טווח התפוצה של הדיבלר היה רחב ביותר והשתרע על מרבית אזור החוף המערבי של היבשת. לאחר הגעת האירופאים ליבשת, אוכלוסיית הדיבלר צנחה בדרסטיות כתוצאה מאובדן בית גידול והכנסת טורפים פולשים כדוגמת חתול הבית והשועל האדום; בין 1904 ל-1967, הדיבלר היה נחשב למין נכחד, עד שהתגלתה אוכלוסייה יבשתית בקו החוף הדרומי ושתי אוכלוסיות נוספות על איים מול קו החוף המערבי. כיום, הדיבלר נחשב לטורף כיס נדיר למדי אשר מרחפים עליו מספר איומים חמורים, אך בכל זאת, אוכלוסייתו מתאוששת בהדרגה תודות למאמצי שימור נרחבים.
טקסונומיה ושמות
הדיבלר תואר מדעית לראשונה בשנת 1842 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי, אשר מיקם אותו בסוג פסקוגל - טורפי כיס קטנים דמויי עכבר - על בסיס הדמיון החיצוני ביניהם; גריי גם ציין בדו"ח שלו שהמין אנדמי כנראה ליבשת אוסטרליה בדומה לפסקוגלים האחרים, אף שלא צוין מקורה של הדגימה שקיבל. הדיבלר קיבל מעמד של סוג נפרד בשנת 1947 על ידי הזואולוג ג'ורג' הנרי המילטון טייט ושמו המדעי נקבע כ-Parantechinus apicalis. בתחילה, סווג לצידו מין נוסף מהסוג אנטכינוס מדומה, שחי בצפון אוסטרליה, אך מאוחר יותר הוא זוהה כשייך לסוג אחר; בעקבות זאת, הדיבלר נותר מין יחיד בסוגו. בטקסונומיות מסוימות יש עד היום חילוקי דעות בנוגע לסיווג טורפי הכיס עקב בדיקות מולקולריות שמצביעות על דמיון למינים מסוגים שונים. האטימולוגיה של שמו המדעי של הדיבלר היא כדלהלן: שם הסוג, "Parantechinus", מציין שמדובר ביונק "דמוי אנטכינוס"; שם המין, "apicalis", מציין את החוטם ה"מחודד" של מין זה.
על פי החוקר האוסטרלי ג'ון גולד, שאסף מידע על אודות המין, שמו הרשמי של המין באנגלית, דיבלר, הוא במקור כינוי עבור יונק זה בשפתם של השבטים האבוריג'יניים אשר שכנו במפרץ המלך ג'ורג'. כינויים נוספים שלו בשפות מקומיות אחרות היו "ויאלונג" ו"מארנדרן". גולד עצמו כינה את המין "אנטכינוס מנומש" ואחרים כינו אותו "עכבר כיס מנומר". שמו המקורי נשמר עד היום ולא הוחלף בכינוי אירופי, עקב המדיניות האוסטרלית המעדיפה לקבוע שמות למינים אוסטרלים על בסיס הכינוי שלהם בפי הילידים. אף על פי שהשם דיבלר בסתמא מתייחס למין זה, אחד הכינויים הנפוצים לאנטכינוס מדומה אבן-חול (Pseudantechinus bilarni) שסווג בעבר לצידו הוא "דיבלר צפוני" או "דיבלר אבן-חול"; על כן, חוקרים שמשתמשים בשמות הללו עבור האנטכינוס המדומה, מכנים את המין המקורי "דיבלר דרומי" על מנת למנוע בלבול בין השניים. הדיבלר נבדל מהאנטכינוס בכך שיש לו דמיון רב יותר לסנאי זעיר מאשר לעכבר והוא כהה באופן ניכר ובעל מאפיינים ייחודיים; למעשה, מבחינה גנטית וחיצונית הוא קרוב במיוחד לקאלוטה האדומה האנדמית לאזור הפילבארה במערב אוסטרליה.
אנטומיה ומראה
_-_NHMI.jpg)
הדיבלר אמנם טורף זעיר למדי מבחינת ממדי גופו, אולם גודלו נחשב לבינוני בהשוואה למינים זעירים אחרים במשפחתו, כאשר הוא גדול במעט מהעכבר. אורכו הממוצע של הזכר כולל הזנב נע בין 10 ל-16 ס"מ בלבד (כ-145 מילימטר), ומשקלו 40–125 גרם. הנקבה קטנה אף יותר, כאשר אורכה הממוצע 140 מילימטר ומשקלה עד 75 גרם לכל היותר. הדיבלרים היבשתיים נוטים להיות גדולים וכבדים במעט מהדיבלרים על האיים.
הדיבלר חולק מאפיינים פיזיים דומים לטורפי כיס אחרים: יש לו חוטם זרבובי ומחודד אשר מותאם היטב לנבירה בחריצים, בפסולת ובעלים בחיפוש אחר חולייתנים זעירים, והוא בעל לסתות חזקות עם שיניים חדות. הדיבלר מתאפיין בשפם ארוך ובטפרים חדים במיוחד המאפשרים לו לטפס על עצים וסלעים. זנבו הקצר והדקיק דליל בשיער לעומת טורפי כיס אחרים.
הפרווה של הדיבלר גסה וזיפית ובעלת מראה קוצני; צבעה הכללי של הפרווה הוא חום-אפור, אך היא מנומשת גם בלבן, באפרפר בהיר ובצהבהב אשר יוצרים מראה מנומר. הפרווה הופכת לאפרפרה וחיוורת יותר באזור הצוואר והלחי, והיא לבנבנה או צהבהבה באזור הגחון והמפשעה. האוזניים של הדיבלר דלילות בשיער וצבען החום בהיר בולט למדי על רקע הראש. חוטמו של הדיבלר בהיר יותר משאר הגוף, והאף הקטנטן בצבע אדמדם. סביב העיניים הגדולות והשחורות של הדיבלר ישנן טבעות לבנות ייחודיות ובולטות שמעניקות לו מראה ממושקף ומהוות סימן היכר בולט.
תפוצה וסביבת מחיה
הדיבלר הוא יונק אנדמי לאוסטרליה. תפוצתו השתרעה בעבר על חלקים גדולים מדרום אוסטרליה המערבית (כל אזור החוף הדרומי והחוף הדרום מערבי) ועל פי שרידים ומאובנים אף באוסטרליה הדרומית. עם הגעת האירופאים ליבשת, האוכלוסייה שלו צנחה במהירות מטריפה על ידי מינים פולשים ומאובדן בית גידול, והפעם האחרונה שנאספה דגימה שלו הייתה בשנת 1904; במשך כ-50 שנה הוא נחשב למין נכחד, עד שהתגלה מחדש בשנת 1967 בחוף צ'יין מזרחית לעיר אולבני. בהמשך, התגלו שתי אוכלוסיות נוספות שלו על האיים ויטלוק (אנ') ובולאנגר (אנ') במפרץ ג'ורין מול חופי אוסטרליה המערבית, וישנה השערה שקיימות אוכלוסיות יבשתיות לא ידועות נוספות. האיים ויטלוק ובולאנגר מופרדים זה מזה באמצעות 300 מטר של מים רדודים, ובתקופות שפל נחשף שרטון ארוך המקשר ביניהם ואשר עשוי להוביל לתנועה של הדילברים בין האיים. הדיבלר גם שוחרר על ידי רשויות השימור האוסטלריות לאי אסכף (אנ') הנמצא אף הוא במפרץ ג'ורין ולמספר פארקים לאומיים ביבשת שטוהרו מנוכחות מינים פולשים. מרבית האוכלוסייה היבשתית של הדיבלר נמצאת באזורי השימור הבאים: שמורת פניופ, הפארק הלאומי נהר פיצג'רלד והפארק הלאומי רכס סטרילינג. תפוצתו הנוכחית של הדיבלר מהווה כ-10% בלבד מתפוצתו ההיסטורית.
בעבר סביר להניח שהדיבלר אכלס מגוון בתי גידול באוסטרליה המערבית; בית הגידול הנוכחי של הדיבלר מורכב ממישור חולי או מסולע במקצת עם גבעות טרשיות או חוליות. הדיבלר מעדיף בית גידול סבוך במיוחד כדוגמת בתה, לרוב עם חופת שיחים צפופה בגובה של מטר לפחות אשר לא חוותה שרפה במשך 10 שנים לפחות; במספר אזורים, הדיבלר מעדיף בית גידול עם נוכחות של בעלי פרחים כגון פרוטיאות (Proteaceae) והדסיים. הצורך של הדיבלר בצמחייה צפופה וארוכה שלא חוותה שריפה, קשור לצפיפויות הגבוהות של חסרי חוליות בה, כמו גם מחמת העובדה שהיא מסתירה אותו מעופות דורסים וטורפים יבשתיים. בהיעדר טורפים יבשתיים, הדיבלר מתפשר גם על צמחייה צפופה שחוותה שריפה זמן קצר קודם לכן.
באיים ויטלוק ובולאנגר ישנו אקלים ים-תיכוני המאופיין בקיץ יבש ובחורף גשום, ובית הגידול של הדיבלר בהם שונה לחלוטין מבתי הגידול ביבשת. האי בולאנגר מורכב כמעט כולו משכבה עבה של חול, למעט מספר סלעי גיר; הצמחייה באי נמוכה ומורכבת משיחים בלבד (לועניתיים, מורכבים, כף-אווז, ועוד). האי ויטלוק לעומת זאת, מורכב מגבעות נמוכות של אבן גיר, עם צמחייה נמוכה הנשלטת על ידי עצי שיטה, אספרגאים, ומינים פרחוניים מהמימוסיים והפואתיים. באי אסכף, יש שטחי גיר נרחבים עם צמחייה צפופה ומגוונת יותר מהאיים האחרים.
אקולוגיה
הדיבלר הוא פעיל דמדומים; שעות הציד שלו הן בשחר ובין הערביים, כאשר הוא יוצא לפעילות בשעות הצהריים המאוחרות עד זמן קצר לפני השקיעה, ושוב מעלות השחר עד כשתי שעות לאחר הזריחה. בשאר הזמן, הדיבלר שוהה או נח בדרך כלל במחסה מוגן מעל פני האדמה, כמו נקיקי סלעים וכיסי סבך, אך משתמש גם במחילות שנוצרו באופן טבעי או נחפרו על ידי בעלי חיים אחרים; הדיבלר גמיש בבחירת מקום מסתור, והוא אינו משתמש באותו מקום בקביעות. במחקר שנעשה באחד האיים, נמצא שהדיבלר השתמש באותה מחילה במשך 3 ימים בלבד, בטרם עבר למקום מסתור אחר. בחופים ובאיים, הדיבלר נצפה לעיתים קרובות בסביבת מחילות וקינים של עופות ים, אך לא ברור האם הוא נכנס לתוכן על מנת לחפש מזון או בשביל לנוח. הדיבלר הוא יונק זריז במיוחד המסוגל לנוע בקלות דרך שיחים צפופים כמעט בלתי חדירים או בדיונות החול הנמוכות והחלקלקות לאורך החופים; ציפורניו החדות והרפידות הדביקות ברגליו מסייעות לו בעת הצורך לטפס בזריזות על עצים או סלעים חלקים. הפרווה הזיפית והחדגונית שלו מספקת לו הסוואה מושלמת בתוך כיסי הסבך, והוא נמנע מלשהות בשטח פתוח.
הדיבלר אינו טריטוריאלי, אולם פעיל בתוך שטח מחיה קבוע, אשר עשוי לחפוף למספר דיבלרים נוספים; טווח המחייה של הזכר גדול יותר משל הנקבה, ושני הזוויגים ממעטים לעזוב את שטח המחיה בכל העונות. הדיבלר פעיל בגפו או בחברת קבוצה קטנה, ופרטים ששוחררו כחלק מפרויקט השבה לטבע, יצרו קבוצות זמניות המוניות של עד כ-100 פרטים. הדיבלר שקט בדרך כלל, למעט בעונת הרבייה שאז הוא עשוי להשמיע שריקה במהלך ההזדווגות. התקשורת בין הדיבלרים מסתמכת ככל הנראה על מצג חזותי של הגוף, ובמיוחד על חוש הריח.
הדיבלר הוא טורף קטן; תזונתו העיקרית (כ-65%) מורכבת מחרקים בכל הגדלים והסוגים, והוא אוכל כל רמש הנקרא בדרכו, על מנת לאגור שומן למקרה הצורך. בין החרקים שנצרכים על ידו ניתן למנות טרמיטים, נמליים, עכבישים, תיקנים, חיפושיות וחגבאים. באיים, הוא ניזון גם מעכברים אשר נפוצים בהם במיוחד ומתחרים איתו על מקורות המזון, ובקיבתו נמצאו גם שרידים של עופות קטנים ולטאות. באופן די יוצא דופן לקרוביו, בין 20 ל-25% מתזונת הדיבלר מבוססת על מזון מהצומח (במיוחד פירות יער כדוגמת תות חופים מלוח - Chenopodium candolleanum), והדבר בולט במיוחד אצל הדיבלרים החיים באיים; ההשערה היא, שמדובר בהסתגלות מיוחדת של הדיבלר למקרים של מחסור במזון מהחי, ובהיעדר מקור מים באיים, הצמחייה מספקת לו גם את הלחות הנדרשת לקיומו. הוא יונק גם צוף מדי פעם. הדיבלר מסתייע בזריזותו, בקפיצותיו וביכולת הטיפוס שלו על מנת להדביק את טרפו, ושיטת ההריגה שלו היא נשיכות מהירות ובהמשך ממושכות בראש הטרף, המובילות למוות מהיר כתוצאה מלסתותיו החזקות ומשיניו החדות.
הדיבלר הוא בעל חיים פוליגמי, ועונת הרבייה הקצרה והאיטנסיבית שלו נמשכת לאורך מרץ ואפריל (כ-3 שבועות). הנקבות מסוגלות להתרבות רק פעם אחת בשנה, לעומת הזכרים אשר יכולים להתרבות בכל העונות. זמן קצר לפני עונת הרבייה, הזכרים והנקבות מרחרחים זה את זה בקביעות, והתנהגות זאת גוברת בתדירותה לאחר התחלת העונה. הן הזכר והן הנקבה נוהגים לרדוף זה אחר זה, תוך השמעת שריקות. ההזדווגות עשויה להימשך מספר שעות, במהלכן הזכר לופת את הנקבה בצוואר. ההריון של הדיבלרית ארוך יחסית לטורפי כיס זעירים אחרים, ונמשך 44–53 ימים. לאחר מכן, הדיבלרית ממליטה שגר של עד כ-8 צאצאים, אשר נישאים על כיס קטן הצמוד לפטמות. הדיבלרים הצעירים תלויים באימם 3–4 חודשים, ובספטמבר ואוקטובר הם הופכים לעצמאיים. הם מגיעים לבגרות לאחר 10–11 חודשים.
אצל טורפי כיס מסוימים (בעיקר האנטכינוס והפסקוגל), הזכרים מתים בהמוניהם לאחר עונת הרבייה, מתשישות ומשינויים פיזיולוגים בגוף. תופעה זאת נמצאת גם אצל הדיבלר, וההערכה היא שמדובר בהסתגלות טבעית של המין לתנאים סביבתיים קשים המתאפיינים במחסור במזון, ותפקידה לאפשר לנקבות לגדל את הצאצאים שלהם ללא תחרות על מקורות מזון עם הזכרים. תופעה זאת ידועה בעיקר מאוכלוסיות הדיבלרים באיים שבהם המחסור במזון בולט יותר, אך כמעט ואינה מוכרת בקרב האוכלוסיות היבשתיות. באיים גופה, התופעה מתרחשת בקביעות באי בולאנגר, אך לא באי ויטלוק; ההסבר טמון בכך שבאי ויטלוק מקננים מינים רבים יותר של עופות ים, אשר מדשנים את האדמה בצואתם ומגדילים משמעותית את אוכלוסיות החרקים השונות. בהתאם לכך, סיכויי ההישרדות של הזכרים המותשים לאחר עונת הרבייה באי ויטלוק גבוהים משמעותית מבאי בולאנגר לאור המזון הזמין.
תוחלת החיים של הדיבלר היא 2–3 שנים לזכר או אף פחות (תלוי כאמור באזור), ועד 4 שנים לנקבה.
איומים ושימור
הדילבר מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בהתחשב בירידה הדרסטית בטווח התפוצה ההיסטורי שלו, ובטווח תפוצה הנוכחי שקטן במיוחד וגודלו הכולל אינו עולה על 500 קמ"ר. האיומים עליו רבים ומגוונים. ביבשת, הסבת שטחים גדולים למרעה וחקלאות במערב אוסטרליה הובילו בעבר לצניחה הדרסטית בטווח התפוצה של הדיבלר; כיום, חתול הבית והשועל האדום שהובאו על ידי האדם ליבשת, נחשבים לאיום הקיומי והמשמעותי ביותר על הישרדות המין. באיים אמנם הם אינם נמצאים, אולם ההכנסה של הטורפים הללו בטעות לאחד האיים עשויה להוביל להשמדה מוחלטת שלהם. שריפות בר, הם האיום השני בחומרתו על קיום המין הן ביבשת והן באיים; מאחר שהדיבלר מוגבל לסבך צפוף במיוחד העשיר בחרקים ומשמש לו כמקלט מטורפיו, שריפה בבית גידול כזה משליכה באופן חמור על האוכלוסיות למשך עשורים. איום נוסף הוא מחלת הצמחים Phytophthora cinnamomi (מקבוצת הסְטְרַמֵנוֹפִילִים) אשר גורמת לריקבון השורשים ולנזק נרחב לפלורה; המחלה נחשבת למאיימת במיוחד על הפלורה בחוף הדרומי והמערבי של היבשת שבהם מיני צמחים רגישים לזיהומים. באיים לעומת זאת, קרקעות הגיר וסוגי הצמחים עמידים יותר, כך שהתפשטות המחלה לתוך האיים פחות סבירה. עם זאת, באיים ישנם מספר איומים בולטים על הדיבלר: עכבר הבית אשר מצוי באופן נרחב באיים ויטלוק ובולאנגר, עשוי להתחרות עם הדיבלר על מזון ושטחי מחיה חרף העובדה שהדיבלר טורף אותו לפרקים, והעכבר גם משמש כנשא פוטנציאלי של מחלות שונות. האיים ויטלוק ובולאנגר נגישים בקלות לאוסטרלים מערי החוף, והם עשויים להכניס בטעות מינים פולשים כמו חולדה מצויה ועשבים לא מקומיים ומזיקים אחרים שישפיעו בדרסטיות על הגומחות האקולוגיות שבהם. כמו כן, הגודל הקטן של האיים, הופך אותם לפגיעים מפני סופות ציקלון אשר עלולות למחוק את אוכלוסיות הדיבלרים בהם.
שלושת התחומים היבשתיים שבהם הדיבלר נמצא כיום נמצאים בתוך אזורי שימור המנוהלים על ידי מחלקת הסביבה והשימור של מערב אוסטרליה. בשנת 1992, ארגון השימור IUCN פיתח תוכנית הבראה ושימור למין אשר נועדה להתמודד עם מרבית האיומים הניצבים בפניו. הוקמו מספר פארקים לאומיים שבהם יש מעקב וניטור קפדני של האוכלוסייה, בין השאר באמצעות שבבי רדיו שהוצמדו לדיבלרים. סריקה אווירית קבועה נעשית באזורי המחיה של הדיבלר ביבשת על מנת למגר את אוכלוסיית השועל. צוות של מחלקת איכות הסביבה והשימור מבקר בקביעות באיים ויטלוק, בולאנגר ואסכף. ניהול שריפות מתרחש בפארקים הלאומיים עבור בעלי חיים הדורשים סבך צפוף, וכולל צוות כיבוי מהיר שנשלח מיד עם הימצאות סימן לאש. בפארק הלאומי נהר פיצג'רלד יש שטחים קטנים הנגועים במחלת הצמחים הנזכרת, ופקחי הפארק מבצעים עבודה ממושכת על מנת לשלוט בהם ולמנוע את התפשטותם. בגן החיות של פרת', ישנו גרעין רבייה גדול של הדיבלר אשר משוחררים ממנו מדי שנה כ-50 פרטים לטבע והוא אחד הפרויקטים המוצלחים ביותר עבור שימור הדיבלר. מחקרים גנטיים ואקולוגיים בוצעו על ידי אוניברסיטת מערב אוסטרליה במטרה ללמוד טוב יותר את הביולוגיה של הדיבלר ולסייע במאמצי השימור שלו. בנוסף, מבוצעים חיפושים ברחבי הטווח ההיסטורי של הדיבלר בתקווה למצוא אוכלוסיות בר נוספות לא ידועות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
