דלמנהורסט

דלמנהורסט
Delmenhorst
	מגדל המים
מדינה	גרמניה
מדינה	סקסוניה התחתונה
ראש העיר	פטריק דה לה לנה ; Patrick de La Lanne
שפה רשמית	גרמנית
שטח	62.36 קמ"ר
גובה	7 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	74,052 (2013)
‑ צפיפות	1187 נפש לקמ"ר (2013)
אזור זמן	UTC +1
	http://www.delmenhorst.de/
	(למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני דלמנהורסט

דלמנהורסט (בגרמנית: Delmenhorst) היא עיר עצמאית (Kreisfreie Stadt, עיר שאינה כפופה למחוז) במדינת סקסוניה התחתונה שבגרמניה. העיר שוכנת במרחק של 10 ק"מ ממערב למרכז העיר ברמן, שיחד איתה היא יוצרת אזור אורבני רציף, ובמרחק של 25 ק"מ מדרום-מזרח לאולדנבורג.

היסטוריה

דלמנהורסט מוזכרת לראשונה במגילת זכויות משנת 1254, וזאת לאחר שאוטו הראשון, רוזן אולדנבורג רכש את השטח שליד הנהר דלמה (Delme) בשנת 1234. המצודה שהגנה על היישוב שנוסד נבנתה בשנת 1247 לערך. הרוזן הבא, אוטו השני, הפך את המצודה למקום מגוריו. דלמנהורסט הוכרזה כעיר עצמאית ב-15 ביולי 1371 והייתה כפופה לחוקי ברמן.

לאחר תקופה קצרה שהייתה תחת שלטונו של הבישוף של ברמן בין השנים 1421-1436 חזרה דלמנהורסט להיות תחת חסותה של אולדנבורג. בהמשך התפרסמה העיר בשל הרוזן גרד (Gerd) שהיה ברון-שודד ששלט בה. תקופת שלטונו הסתיימה ב-1482 הודות למצור שהוטל על המצודה בהנהגתו של הבישוף של מינסטר. משלב זה הייתה העיר תחת שלטונו של הבישוף עד שהושבה סופית לידי הרוזן אנטון הראשון שקיבל את המצודה ואת העיר ב-1547.

עם מותו של יורשו האחרון של אנטון, כריסטיאן, ב-1647, חזרה דלמנהורסט שוב להיות תחת חסותה של אולדנבורג. מאחר שהשליט של אולדנבורג באותה עת היה קרוב משפחה של מלך דנמרק, הייתה למעשה דלמנהורסט תחת שלטון דני.

ב-1767 נרכשה דלמנהורסט על ידי יקטרינה הגדולה, הצאריצה של האימפריה הרוסית, אך היא וויתרה עליה לאולדנבורג ב-1773. ב-1777 הוכרזה דלמנהורסט כדוכסות של אולדנבורג. ב-1806 נכבשו העיר וסביבתה על ידי כוחות צרפתים והולנדים. בין השנים 1811-1813 הייתה דלמנהורסט חלק מהאימפריה הצרפתית של נפוליאון.

בתקופת המהפכה התעשייתית התפתחה דלמנהורסט מבחינה כלכלית, הודות לסמיכותה לברמן. מאחר שברמן הייתה נמל חופשי, נאלצו סוחרים שרצו לייצא סחורות מחוץ לברמן, לשלם מכסים גבוהים. לפיכך הם ייצאו רק את חומרי הגלם וייצרו את המוצרים בכפרים הסמוכים. ענפי התעשייה שהתפתחו היו ייצור בד יוטה ולילונאום. מספר תושבי העיר גדל פי ארבעה בשנים אלה.

ב-1903 הוכרזה דלמנהורסט כעיר עצמאית (kreisfrei, שאינה כפופה למחוז). בשפל הגדול של שנות השלושים פשט מפעל הטוויה את הרגל, ואף על פי כן העיר גדלה וסופחו אליה כמה כפרים קטנים שכנים. בליל הבדולח ב-1938 נשרף בית הכנסת של העיר על ידי הנאצים. לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה דלמנהורסט לחלק מאזור הכיבוש הבריטי והיה עליה להתמודד עם אלפי פליטים ממזרח גרמניה, שכעת הייתה כבושה על ידי הסובייטים. ראש העיר הממונה מטעם שלטונות הכיבוש היה מייג'ור ג'ק וולף, שהיה קצין במשטרת בריטניה. ב-1950 חיו מעל 57,000 תושבים בדלמנהורסט. החל משנות השישים של המאה ה-20 חל גידול בשיעור האבטלה בעיר.

אתרים חשובים

נקודת הציון הבולטת בדלמנהורסט היא מגדל המים של העיר הסמוך לבניין העירייה, שנבנה בין השנים 1910-1914.

מקום מעניין נוסף הוא אי המצודה (Burginsel) שבו ניצבה בימי הביניים מצודה. המבנה נהרס במהלך המאה ה-18 וכיום משתרע פארק ציבורי (Graft) בשטח המצודה לשעבר.

ההיסטוריה התעשייתית של העיר מוצגת במוזיאון (Nordwolle Museum) שהוא חלק מ"נתיב המורשת התעשייתית של אירופה" (European Route of Industrial Heritage).