האי פרייזר
 | |
| האי פרייזר, נוף מ"ראש אינדיאני" | |
| מדינה |
 אוסטרליה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1992, לפי קריטריונים 7, 9 | |
 | |
האי פרייזר שוכן באוקיינוס השקט, בחוף הדרום-מערבי של מדינת קווינסלנד באוסטרליה, בערך 300 קילומטרים צפונית לעיר בריסביין. ב-1992 הוכרז האי כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. המקום נחשב כאי החול הגדול בעולם - שטחו הוא 1,840 קילומטרים רבועים.
מקור השם
שמו המקורי של האי בפי הילידים הבוצ'ולאים, הוא "ק'גארי", שמשמעותו "גן עדן".
השם פרייזר הוא על שמה של אליזה פרייזר, שהיא ובעלה הקפטן ג'יימס פרייזר הסקוטים נסחפו לאי באנייתם "טירת סטירלינג" (Stirling Castle) ב-1836. ג'יימס נהרג, ואליזה יצאה בעקבות האסון למסעות בבריטניה ואוסטרליה, בהם סיפרה סיפורים שונים על ההתרסקות של האניה, ועל מה שקרה לה ולאנשי הצוות בששת השבועות בהם חיו באי לאחר מכן, עד שניצלו. לא ברור מה הסיפור האמיתי, מכיוון שאליזה פרייזר סיפרה גרסאות רבות ושונות שלו.
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגים (כגון קאנו שנמצא, ערימות אשפה ועצים מסוגים מסוימים שנשתלו באי), מעידים על כך שהאוסטרלים האבוריג'ינים שהו באי כבר לפני יותר מ-5,000 שנים. האוכלוסייה הקבועה של האי מנתה לאורך השנים כ-400–600 איש, והיא גדלה בעונות החורף ל-2,000–3,000 איש, בשל שפע מקורות מזון מהים שהיה מצוי באי יחסית לאזורים סמוכים.
האירופאי הראשון שגילה את האי היה ג'יימס קוק, ששט עם ספינתו לאורך חופי האי בין 18–20 במאי 1770. הוא קרא לאי "ראש אינדיאני" (Indian Head), אחרי שראה ילידים אבוריג'ינים שמתקבצים באי. גם מתיו פלינדרס שט לאורך האי ואף ניסה למפות אותו, ב- 1799 ושוב ב-1802, אך לא אוששה עדיין העובדה שהאי מנותק מהיבשה באוסטרליה.
האירופאים הראשונים החלו להתיישב באי כאשר האנייה "טירת סטירלינג" נסחפה אליו, כאמור, ב-1836. נראה כי התרחשו קרבות עזים בין אנשי הצוות של האניה לבין הילידים האבוריג'ינים, בששת השבועות בהם חיו על האי. בעקבות השתלטות האירופאים על האי, ירד מספרם של האבוריג'ינים באי עד שנת 1890 ל-300 איש בלבד, בשל מוות ממחלות, מחסור במזון והרג מנשק חם. רוב הילידים שנותרו, בני שבט הבוצ'ולה, עזבו את האי עד 1904, והועברו למיסיונים נוצריים בקווינסלנד.
ב-1935 נסחפה לאי האניה "מהינו", בעקבות סופת ציקלון. האניה נבנתה ב-1905 בסקוטלנד, כאניית נוסעים מפוארת שנועדה לחציית ים טסמן. במלחמת העולם הראשונה שימשה כאניית בית חולים, ובסיומה חזרה לשמש כאניית נוסעים. ב-1935 האניה הוכרזה כמיושנת והייתה בדרכה למלבורן כאשר נקלעה לסופה ונסחפה לאי פרייזר. בתקופת מלחמת העולם השנייה שימשה האנייה שנתקעה באי כמטרה נייחת לאימוני ההפצצות של חיל האוויר האוסטרלי. מאז נהרסו חלקים רבים באנייה, היא העלתה חלודה, ושלוש מקומותיה נקברו מתחת לחולות. כיום היא משמשת אתר תיירות מרכזי באי, אך חל איסור לטפס עליה.
ראשוני המתיישבים האירופאים גילו את איכותם הגבוהה של העצים באי, ומ-1863 החלו לכרות עצים רבים. הונחה מסילת ברזל בתוך היערות כדי להקל על העברת העצים שנכרתו, אך בהמשך היא הוסרה. תעשיית העצים באי המשיכה כמעט 130 שנה, עד שנת 1991, כאשר ממשלת אוסטרליה הגיעה להסכם עם אנשי התעשייה לפיו הכריתות יופסקו. זאת בעקבות מסקנות ועדת החקירה בראשות השופט טוני פיצג'רלד, שהדגישה את חשיבות שימור האי. תוצאות הפגיעה בטבע ובמרקם החיים באי לאורך השנים, עדיין אינן ידועות במלואן.
משאבים נוספים של האי שנוצלו לאורך השנים, היו מינרלים כמו רוטיל, אילמניט, זירקון ומונזיט. מ-1950 החלה גם כריית חול מאסיבית באי, אך גם היא הופסקה בעקבות מאבק ארגונים סביבתיים, ב-1977.
שמו של האי פרייזר נקשר בעשורים האחרונים גם אל נאורו, מדינת אי קטנה באוקיינוס השקט, שעניינה נידון במועצת הנאמנות של האומות המאוחדות בשנות ה-60. בעקבות חציבות נרחבות של זרחה בנאורו, הוצעו לה מספר איים חלופיים באזור במטרה ליישב מחדש את כלל תושביה במקום אחר, וביניהם הוצע גם האי פרייזר ב-1961 על ידי אוסטרליה. אנשי תעשיית העצים באי סיכלו את המשך התהליך, ולבסוף נאורו השיגה עצמאות באי שלה ב-1968.
עולם החי
דינגו, כלב הבר האוסטרלי, היה בעבר נפוץ ברחבי האי. בעשורים האחרונים פחת מספרם של כלבי הדינגו ל-120–150, בין השאר בשל מסעות הרג שבוצעו בהם על ידי הרשויות, לאחר שתקפו והרגו מטיילים וילדים בשנים 1995–2001. כיום נדרשת זהירות רבה של המטיילים לגבי הדינגו, מוטל קנס גבוה על מטיילים שמנסים להאכילם, והם נחשבים מין מוגן במצב שימור פגיע. האי פרייזר הוא אחד המקומות המעטים במזרח אוסטרליה בהם נותרו כלבי דינגו טהורים, ולכן חל איסור על הכנסת כלבים מסוגים שונים לאי על ידי מטיילים, כדי שתימנע התרבות בין-גזעית ביניהם.
מינים נוספים של יונקים באי הם וולבי אדום-צוואר, קיפודן, פוסום אוסטרלי, פוסום סוכר דואה, ועטלף. קנגורו לא חי באי. לעיתים קרובות ניתן לראות בים לווייתנים כמו לווייתן גדול-סנפיר, סוגי דולפין שונים, ותחש המשכן.
זוחלים ודו-חיים נפוצים באי הם גואנות, נחשים, לטאות, חומט, וצפרדעים. הצפרדעים באי חיות לרוב בביצות ואגמים חומצתיים באי, ולכן נקראות צפרדעים חומצתיות.
קיימים יותר מ-250 מיני עופות באי. עופות דורסים נפוצים הם עיטם, בז נודד ושלך. עופות נוספים הם שקנאי, שחפית, שחף, צופית בוהקת, שלדג וקקדו. זן נדיר יחסית שחי באי הוא תוכי הקרקע, שכבר נכחד בחלקים אחרים של אוסטרליה.
תחבורה
ניתן להגיע אל האי באמצעות מעבורת, מהעיירות הסמוכות אליו בחוף - הרווי ביי או ריינבו ביץ', או בטיסה משדה התעופה מארוכידור הסמוך. באי עצמו אין כבישים סלולים, וניתן לנוע בו בחולות ובשטחים המיוערים רק באמצעות רכבי שטח או אוטובוסים המיועדים לנסיעה מסוג זה. שכירת רכב שטח על מנת לטייל במסלול באי, או הליכה ארוכה במסלול זה, נחשבת לאחד הטרקים החשובים בטיולי תרמילאים באוסטרליה ולאטרקציה המרכזית עבור אלו התרים את החוף המזרחי. מדי שנה מבקרים באי כ-200 אלף תיירים.
אתרים מרכזיים
באי פרייזר יש מעל 100 אגמי דיונות (אגם מוקף דיונות חול). קיים בו ריכוז האגמים השני בגודלו באוסטרליה, אחרי טסמניה. האגמים המתוקים באי הם מהנקיים והצלולים בעולם. אחד הידועים והמתויירים בו הוא אגם מקנזי. חוף החול שלו עשוי מצורן דו-חמצני טהור כמעט לחלוטין. אגם מרכזי נוסף הוא אגם וואבי.
מרבית האי מכוסה ביערות ובהם מגוון עצים ושיחים ייחודיים. נקודת "התחנה המרכזית" היא מקום מוצאם של שבילים רבים למטיילים ביערות אלו. בסביבתה מצויים שרכים נדירים ועצי יערות הגשם.
החוף המזרחי של האי, "חוף 75 המיילים", נחשב לחוף יפיפה, אם כי מסוכן לרחצה בשל נוכחות כרישים גבוהה יחסית. לאורכו מצויים מספר אתרים, ביניהם שרידי האניה "מהינו" שנסחפה לחוף זה בעקבות סופה ב-1935, ו"ראש אינדיאני" - גבעה ממנה ניתן לצפות על חופי האי ולעיתים אף לזהות כרישים בים. אל החוף המזרחי נשפך אחד הנחלים הגדולים באי, אלי קריק (Eli Creek), שלצידו הוקמה טיילת מתחילתו ועד לים. תיירים רבים מעדיפים לתור אותו באמצעות הליכה בתוך הנחל הצלול עצמו, עד למקום שפיכתו לים. בשל החול המרוכז והשטח הרחב של חוף זה, הוא משמש גם כ"כביש הראשי" של האי, בו רכבי השטח המסתובבים באי נוסעים בקלות יחסית. בנוסף הוא משמש כמנחת למטוסים קלים.
היישוב היחיד באי הוא העיירה יורונג (Eurong) בדרומו, בה מצויים מספר חדרי מלון ואכסניות ומעט שירותים שונים לתיירים.
לקריאה נוספת
- רוף סמית, חולות הזמן, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 148, ספטמבר 2010
קישורים חיצוניים
  | |
|---|---|
|
