פתיחת התפריט הראשי

המכלול β

זוחלים

זוחלים
זוחלים
בכיוון השעון משמאל למעלה: חרדון מצוי, צב המדבר, צפע מצוי ותנין הביצות.
מיון מדעי
ממלכה בעלי חיים
מערכה מיתרניים
קבוצה זוחלים[1]
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Reptilia
תחום תפוצה
Global Reptile Biodiversity.png

עיינו גם בפורטל

Iguana icon.png

פורטל זוחלים ודו-חיים הוא שער לכל ערכי הזוחלים ודו-חיים במכלול. הפורטל מציג מידע אודות סדרות הזוחלים והדו-חיים, תמונות וסרטונים, קטעי הידעת?, ערכים מומלצים ועוד.


זוחלים הם קבוצה של בעלי חוליות הטרותרמיים (בעלי "דם קר"),[2] בת 9,789 מינים (נכון ל-2015)[3]: סדרת התנינאים, סדרת מחודקי ראש (ספנודון), סדרת הקשקשאים (נחשים ולטאות) וסדרת הצבים. מאפייניהם העיקריים של הזוחלים הם קשקשים עשויי קרטין המכסים את גופם, וויסות חום הגוף על ידי שינוי ההתנהגות.[2] אף על פי שהם נחשבים כאוהבי מקומות חמים ויבשים, הם מצויים גם במגוון בתי גידול ברחבי העולם.[2] מבחינה אקולוגית, הזוחלים חשובים הן כטורפים והן כנטרפים.[2]

הזוחלים המודרניים מחולקים כך:

הזוחלים, ככל היצורים החיים, מאויימים על ידי סכנות שונות, ובהן: ציד של האדם בשביל עורם או כמקור מזון, הרס בתי גידול (Habitat destruction) וזיהום.[2]

במיון עולם הטבע הקלאסי של קרולוס לינאוס סווגה קבוצת הזוחלים כ"מחלקה" לפי דמיונם החיצוני זה לזה. כיום יש ערעור על סיווג זה מאחר שהזוחלים שחיים כיום אינם ענף פילוגנטי יחיד (אב-קדמון וכל צאצאיו), כמתבקש במיון הקלדיסטי שמתקבל בהדרגה בחקר הביולוגיה.[4]

תוכן עניינים

מאפיינים גופניים

גודל הזוחלים

בעבר היו זוחלים ענקיים באוויר, ביבשה ובים אך כולם נכחדו. הזוחל הגדול ביותר החי היום הוא תנין הים שיכול להגיע לאורך של 5–7 מטר ולמשקל של 1,500 ק"ג. עם זאת, יש מספר מיני נחשים כמו אנקונדה ופיתון מרושת שהם ארוכים יותר אך שוקלים הרבה פחות. הזוחל הקטן ביותר הוא הזיקית Brookesia micra ממדגסקר שאורכה 30 מ"מ (ראו גם בטבלת זוחלים שיאנים). כיום רוב הזוחלים הגדולים ביותר הם התנינאים והסוג תנין בפרט. שאר הזוחלים הם קטנים או בינוניים למעט מספר מינים של לטאות כגון כוח ענק ומספר מיני צבים כגון צב ים גלדי וצב גלאפגוס.

להלן טבלה ובה רשומים ששת הזוחלים הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע.:

דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי הערות
1 Crocodylus porosus תנין הים תניניים 4.5 מטר 7 מטר 450 ק"ג 2,000 ק"ג גם היצור בעל הנשיכה החזקה ביותר כיום
2 Crocodylus niloticus תנין היאור תניניים 4.2 מטר 6.45 מטר 410 ק"ג 1,090 ק"ג גם היצור הכי קטלני לאנשים באפריקה ביחד עם ההיפופוטם
3 Crocodylus intermedius תנין אורינוקו תניניים 4.1 מטר 6.6 מטר? 380 ק"ג 1,100 ק"ג מצוי בסכנת הכחדה חמורה
4 Dermochelys coriacea צב ים גילדי צבי ים גלדיים 2 מטר 2.5 מטר 364 ק"ג 1,000 ק"ג גם הצב הגדול ביותר והזוחל המהיר ביותר בעולם
5 Melanosuchus niger קיימן שחור אליגטוריים 3.9 מטר 6 מטר 350 ק"ג 1,100 ק"ג גם המין הגדול במשפחת האליגטוריים
6 Crocodylus acutus תנין אמריקאי תניניים 4 מטר 6.1 מטר 335 ק"ג 1,000 ק"ג הנפוץ מבין תניני אמריקה

כסות הגוף

גוף הזוחלים מכוסה בעור השונה מעורם הלח של הדו-חיים, מעורם המנוצה של העופות, ומעורם השעיר של היונקים. שכבת האפידרמיס בזוחלים מצופה בקשקשים העשויים בעיקר מבטא-קרטין, אותו החומר ממנו עשויים (בעיקר) הציפורניים והשיער.[5] הקשקשים מחוברים זה לזה באמצעות עור דק וגמיש.[6] שכבות העור והקשקשים משמשות כחיץ לשמירת נוזלי הגוף, סיוע בניהול גזים וחום גוף, הגנה מפגיעות חיצוניות וקרינה, הסוואה ואמצעי תקשורת.[7] תכונה זו של אטימות למים מאפשרת לזוחלים לחיות במקומות יבשים, בשונה מן הדו-חיים. עור הזוחלים עני בבלוטות אקסוקריניות, הנפוצות בעור הדו-חיים, ובמינים מסוימים אף חסר אותן לגמרי.[8]

אצל הצבים קיים שריון, העשוי מעצמות רבות שהתאחו ומשכבה של קשקשים גדולים המכסה אותן (חוץ משריון הצבים הרכים – אשר כמשתמע משמם – הוא רך, ומכוסה בשכבת עור עבה).[9]

כל הזוחלים מחליפים את שכבות העור הישן (הנקרא נשל) בחדש יותר בתהליך הנקרא התנשלות (Moulting), אם כי באופנים שונים: הנחשים משלימים התנשלות על פני כל גופם בבת אחת, תוך פריצה מהעור הישן, בעוד שאר הקשקשאים משירים חתיכות גדולות מן העור. התנינאים משירים את קשקשיהם הגדולים אחד אחד, והצבים משירים רק את השכבות העליונות בעוד ששכבות חדשות מתווספות לתחתונות (על פי מספרן ניתן לקבוע את גיל הצב).[10]

טמפרטורת הגוף

 
תפוקת אנרגיה מקסימלית (על הציר האנכי), כתלות בטמפרטורת הגוף במעלות צלזיוס (על הציר האופקי), בזוחל טיפוסי (לטאה, משמאל) מול יונק טיפוסי (עכבר, מימין) באותו גודל גוף. בניגוד ליונק, הזוחל אינו מסוגל לווסת את טמפרטורת הגוף שלו לתחום צר, ותפוקת האנרגיה המקסימלית שלו נמוכה יותר.

יונקים ועופות "חמי דם" הם אנדותרמיים, כלומר מסוגלים לייצר חום גוף בעצמם, והומיאותרמיים, כלומר מסוגלים לשמור על תחום טמפרטורת גוף צר וקבוע. אך הזוחלים "קרי הדם" – בשונה מהם ובדומה לשאר בעלי החיים – הם אקטותרמיים, כלומר חום גופם מגיע ממקורות חיצוניים כמו השמש, והטרותרמיים, כלומר טמפרטורת גופם משתנה לפי טמפרטורת הסביבה.[11] כתוצאה מכך, רוב הזמן טמפרטורת הגוף אצל זוחלים דומה לטמפרטורת הסביבה, ונמוכה מטמפרטורת הגוף האופיינית ליונקים ועופות.

במסגרת הגדרה זו, חלק מן הזוחלים נחשבים "סטנותרמיים" (stenothermic), כלומר יצורים חיים המסוגלים לעמוד בטווח טמפרטורות צר, ואחרים נחשבים "אאוריתרמיים" (eurythermic), כלומר יצורים המסוגלים לסבול טווח טמפרטורות נרחב.[11] באופן כללי, זוחלי הקרקע סטנותרמיים יותר מזוחלי הים והעצים.[11]

היבטים רבים של הפיזיולוגיה של הזוחלים קשורים לטמפרטורה, ומכאן גם התנהגותם ובריאותם.[11] אם טמפרטורת גופם של הזוחלים עולה מעל או יורדת מתחת לתחום הרגיל – גופם יפסיק לתפקד כהלכה והם לא יוכלו לזוז. האופן העיקרי בו זוחלים מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם הוא באמצעות התנהגותם (לפירוט ראו בסעיף התנהגות). לעיתים קרובות הם נאלצים לשהות זמן מה באור שמש ישיר, או לחלופין על מצע כלשהו שחומם קודם בקרני השמש, עד שטמפרטורת הגוף שלהם תעלה לרמה מספקת לצורך פעילויות שונות. מאידך, כאשר הסביבה הופכת חמה מדי הם נאלצים לשהות בצל או במאורה על מנת לקרר את גופם. לכן רוב היבטי ההתנהגות, אורח החיים והתפוצה אצל זוחלים מוכתבים על ידי טמפרטורת הסביבה הרבה יותר מאשר אצל יונקים ועופות (לפירוט ראו בסעיף תפוצה).

מערכת החיסון של הזוחלים מגיבה באופן חלש יותר בחורף.[11] כמו כן, הם זקוקים לקרינת על-סגול כדי לייצר ויטמין D3, המסייע לספוג סידן דרך מערכת העיכול.[11] מחסור בקרינה זו, במיוחד מסוג "גל בינוני" (UV-B), יוביל ל-Metabolic bone disease.[11]

חילוף חומרים

בדומה לשאר בעלי-חיים "קרי דם", חילוף החומרים (מטבוליזם) אצל זוחלים בני-זמננו איטי באופן משמעותי מזה של יונקים ועופות "חמי דם", והם צורכים ומוציאים הרבה פחות אנרגיה ליחידת זמן.

לחילוף החומרים האיטי של הזוחלים ישנם יתרונות, כמו צריכת חמצן נמוכה יותר וצריכת מזון נמוכה יותר. לדוגמה, תנין צורך 10% עד 20% בלבד ממסת המזון שצורך אריה בעל מסת גוף זהה, והוא עשוי לחיות במשך חצי שנה בלי לאכול כלל. עם זאת, את מרביתו של זמן זה הוא מבלה ברביצה ללא תנועה. גם זוחלים טורפים אחרים, כגון נחשים, שממיות וזיקיות, בדרך-כלל אינם מתרוצצים ומחפשים אחר טרפם באופן פעיל, אלא אורבים לו במקום אחד זמן רב.

רמת הפעילות הנמוכה אשר מוכתבת על ידי חילוף החומרים האיטי גורמת לכך שזוחלים בני-זמננו, בהשוואה ליונקים ועופות, ממעטים יותר לחקור את סביבתם, ללמוד דברים חדשים וליצור חיי חברה מורכבים. חילוף החומרים האיטי יותר אצל זוחלים גם מגביל אותם בהוצאת אנרגיה גבוהה במיוחד ומאמצים גופניים קשים במיוחד, אשר אפשריים בבעלי-חיים חמי-דם, למשל תעופה בטפיחות כנפיים פעילות אצל עופות, או ריצה למרחקים ארוכים ביונקים.

חוקרים רבים כיום סבורים כי בשונה מן הזוחלים בני-ימינו, כמה זוחלים נכחדים היו "חמי דם" לפחות במידה מסוימת. אף שלא ניתן לבדוק זאת ישירות בשלדים מאובנים, ראיות נסיבתיות רבות מצביעות על כך.

מחזור הדם

 
דם עני בחמצן (בכחול) מן העלייה הימנית ודם עשיר בחמצן (באדום) מן העלייה השמאלית מתערבבים בחדר הלב הבלתי מופרד של הזוחלים, ומועברים לגוף באבי העורקים (סגול).

כמו אצל שאר בעלי ארבע רגליים, גם בזוחלים יש מחזור דם כפול - מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לשאר חלקי הגוף. אך בדומה למצב בדו-חיים, גם בזוחלים עדיין אין הפרדה מוחלטת בין שני המחזורים: במקום חלוקה לחדר ימני וחדר שמאלי בלב ישנו רק חדר אחד, וכתוצאה מכך ייתכן ערבוב בין דם עשיר בחמצן המגיע מן הריאות לדם עני בחמצן המגיע משאר חלקי הגוף. יוצאים מכלל זה הם התנינאים, שבלב שלהם יש מחיצה שרירית המחלקת את החדר למדור ימני ושמאלי, בדומה למצב בעופות וביונקים. ואולם אפילו אצל התנינאים מחיצה זו עדיין איננה מושלמת לחלוטין, ונותר בה חור קטן (foramen of Panizza)[12]. כמה חוקרים הציעו מנגנונים שונים של זרימת דם בחדרי הלב במיני זוחלים מסוימים, אשר בפועל מצליחים להפחית או למנוע ערבוב דם עשיר בחמצן עם דם עני בחמצן למרות ההפרדה הבלתי-מושלמת. ייתכן גם שזוחלים רבים מסוגלים להשלים עם מידה מסוימת של ערבוב ופגיעה ביעילות מטבולית כתוצאה מכך, שכן קצב חילוף החומרים אצלם בדרך-כלל נמוך מזה של יונקים ועופות[12].

תופעה נוספת המפורשת כשריד של מצב עתיק בזוחלים ובדו-חיים היא התפצלות אבי העורקים לשני סעיפים גדולים, אחד לצד ימין של הגוף והאחר לצד שמאל שלו, אשר מתאחדים שוב באזור הגב לפני שהם מגיעים לשאר חלקי הגוף. המעבר הכפול מוסבר כשריד של קשת הזימים הרביעית בדגים, אשר הפכה מיותרת עם המעבר לנשימה באמצעות ריאות והעלמות הזימים. צד אחד של המעבר הכפול המיותר מתנוון ביונקים (הצד השמאלי) ובעופות (הצד הימני).

מערכת הנשימה

בדומה לשאר בעלי ארבע רגליים, הזוחלים נושמים באמצעות ריאות. בניגוד לדו-חיים, שבתחילת מחזור חייהם במים הם נושמים באמצעות זימים, לזוחלים אין זימים פעילים בשום שלב של חייהם.

בדומה לדו-חיים, זוחלים קטני-גוף רבים סופגים חלק מן החמצן הדרוש להם מן האוויר ישירות דרך עורם, לעיתים באזורים מסוימים שלו שבהם העור חדיר יותר. למרות זאת, לפחות חלק מן הנשימה מתבצע תמיד באמצעות הריאות.

שאיבת האוויר אל הריאות, שביונקים מונעת בכוח שרירי הסרעפת ובית החזה, מונעת בדרכים שונות בקבוצות שונות של זוחלים. אצל הקשקשאים, השאיבה מונעת בכוח שרירי עמוד השדרה, אשר תפקידם העיקרי הוא בהתקדמות הגוף. כתוצאה מכך, מרבית הקשקשאים נאלצים לעצור את נשימתם בעת ריצה מהירה. בכמה מיני לטאות מגבלה זו נעקפה על ידי התפתחות שרירים גמישים בתחתית חלל הפה, אשר שואבים את האוויר כמו אצל דו-חיים. אצל התנינאים התפתחה מחיצה שרירית דמויות-סרעפת, אך היא איננה הומולוגית לסרעפת היונקים, וממוקמת באגן ולא בתחתית בית החזה.

שלא כמו ביונקים ובעופות, למרבית הזוחלים חך משני קטן ובלתי-מפותח, כך שאין הפרדה בחלל הפה בין דרכי הנשימה ודרכי המזון. כתוצאה מכך רבים מהם אינם מסוגלים לנשום דרך הראות בעת האכילה. יוצאים מכלל זה התנינאים, שהם בעלי חך משני מפותח המאפשר להם לנשום בעת האכילה. אצל הנחשים חך משני בלתי מפותח, אך החלק הקדמי של קנה הנשימה התארך קדימה והתחבר לנחיריים, מה שמאפשר לנחשים לנשום כאשר הם בולעים את טרפם, תהליך שעשוי להימשך אצלם זמן רב.

מערכות החישה והעצבים

ריח ותגובות לגירוי כימי

 
נחש בירית כחול פסים (Thamnophis sirtalis similis) משלח את לשונו החוצה על-מנת לקלוט חלקיקי ריח.
 
איברי הרחה (חץ שחור) וקליטת קרינה תת-אדומה (חץ אדום) של עכסן.
 
הדמאה תרמית של נחש אוכל עכבר. תמונה זו משקפת את האופן בו נחשים רואים את החום הנפלט מעצמים ויצורים הנמצאים בקרבתם.

חוש הריח מפותח אצל מרבית הזוחלים, ויש להם מספר איברים הרגישים לגירויים כימיים באף ובחך.[13] בדומה לבעלי ארבע רגליים רבים, הזוחלים (חוץ מן הצבים) הם בעלי איבר יעקובסון – איבר הרחה נוסף לאף בתקרת הפה.[13] איבר יעקובסון מפותח אצל הלטאות, אך לשיא התפתחותו הגיע אצל הנחשים.[13] כאשר נחש קולט קול דרך הקרקע או כאשר ריח חזק מגרה את אפו, הוא מרים מעט את ראשו, משרבב את לשונו ומכניסה בחזרה במהירות מספר פעמים.[13] בכל החזרה של הלשון, קצה נוגע סמוך לפתח בחך המוביל לאיבר יעקובסון, ובכך היא מעבירה אליו חלקיקי ריח שדבקו בה.[13] רבים מן הזוחלים, כמו צפעיים גדולים וחומטיים, מסתמכים כמעט באופן בלעדי על איבר יעקובסון לאיתור ומעקב אחר טרף. זוחלים אחרים, כמו התנינאים, נעזרים בו למציאת בן או בת זוג.[13]

מערכת השמיעה

חוש השמיעה אצל מרבית הלטאות טוב, וחד אף יותר אצל תנינאים. לעומתם נחשים, צבים ולטאות תת-קרקעיות רגישים בעיקר לתנודות בתדר נמוך, יכולת יעילה במיוחד לקליטת קולות המועברים דרך הקרקע.[13] לנחשים אין כלל עור תוף, וכתוצאה מכך הם אינם מסוגלים בדרך-כלל לשמוע קולות, אפילו חזקים למדי, אשר מועברים דרך האוויר.[13] לעומת זאת הם רגישים מאד לתנודות בתדר נמוך המועברות דרך הקרקע, אותן הם קולטים באמצעות עצמות הגולגולת הישר אל האוזן הפנימית, בתהליך הנקרא "הולכת עצמות" (Bone conduction).[13]

חישה בקרינת חום תת-אדומה

מינים רבים של נחשים, למשל מתת-משפחת העכסנים וממשפחות הפיתוניים והחנקיים (Boidae), מסוגלים לחוש בקרינת חום תת-אדומה, ולקלוט תמונת חום הנפלט מעצם במרחק של עד מטר מהם אפילו בחושך מוחלט (בדומה להדמאה תרמית).[14][15][16] יכולת זו מפותחת עד כדי לאפשר לנחש עיוור מלידה "לראות" תמונת חום של יצור העומד מולו, ולתקוף במדויק חלקי גוף פגיעים שלו.[17]

חישת קרינה תת-אדומה מתבצעת ב"איברי גומה" (Pit organs), שהם שקעים קטנים בפניהם של הנחשים. איברי גומה מצוידים בקולטני חישה רבים המכילים תעלות יונים מסוג TRPA1, אשר הנפתחות למעבר כאשר הן מגיעות לטמפרטורה מסוימת.[14] לדוגמה, אצל העכסנים התעלות נפתחות כשהן מגיעות לטמפרטורה של 28 מעלות צלזיוס בקירוב, המתאימה למכרסם קטן בטווח של כמטר.[15] צורתם, מספרם ומיקומם של איברים אלו שונים במיני נחשים שונים: לחנקיים יש שלושה איברים או יותר בין הקשקשים המקיפים את פיהם, בעוד שאצל העכסניים שני איברים המכוסים בקרום בין העיניים לנחיריים.[18]

בנוסף לאיתור ומעקב אחר טרף, נמצא לאחרונה כי אצל שתי קבוצות, כמו העכסן האימתן (Crotalus atrox), איברים אלו מסייעים בוויסות חום הגוף.[19]

מערכת הראייה

 
עין הקודקוד בלטאת אנוליס מצוי (Anolis carolinensis) (מוקפת במלבן צהוב)

חדות ראייתם של הזוחלים משתנה בהתאם למין: מזוחלים בעלי ראייה טובה, בעיקר אלו הפעילים בלילה,[13] ועד זוחלים עיוורים או חסרי עיניים, כמו לטאת דיבמוס דלאי (Dibamus dalaiensis).[20] ראיית צבעים אינה תכונה נפוצה בקרב הזוחלים.[13]

לכמה מיני זוחלים, כמו הספנודון ואיגואניים רבים, יש בחלק העליון של ראשם איבר הרגיש לשינויים בעוצמת האור שנקרא עין הקודקוד,[11] ומוכר גם בשמות "עין שלישית" (Third eye) ו"עין האצטרובל" (pineal eye). איבר זה מקושר לבלוטת האצטרובל, ומסייע לבעל החיים לווסת את השעון הביולוגי שלו וייצור הורמונים הקשורים להומיאותרמיות.[21][22]

אצל מרבית מיני הזוחלים העפעף התחתון נע יותר מן העליון, חוץ מן התנינים אצלם מועדף העפעף העליון.[13] לנחשים אין עפעפיים נעים כלל, ובמקומם כל עין מכוסה בקשקש מגן קבוע ושקוף.[23]

צורת האישון משתנה לפי מין הזוחל: מהעיגול המאפיין את הצבים וזוחלים רבים אחרים הפעילים ביום, דרך צורת החריץ האנכי של התנינים וזוחלי הלילה והחריץ האופקי של נחשי עצים אחדים, ועד קו הנקודות האנכי של מיני שממיות מסוימים.[13]

 
מלמעלה למטה ומימין לשמאל: אישוניהם של זעמן גפן ירוק (Ahaetulla nasuta), שממית רחבת זנב מהמין Uroplatus fimbriatus, תנין סיאמי (Crocodylus siamensis) וצפע חול מזרחי (Vipera ammodytes meridionalis).

מערכת העצבים

מערכת העצבים של הזוחלים דומה ביסודה לזאת של שאר החולייתנים, ובכלל זה מוח שדרה, חלקי מוח ותריסר זוגות של עצבי גולגולת, שלהם תפקודים דומים לאלו של עצבי הגולגולת באדם, למשל. המוח הגדול והמוח הקטן בזוחלים גדולים מעט יותר מאלו של הדו-חיים, אך קטנים בהרבה מאלו של יונקים ועופות. המדד המשמש להערכת גודל המוח תוך ניכוי השפעת גודל הגוף הוא "מנת המוחיות" (Encephalization Quotient). מנת המוחיות האופיינית לזוחלים בני זמננו הוא כעשירית מזו של יונקים ועופות, כלומר לזוחל טיפוסי יש מוח קטן פי עשרה ממוח יונק או עוף באותו גודל גוף. בהתאמה לגודל המוח, הזוחלים נחשבים לאינטליגנטים פחות מן היונקים והעופות.

נחיתות הזוחלים בגודל המוח, בהשוואה ליונקים ועופות, נובעת קרוב לוודאי מהיותם "קרי דם". רקמת עצב צורכת יותר אנרגיה ליחידת משקל מכל סוג אחר של רקמה, אפילו בעת מנוחה מוחלטת. קצב חילוף החומרים האיטי של הזוחלים אינו מספק די אנרגיה להחזקת מוח גדול. יוצאים מכלל זה היו מספר דינוזאורים קטני-גוף מן הקבוצות הקרובות ביותר לעופות, כמו טרודון ובמבירפטור. מנת המוחיות שלהם, אותה ניתן למדוד מתוך הנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים, דומה למנת המוחיות של עופות בני-ימינו. זוהי ראייה עקיפה נוספת שדינוזאורים אלו היו חמי-דם.

גפיים ותנועה

אף על פי שהאב הקדמון של הזוחלים היה בעל ארבע רגליים, אצל מספר קבוצות זוחלים יש נטייה להתנוונות הגפיים ואף להעלמותם. במיני חומטים רבים, כמו הנחושית העינונית, הרגליים קטנות מאוד. אצל לטאות ממשפחת הקמטניים ניתן למצוא מינים בעלי גפיים מפותחות ועד מינים דמויי-נחש החסרים גפיים לחלוטין, למשל קמטן החורש הנפוץ בארץ-ישראל. לבני משפחת הביפדיים יש רק גפיים קדמיות המשמשות לחפירה. קבוצות שלמות של זוחלים איבדו לחלוטין את גפיהם, כמו הנחשים המוכרים והטבעונים דמויי התולעת. עם זאת, אפילו אצל זוחלים חסרי גפיים ניתן בדרך-כלל למצוא שרידים של עצמות הגפיים, הכתפיים או האגן,[24][25][26]

בזוחלים בעלי רגליים, הירך והזרוע פרושות הצידה מן הגוף, ורק השוק ואמת הזרוע נוטות למטה. כתוצאה מכך כפות רגליהם מוצבות לצידי הגוף, ולא מתחתיו כמו ביונקים ובעופות. צורת גפיים זו מקנה לגוף יציבה "שרועה" – נוגעת בקרקע – ומכאן שמם "זוחלים". מכאן גם דרך הילוכם של הזוחלים: הם מחזיקים אך במעט את גופם מורם מעל הקרקע, ומניעים אותו מצד לצד כדי להגדיל את אורך הצעד.[8] הליכה זו נראית בעיני ביולוגים אחדים כבלתי יעילה ומסורבלת.[8] אולם, צורה זו לא השתנתה כמעט במשך כל השנים ומופיעה אצל רוב הזוחלים והדו-חיים, ועל כן ניתן לטעון כי אם הייתה מפריעה להם, הרי הייתה נעלמת.[8] כמו כן, יציבתם מותאמת לאורח חייהם המתבסס על שימור רב ככל הניתן של אנרגיה.[8]

בנוסף, לזוחלים ברא ה' שיטות תנועה מגוונות: חלק גדול מהם שוחה, ובכלל זה צבי הים להם גפיים דמויות סנפירים, התנינאים להם גפיים המשמשות הן לשחייה והן להליכה, ונחשי הים (Hydrophiinae) חסרי הגפיים השוחים באמצעות הנעת גופם; רבים שידרגו את תנועתם לכדי טיפוס, כמו השממיות שיכולות לטפס על קיר זכוכית, הנחשים (ראו קישורים חיצוניים), והזיקיות אשר לופתות ענפים באמצעות אצבעותיהן וזנבן; מעטים מהם אף יכולים לנתר, כמו האנוליס (Anolis),[27] קבוצות אחדות פיתחו יכולות דאייה מגוונות (מפורטות מטה); ואחרים יכולים אף לרוץ על רגליהם האחוריות, כמו לטאות הקולר (Crotaphytus), לטאות הבסיליסק היכולות אף לרוץ על מים (ראו קישורים חיצוניים) וחרדון הצווארון.[8] תנינאים צעירים או קלי משקל אף יכולים ללכת באופן דומה ליונקים – הליכה זו נקראת "הליכה גבוהה" ("high walk”) והיא נעשית באמצעות הרמת עצמם מהקרקע ותנועה קלה מצד לצד – או אף "לדהור" באמצעות הנעת הגוף למעלה ולמטה (ראו קישורים חיצוניים).[8] לדינוזאורים היו רגליים מוצבות מתחת לגופם ויציבתם הייתה זקופה בדומה לזו של עופות ויונקים.

תנין היאור מפגין "הליכה גבוהה"
תחתית רגלה של שממית הניצבת על קיר זכוכית. כריות ההצמדה על אצבעותיה מסייעות לה להיאחז.
צב ים וסנפיריו
רגלה של זיקית

דאייה ותעופה

 
דרקון דואה (Draco) מן המין taeniopterus בדאייה, ושלד דרקון מהמין volans. הצלעות המוארכות תומכות בקרום העור.
 
שחזור אמנותי של שרוביפטריקס, זוחל דואה נכחד מתור הטריאס.

יכולות דאייה ואף תעופה פעילות ברא ה' לקבוצות זוחלים שונות. זוחלים דואים החיים בימינו הם ברובם מינים קטני-גוף המטפסים על עצים וסלעים. במינים כאלו, הגדלת שטח הפנים של הגוף מאפשרת צניחה איטית ובטוחה בעת קפיצה ממקום גבוה. במינים מתקדמים יותר המשטחים האווירודינמיים גדלים ומשתכללים, ומאפשרים דאייה הדרגתית יותר ומבוקרת. יכולת דאייה ידועה במספר זוחלים בני-ימינו (להלן סוגים, אך לא בהכרח כל המינים בסוג דואים):

  • הסוג דרקון דואה (Draco) ממשפחת החרדוניים – כ-45 מינים.[28] בסוג זה קרום התעופה הוא עור הנמתח בין צלעות מוארכות של בית החזה,[29] ולא בין הגפיים כמו במרבית הקבוצות הדואות האחרות. הדרקון מסוגל לפרוש או לקפל כרצונו את הצלעות והקרום המתוח ביניהן. ישנם מקרים מתועדים של דרקונים שדאו למרחק של כ-60 מטרים - מרחק רב בהתחשב בעובדה שרובם באורך של כ-20 ס"מ.[29]
  • הסוג Holaspis ממשפחת הלטאיים[30] עצמותיהן החלולות והעובדה כי הן יכולות לשטח את גופן (בעיקר בטנן) עוזרות להן לדאות או לצנוח באיטיות.[31][32]
  • הסוג שממית דואה (Ptychozoon) ממשפחת השממיתיים[33] למינים בסוג יש קרומי העור לאורך גופם שעוזרים להם לדאות.[34]
  • הסוג Luperosaurus ממשפחת השממיתיים[35] דואים בצורה דומה שממיות הדואות.[36]
  • הסוג Thecadactylus, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.[37]
  • הסוג Cosymbotus ממשפחת השממיתיים, דואים בצורה דומה לשממיות הדואות.[35][38]
  • נחש מעופף – מסוגל להכפיל את רוחבו על ידי שיטוח גופו, ולכווץ את אזור הבטן שלו פנימה בצורת פעמון, שמתפקד בדומה למצנח. הנחש מסוגל לבקר את כיוון הדאייה הרצוי לו באמצעות פיתול גופו, ונעזר בזנבו לשמירה על האיזון.[39][33][40][41]


תנועת נחשים וחסרי גפיים אחרים

חסרי הגפיים סיגלו לעצמם אופני תנועה שונים כדי להתגבר על חסרונם. הנחשים פיתחו חמש דרכי הילוך עיקריות המשמשות אותם בהתאם לסוג המשטח עליו הם נעים, מהירות התנועה, משקל הפרט ועוד.[42] נחש יחיד יכול להשתמש ברוב או בכל החמש, ואף מסוגל להשתמש בשתי דרכים שונות בחלקי גוף שונים. הם נעים באמצעות כיווץ שרירים היוצר traction בין קשקשיהם לבין המשטח עליו הם מחליקים,[23] ודחיפת עצמם אחורה כנגד המשטח.[8] מספר רב של חוליות גמישות מאפשרות להם לנטות לכל כיוון ואף להתפתל סביב עצמים.[23]

התנועה הבסיסית ביותר היא תנועה גלית (Undulatory locomotion). היא משמשת את כל חסרי הגפיים, כולל נחשי הים. התנועה מתחילה בראש, שם הנחש מכווץ את שריריו, מזיזו קדימה בכיוון אלכסוני לצד מסוים ובכך גורם לשאר גופו לעקוב אחריו. לאחר מכן התהליך חוזר חלילה לצד השני.[42][43]

תנועה שנייה, המשמשת גם נחשים מטפסים, היא תנועת כיווץ (Concertina). בתנועה זה הנחש נע קדימה מבלי להזיז את גופו לצדדים, זאת באמצעות כיווץ גופו לכדי צורות S רבות, הזנקת חלקו הקדמי קדימה, הורדתו כלפי הקרקע, מציאת מקום אחיזה ומשיכת החלק הנותר.[43][42]

תנועה בקו ישר משמשת לרוב נחשים גדולים, כמו פיתוניים. בתנועה זו חלק מהבטן מורם מעט מעל הקרקע, נמתח קדימה, מורד ומוצא אחיזה בקרקע, מושך את שאר הגוף וחוזר חלילה עם חלקי גוף אחרים (ראו קישורים חיצוניים).[8]

חוסר גפיהם של חסרי הגפיים אינו מהווה אבן נגף בפניהם, אלא ההפך הוא הנכון: הוא מאפשר להם להשתחל אל תוך חללים קטנים וצרים, כמו סדק בסלע וצמחייה צפופה.[44] כמו כן, חלק ממינים אלו נעים במהירות, כמו הממבה השחורה היכולה לנוע במהירות של עד כ-16 קמ"ש (הנחש המהיר בעולם).[45]

שלד

ככל בעלי ארבע הרגליים (קיימים כיום: דו-חיים, יונקים, עופות והזוחלים עצמם), לזוחלים יש בליטה (Occipital Condyle) המחברת בין העצם האחורית והתחתונה של הגולגולת לבין עצם האטלס. אצל הזוחלים הבליטה יחידה,[5] בעוד שאצל הדו-חיים היא זוגית.


רביית בתולין

בדומה לשאר החולייתנים, הזוחלים מתרבים בעיקר ברבייה זוויגית. אך כמו אצל דגים ודוחיים, הנקבות במספר מיני זוחלים מסוגלות, בתנאים מסוימים, לרבייה אל-זוויגית, הידועה גם כרביית בתולין. כאשר נקבות כאלו אינן מופרות הן מטילות ביצים דיפלואידיות שמהן בוקעות נקבות הזהות גנטית לאמן. תופעות של רביית בתולין ידועה במינים שונים של לטאות, שממיות, חרדונים, זיקיות ונחשילים.


הביצה והתפתחות העובר

 
דיאגרמה של ביצת תנין. מקרא: 1) קליפה חיצונית, 2) שק החלמון, 3) חלמון, 4) כלי דם של הקרומים העובריים, 5) חלל קרום הכוריון, 6) קרום הכוריון, 7) חלל אויר, 8) קרום האלנטואיס, 9) שכבת האלבומין, 10) שק השפיר, 11) העובר, 12) נוזל השפיר

תאי הביצית המופרים מתגלגלים לאיטם החוצה במורד צינור הביצים, ותוך כדי כך הם מתעטפים במספר קרומים ושכבות אשר מופרשים מדפנות צינור הביצים, ליצירת הביצים המוגמרות המוטלות דרך פתח הביב.

הביצה ה"אמניוטית" (בעלת שק שפיר) שקיימת בזוחלים (ומהם הועברה גם לעופות וליונקים מטילי ביצים) מתאפיינת במספר התאמות המגינות על "סביבה" מימית פנימית, שבה מתפתח העובר, מפני הסביבה היבשתית החיצונית: קרום השפיר, קרום הכוריון, קרום האלנטואיס, שכבת האלבומין והקליפה הסידנית החיצונית. קרום השפיר והקליפה אטומים למעבר מים ולכן מונעים התייבשות של העובר, אך מאפשרים מעבר של אוויר לצורך נשימה. נשימת העובר מתבצעת על ידי חילוף חמצן ופחמן דו-חמצני עם האוויר בנימי דם על פני קרום האלנטואיס, המשמש את העובר כעין ריאות. חלקו הפנימי של שק האלנטואיס משמש למאגר תוצרי ההפרשה של העובר, ומשמש כעין שלפוחית שתן שלו. שכבת האלבומין (ה"חלבון" או ה"לבן" של הביצה) מכילה כ-80% מים ומשמשת בעיקר כמאגר נוזלים, וכן ויטמינים ומלחים. בנוסף הביצה הזוחלית, בדומה לביצים של מרבית מיני הדגים והדוחיים, עשירה בחלמון המשמש כמקור המזון של העובר.

תופעה ייחודית האופיינית לעוברים המתפתחים של זוחלים רבים היא קביעת מין תלוית טמפרטורה. הזוויג של העובר (זכר או נקבה) נקבע על ידי טמפרטורת הסביבה בשלב קריטי של התפתחותו בביצה. כאשר הטמפרטורה גבוהה מתפתחים בתוך הביצים צאצאים רק מזוויג אחד (בצבים, בדרך כלל נקבות בלבד) ובטמפרטורה נמוכה בוקעים רק צאצאים מן הזוויג האחר (בצבים בדרך-כלל רק זכרים). בטמפרטורת ביניים מתקבלים צאצאים משני הזוויגים, פרט לצבים, מנגנון זה נמצא גם אצל תנינאים רבים, וכמה ממיני הלטאות. טיבו המדויק של היתרון שהוא מעניק עדיין אינו ברור, אך בשנת 2008 ביולוגים מאוניברסיטת סידני ואוניברסיטת איווה הצליחו להוכיח כי יתרון כזה אכן קיים, כלומר הצאצאים מכל זוויג אכן שורדים במספרים גבוהים יותר כאשר הם בוקעים בטמפרטורה הנכונה.

לידת חיים

מרבית מיני הזוחלים הם מטילי ביצים, אך בכ-20% ממיני הלטאות והנחשים, הצאצאים בוקעים מן הביצה בעודה בצינור הביצים, או במקרים אחרים מיד לאחר הטלתה. תופעה זו, הידועה גם אצל מיני דגים רבים, נקראת השרצה או "ילודת חיים" (Vivipary).

בזוחלים השרצה אופיינית למינים החיים באקלים קר יחסית, שכן היא מאפשרת להגן על הביצים בתוך גוף האם, שהטמפרטורה שלו מעט גבוהה מטמפרטורת הסביבה. ילודת חיים אפשרה לאיכתיוזאורים חיים באוקיינוס בלי צורך לעלות ליבשה על מנת להטיל ביצים, כפי שצבי ים למשל נדרשים לעשות.

מנגנון השרצה קיים בענפים רבים ושונים של זוחלים. נמצא כי מין אחד של חומט באוסטרליה - Sceloporus spinosus - אף מסוגל להטלת ביצים או להשרצת חיים, בהתאם לטמפרטורה וללחות של סביבתו. כמה מיני זוחלים התמחו בהשרצה והביאו אותה לדרגה הקרובה לזו של יונקי שליה - העוברים שוהים זמן מסוים בצינור הביצים, ההופך למעין רחם, והם מוזנים על ידי אמם דרך כלי דם שלהם הנצמדים לכלי הדם שלה ויוצרים מעין שליה. אצל הנחושית העינונית נוצרת "שליה" מכלי דם של שלפוחית השתן של העובר, ובמינים אחרים היא נוצרת מכלי דם של קרום החלמון.

תפוצה, בית גידול והסתגלויות אליו

בדרך כלל, הזוחלים מחבבים אזורים חמים, כמו אזורים בעלי אקלים טרופי או ממוזג, אם כי הם נפוצים על פני רובו של העולם, ובבתי הגידול השונים מאד במאפייניהם. לדוגמה, ביערות הגשם רץ הבסיליסק על פני המים, וביערות המחטניים חי לו הזעמן האלמוגי (Lampropeltis); בביצות ובמקווי המים המתוקים שולטים התנינאים והאנקונדות, ובאוקיינוסים ובמקווי המים המלוחים שוחים צבי הים ופתני הים הקטלניים; בארצות העשב (Grassland) באפריקה זוחל פיתון הסלעים האפריקני, ובמדבריות מתרוצץ חרדון סיני (המצוי גם בישראל). אף זוחל אינו שוכן במקומות בעלי טמפרטורות נמוכות מאד, כמו אנטארקטיקה.

בית הגידול המדברי

 
צב ים מפריש מלח דרך צנוריות הדמעות (מומלץ ללחוץ על התמונה ולראותה בהגדלה).

בית הגידול המדברי אינו מסביר פנים לאף בעל חיים, והזוחלים אינם יוצאים מכלל זה. הוא מעמיד בפניהם בעיות מיוחדות, שהעיקריות בהן הן: טמפרטורות המשתנות באופן קיצוני: גבוהות מאד במשך היום, ונמוכות עד קור מקפיא במשך הלילה; מחסור במזון ומים; ומחסור במקומות מסתור. כדי להתגבר על כך, ברא להם ה' התאמות שונות לסביבתם. רוב ההתאמות משמשות לא רק כדי לשרוד בסביבה קיצונית זו, אלא אף כדי לשגשג בה.[46][47] באופן בסיסי, הזוחלים הצליחו לאכלס אזורים צחיחים יותר מאלו של הדו-חיים, הודות לעורם השיריוני והכמעט בלתי חדיר, ולהיותם בעלי שפיר עוברי המטילים ביצים בעלות קליפה קשיחה או עשויה עור.[47] באופן פרטני יותר, לכל זוחל התאמות הייחודיות לו (להלן דוגמאות): למולך הקוצני תעלות תת-עוריות הסופחות מים ומעבירות אותם אל פיו;[48] ההלודרמה המרירית אוגרת שומן בזנבה, ויכולה להתקיים ממנו במשך חודשים;[49] איגואנת המדבר (Dipsosaurus dorsalis) מסוגלת לסבול טמפרטורות גבוהות כ-38–42 מעלות צלזיוס;[46] לצב הערבות (Gopherus agassizi) ולצב Gopherus morafkai יש שלפוחית שתן גדולה היכולה לאחסן נוזלים עד כ-40 אחוזים ממשקלם במשך חודשים, ולהפיק חומצת שתן כמעט מוצקת, במטרה לנצל כמה שיותר נוזלים;[46] ללטאות חסרות רגליים (Legless lizard) – כמו מינים מהמשפחה לטאות חסרי-רגל (Pygopodidae) ומשפחת הקמטניים – יש עיניים קטנות, ראשים צרים, לסתות תחתונות שטוחות וקשקשים חלקים מאד, המסייעים להן "לשחות" ולנשום בחול;[46] וללטאות מהסוג אומה (Uma) יש קשקשים מחודדים על אצבעות רגליה האחוריות, העוזרים להן לרוץ על גבי דיונות.[46]

בית הגידול המימי

זוחלים רבים קשורים למים.[50] רובם קשורים ליבשה ומבלים בה חלק ניכר מחייהם, אך אחרים, כמו צבי הים ומינים אחדים של נחשי הים, כמעט ונטשוה. כמו כן, רוב נחשי ים הפסיקו להסתמך על היבשה ומבלים את כל חייהם במים, ואפילו מולידים בהם את הדור הבא.[51] הודות להיותם הטרותרמיים, זוחלים מימיים יכולים לשהות מתחת למים זמן רב יותר מבעלי חיים הומיאותרמיים.[52] הם הסתגלו באופן שונה כדי לנוע ולצלול, לשמור על חום גוף מתאים ולנהל את כמות המלח בגופם (בסביבה הימית).[50]

זוחלי הים ה"אמיתיים", כלומר אלו שלא זקוקים למים מתוקים, הם צבי הים, נחשי הים (Hydrophiinae) והאיגואנה הימית (כל מיני הזוחלים המימיים האחרים זקוקים למים מתוקים בכמות מסוימת).[50] הם פיתחו שיטות שונות כדי להתמודד עם בית הגידול הימי: הם בעלי בלוטה המפרישה מלחים עודפים;[50] הם אינם שותים את מי הים, אלא מקבלים את הנוזלים הדרושים ממזונם;[50] הם יכולים לשלוט בגובה הציפה שלהם באמצעות הכנסת אוויר לראותיהם והוצאתו, בדומה לשלפוחית הציפה של הדגים;[50] נחשי הים יכולים לנשום דרך עורם;[50] צב הים הגלדי יכול לשמור על טמפרטורה הגבוהה ב-18 מעלות צלזיוס מזו של הים בו הוא שוחה.[50][53]

זוחלים בישראל

בארץ ישראל חיים כ-85 מיני זוחלים. זהו מגוון גדול יחסית לשטחה המצומצם. מספר מיני הנחשים בארץ ישראל גדול ממספרם בכל יבשת אירופה. מגוון זה נובע ממיקומה הגאוגרפי של הארץ, המחבר שלוש יבשות - אפריקה, אסיה ואירופה - ומספר אזורים זואוגאוגרפיים שונים:

מינים ספורים של זוחלים בארץ הם אנדמיים - הם קיימים רק בארץ ובסביבתה הקרובה, כמו שחור ראש שלווני וצפע החרמון.[54]

התנהגות

שמירה על טמפרטורת הגוף

 
תנין יאור באתיופיה מקרר את עצמו על ידי טבילה במים ופעירת פיו.

מפני שאינם יכולים לשמור על טמפרטורת גופם בכוחות עצמם, הזוחלים פועלים בצורות שונות כדי להתאים זאת לרמה התקינה:

  • תנועה בין מקומות חמים וקרים: בבוקר הזוחל מתעורר והולך להשתזף לאור השמש, ולאחר שהתחמם מספיק הוא יוצא לפעילויות השגרה, כמו מנוחה בצל או מתחת לקרקע (בדרך כלל במשך הצהריים) וחיפוש מזון (בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות).[55]
  • הסתרת חלק מגופם בצל, וחשיפת החלק האחר לאור השמש.[52]
  • שינוי האופן בו גופם נוגע בקרקע,[52] כמו העכסן העכני (Crotalus cerastes) הנע בצורה כזו כך שרק חלק קטן מגופו נוגע בחול החם.[56]
  • פעילות בעונות מסוימות,[57] כמו שקיעה בתרדמת קיץ.[46]
  • התאמת כמות הדם העובר בכלי הדם הקרובים לעור: כאשר הזוחל צריך להתחמם, כלי הדם מתרחבים, וכהטמפרטורות יורדות הם מצטמצמים.
  • שינוי צבע: מינים מסוימים יכולים לשנות את צבעם לכהה יותר במשך היום (צבע כהה קולט יותר חום מבהיר), וכשסיימו להתחמם הם הופכים חוורים.
  • פעירת הלוע: פעולה זו נעשית בעיקר על ידי תנינים הרוצים להתקרר.

באזורים בעלי טמפרטורות נמוכות[52]

 
קמטן האליגטור (Elgaria coerulea) הנפוץ בקולומביה הבריטית, באי ונקובר ובאיי המפרץ (Gulf Islands).[58]

כאמור, הזוחלים צריכים מקור חום חיצוני כדי לחיות, ובמקומות אלו דמם ה"קר" מהווה מכשול להישרדותם. חום גופם יורד, הם הופכים לאיטיים ונטולי מרץ, ולא יכולים להיות פעילים בכל עונות השנה, כמו שעושים מיני יונקים ועופות מסוימים. אם ישהו בשטחים פתוחים בזמן החורף – הם יקפאו למוות. אולם, בשונה מבעלי חיים אחרים כגון העופות הנודדים למקומות חמים, הזוחלים אינם יכולים לנדוד למרחקים ארוכים מאד (חוץ מצבי הים). לכן, הזוחלים היו חייבים להסתגל לחיים בסביבה זו. רובם מסתתרים ושוקעים בתרדמת חורף כדי להתחמק מהטמפרטורות המקפיאות. למשל, צבגון מצויר בוגר עושה זאת באמצעות צלילה אל תחתיתו של מקווה מים שאינו קפוא, ואף על פי שפני השטח של המקווה יכולים להיות קפואים – הוא קולט את הכמות המעטה של החמצן מתוך המים. לעומתו, הצבגון המצויר הצעיר יכול להוריד את טמפרטורת גופו אל מתחת לאפס מבלי להקפיא את נוזליו, ולשרוד טמפרטורות נמוכות בכך. הקשקשאים לרוב עושים זאת באמצעות התחפרות באדמה או הסתתרות בחללים; עמוק מספיק כדי לעבור את העומק בו האדמה קופאת (Frost line).

באזורים בהם החורפים קרים מאד, וצריך להתחפר עמוק כדי להתחמק ממו, ניתן לראות זוחלים וחיות אחרות רבים חולקים מקום אחד לשם תרדמת חורף. תופעה זו מתרחשת גם בחורפים קרים פחות, אם כי במקומות מסוימים, כמו באי ונקובר. יתר על כן, התופעה מתרחשת בעיקר בזוחלים מסוימים: בקולומביה הבריטית, עכסנים ומינים מהסוג נחש בירית נמצאו שקועים בתרדמת חורף משותפת באזור תרדמה גדול.

תזונה

 
תנין היאור (משמאל) תוקף גנו בעת חצייתו את נהר המארה

בדומה לשאר המיתרניים, הזוחלים ניזונים כמעט מכל יצור חי – מתאואי מים היכולים לעבור את רף האלף קילוגרם,[59] ונטרפים על ידי תניני הים ודרקוני קומודו (ראו קישורים חיצוניים), דרך חרדון הצב אוכל הצמחים, ועד הלטאיים שאוכלים בעיקר פרוקי רגליים. רוב הזוחלים טורפים, אוכלי חרקים או אוכלי-כול, והמיעוט הנשאר – קשקשאים וצבים אחדים – ניזונים רק מצמחים או מאצות (כמו האיגואנה הימית).[2]

תכונת ההטרותרמיות שלהם אולי נתפסת כמכשול, הרי בעל חיים הומיאותרמי ("דם חם") יכול להתגורר בבתי גידול בהם קרובו ההטרותרמי לא מסוגל לחיות. אולם, ההומיאותרמיות מגיעה עם מחיר: כדי לשמור על חום גוף קבוע ומתאים, לבעל החיים יש קצב חילוף חומרים גבוה, המצריך אכילה תכופה.[52] הזוחלים, מעצם היותם הטרותרמיים, לא אוכלים באותה התדירות או הכמות בה אוכלים בעלי החיים ההומיאותרמיים.[52] כאשר המזון אינו מצוי בשפע, זהו יתרון בשביל הראשונים: הם לא דורשים אנרגיה רבה, ולפיכך הם מסוגלים לעמוד בפני תקופות רעב באופן טוב יותר.[52] לדוגמה, הם יכולים להיכנס אל תוך בריכה קרה, לשקוע במין תרדמת, להוריד את קצב חילוף החומרים שלהם, ולשמור על מצבורי המזון עד יעבור זעם.[52] כמו כן, תהליך העיכול איטי, והם אינם יכולים ללעוס את מזונם ולפרקו בפיהם. תהליך זה, יחד עם תכונת ההטרותרמיות שלהם, מאפשרת לזוחלים להתקיים זמן רב מסעודה יחידה. הגדולים שבהם, כמו התנינים ונחשי רב-חנק ( Boa), יכולים להתקיים מסעודה יחידה במשך חודשים.

בדומה להסתגלותם המגוונת בתחומי חייהם האחרים, גם בתזונתם מפגינים הזוחלים אסטרטגיות וצורות שונות.[44] לתנינאים למשל יש לסתות חזקות מאד, ומלתעות המלאות בשיניים חדות ללכידת הטרף ושיניים טוחנות למחיצתו. גם לצבים יש לסתות חזקות, אך הם חסרי שיניים ולכן קיים אצלם מקור חזק.[44] אצל הנחשים הלסת התחתונה מופרדת מהעליונה, מה שמאפשר להם לבלוע טרף גדול בשלמותו, אף בגודל היפופטם קטן (ראו קישורים חיצוניים),[60] והם יכולים להרוג את טרפם באמצעות הזרקת ארס בהכשה או חניקתו בלפיתה עוצמתית. הזיקיות "יורות" את לשונן הדביקה אל עבר חרק סמוך.

הזוחלים הצמחוניים עומדים בפני בעיית הלעיסה בדומה ליונקים צמחוניים (חומר צמחי מצריך גריסה וטחינה מעצם היותו קשה לעיכול), אך הם חסרים את מבנה השיניים המיוחד של האחרונים, מה שמביא אותם לכדי בליעת גסטרוליתים ("אבני קורקבן") כדי לסייע לקיבת השרירים שלהם בעיכול. אבנים אלו נמצאו בין שלדי אורניתופודים וזאורופודה, אם כי ישנה מחלוקת האם הם באמת שימשו את האחרונים לטחינת מזון.[61][62] שימוש שונה באבני הקורקבן נעשה על ידי תנין הים: הוא בולע אותן כדי לייצב עצמו או לצלול, בדומה לאונייה הנעזרת במי נטל.[63] שתי האפשרויות, כלי עזר בייצוב ובעיכול, היו ככל הנראה בשימוש הפלזיוזאורים.[64]

צב צעיר אוכל חסה

התנהגות זוויגית והורית


דאגה לביצים ולצאצאים

קליפת הביצה וקרומי העובר שומרים עליהם מפני נידוף מים, אך תנאי חום ולחות מתאימים באתר ההטלה הם הכרחיים להתפתחות העובר. לכן בוחרות נקבות הזוחלים בדקדקנות את מקום ההטלה, וכך הן דואגות לשמירה על צאצאיהן. ואולם במרבית מיני הזוחלים נוטשות האמהות את הביצים לאחר ההטלה, ואינן רואות את צאצאיהן. אצל לטאות חד-שנתיות, למשל מיני זיקית, הצאצאים בוקעים בעת שאמותיהם כבר אינן בין החיים.

במינים מסוימים שומרים ההורים על הביצים, ושממיות אוכלות את הקליפות הריקות לאחר הבקיעה. נקבות חומט מגינות על ביציהן מפני טורפים קטנים, הופכות את הביצים בקביעות ומקבצות אותן כשהן מתפזרות. נקבות נחש הפיתון מסדרות את הביצים בערימה ונכרכות סביבן. מאחר שהן בעלות דם קר, ואינן מסוגלות לחמם את הביצים בעזרת חום גופן, הן מרעידות את גופן בתנודות קלות המעלות את טמפרטורת הביצים. הדאגה לצאצאים בזוחלים מפותחת ביותר בתנינאים, אשר חלקם מטפלים בצאצאיהם במשך שנה או שנתיים. נקבת התנין חופרת קן שבו היא מטילה את הביצים, והיא נשארת לידו ומגינה על הביצים והצאצאים[2]

מבנה חברתי

לטאות כוח[65] והתנינים מפגינים מבנים חברתיים מורכבים ואף יכולים לספור, ודרקון קומודו אף נצפה משחק. הצבים אינם מגינים על הטריטוריה שלהם, אך היא בכל זאת נרחבת. כמו כן, חלקם מפתחים לעיתים היררכיות חברתיות.[9] לטאות רבות מפגינות כישורים חברתיים מורכבים, והזכרים אף שומרים על הטריטוריות שלהם באמצעים שונים, כמו סימני ריח.[66]

מנגנוני הגנה עיקריים

 
גופה וצבעיה של שממית השטן (Uroplatus phantasticus) דומים לעלה יבש
 
שריון קשיח עם בליטות של צב יבשה דרבני
 
שממית חסרת זנב אחרי שקטעה אותו
 
אליגטור אמריקאי בתנוחת מגננה

אויבי הזוחלים הם למשל היונקים והעופות. רוב הזוחלים הם קטנים עד בינוניים, ומהווים טרף לבעלי חיים אחרים, למעט דרקון קומודו, רוב התנינאים ונחשי ענק אחדים אשר מהווים טורפי-על בתחום מחייתם, ומספר צבי ענק, אשר גודלם מקשה על טריפתם. כדי להתגבר על כך, פיתחו הזוחלים מספר מנגנוני הגנה:

  • התחמקות מנוכחות, בריחה והסתתרות: מנגנוני הגנה אלו הם הנפוצים ביותר בקרב הזוחלים. בשעות דחק סביבתי – כלומר פגיעה במצב האיזון של החיה כתוצאה מהפרעות טבעיות, אנושיות וכו' – הם נוהגים להסתתר במחילות עד חלוף הסכנה.[46][67] תופעה זו מבוטאת באופן הניכר ביותר לעין אצל צבי מים ותנינאים צעירים, אשר בורחים אל מקווה מים סמוך וצוללים בו כאשר הם מזהים סכנה מתקרבת, ואצל נחשים קטנים ומרבית הלטאות אשר מסתתרים מתחת לקרקע ולסלעים, וכן בין צמחייה עבותה. מנגנון ההתחמקות מנוכחות הוא העברת הפעילות לשעות שונות, כמו מעבר לפעילות לילית כדי להתחמק מעופות יום. אולם, למעבר זה יש עלות אנרגטית גבוהה, שהרי הזוחלים הם פויקילותרמים, ולכן צריכים לחמם את גופם כדי לנוע טוב יותר. בעיה זו משפיעה על תפוצתם, ועל כן נראה שפע רב יותר של זוחלים באזורים חמים לעומת אזורים קרים, בהם הם פעילי יום בעיקר.
  • הסוואה: רוב מיני הזוחלים ניחנים במופע בגוונים הדומים לאלו בהם ניחן בית גידולם, ומינים אחדים אף יכולים לשנות את צבע גופם (המוכרת ביותר היא הזיקית). מבין טורפיהם העיקריים, העופות ומיני זוחלים אחרים פיתחו ראיית צבע, ולכן ישנה חשיבות לבחירת צבעי עור שתאפשר להם להיטמע ולא לבלוט בנוף סביבתם.[68] אצל מינים רבים, בייחוד לטאות, צבעי העור והקשקשים הם בגווני אפור, חום, חום בהיר וירוק הדומים לצבעים הנפוצים בסביבת המחיה הטבעית שלהם.[69]
  • חקיינות: מינים רבים מחקים מינים אחרים או עצמים אותם הטורפים לא מעוניינים לאכול. דוגמה מוכרת לכך היא מינים אחדים של הזעמן האלמוגי (Lampropeltis) הראויים למאכל, אשר מחקים את מופע הפסים של מיני פתני אלמוגים הארסיים (Coral snake). הטורפים מתקשים בזיהוי, ונמנעים מלאכול את שניהם.
  • הרתעה: כאשר ההסוואה נכשלת ובריחה היא בלתי-אפשרית, משתמשים חלק מהזוחלים באיומים והרתעה. פעולה נפוצה היא הגדלה של החזות בדרכים שונות, כמו יציבה בתנוחה מאיימת, פרישת קרומים על-עוריים (כגון נחש הקוברה אשר זוקף את ראשו ופורש קפלי עור משני צידיו. פעולה נפוצה נוספת היא השמעת קולות מפחידים. לדוגמה, המינים בתת-משפחת העכסנים מרעידים את קצה זנבם העשוי טבעות, ובכך משמיעים קול רשרוש מרתיע.
הקול המושמע על ידי העכסן
  • שריון ואמצעי הגנה גופניים אחרים: כל הזוחלים מוגנים במעטה קשקשים קשיחים המקשים על אכילתם. כמו כן, מינים אחדים שידרגו את אמצעי הגנה זה בדרכים שונות: מינים אחדים, כמו מיני האיגואנית המקרינה (Phrynosoma), עוטים קוצים חדים; לתנינאים מעטה עור המכוסה באוסטאודרמים הקשיח יותר ממעטה הזוחל הרגיל, המכסה את גבם וצידי גופם ומקשה על בעלי חיים אחרים לפגוע בהם; אצל הצבים, הבטן והגב מכוסים בשריון עצם קשיח (חוץ מהצבים הרכים, אשר כמשתמע משמם – הם בעלי שריון רך). צבי היבשה אף יכולים לכנס את ראשם וגפיהם אל תוך השריון כאשר הם מאוימים, אם כי ישנם מספר טורפים חכמים אשר פיתחו דרכים לפצח את שריון הצבים, כמו העיט הזהוב אשר מפיל את הצב מגובה רב (ראו קישורים חיצוניים).
  • ארס: קיים אצל קבוצות מועטות, שהמוכרת מביניהן היא הנחשים. הארס משמש להגנה, תקיפה ואף עיכול ראשוני של המזון. הוא מיוצר על ידי בלוטות מיוחדות (למעט בתקופת התרדמת), ויוצא החוצה באמצעות שרירים דרך תעלות שבשיני ארס. בדרך כלל הנחשים מעדיפים להתחבא מהטורף או להרתיעו, אך אם אלו לא עובדים – הם מכישים. אצל נחשים ארסיים, ההכשה מזריקה את הארס המסוכן, וזה יכול לגרום לפציעות חמורות ואף למוות.
  • חיתוך עצמי: בתהליך שנקרא בלועזית Autotomyיוונית: autos = עצמו, tomos = חיתוך), מספר רב של מיני שממיות, חומטים ולטאות אחרות מסוגלים לנתק את זנבם כאשר הם מרגישים מאוימים. הזנב ממשיך להתפתל גם אחרי ניתוקו מהגוף, ובכך יוצר הסחת דעת המאפשרת ללטאה להימלט. אחרי שברחה, יכולה הלטאה לגדל מחדש את זנבה בתהליך שמשכו בין מספר שבועות למספר חודשים. הזנב שגדל מחדש מכיל סחוס ולא עצם, וצבעו דהוי יותר לעומת שאר הגוף. ישנם מיני לטאות שבהן הזנבות בולטים יותר על מנת לפתות את הטורפים לפגוע בזנב הפחות חשוב.
  • התזת דם: כמה מינים של האיגואנית המקרינה מסוגלים להתיז סילון של דם מעיניהם למרחק של עד מטר. הטורפים ממשפחת הכלביים נרתעים ממגע עם הדם.

מנגנוני הגנה של תנינאים

התנינאים הם טורפי על בתחומי מחייתם וכמעט שאין להם אויבים טבעיים כאשר הם בוגרים. לעומת זאת, תנינאים צעירים יותר יכולים להיות מאוימים על ידי בעלי חיים אחרים, כולל על ידי תנינאים גדולים יותר. כאשר תנינאי חש מאוים, הוא פוער את פיו וחושף שיניים חדות ולשון צהובה. אם הפחדה זו לא עוזרת, התנינאי הופך לנסער יותר ומשמיע קולות איום. אם גם זה לא מסייע בעדו, הוא משנה תנוחות באופן דרמטי כדי להראות מאיים יותר, ומנפח את גופו במקצת כדי להגדיל את דמותו. אם שום דבר לא עובד, התנינאי תוקף בחזרה ומנסה לנשוך את התוקף עם מלתעותיו האימתניות. דרכי ההגנה המדויקות משתנות בין המינים השונים של התנינאים: ישנם תנינאים שמנסים לנשוך מיד, אחרים חובטים בתוקף עם ראשם כמו היה פטיש או אלה, ואחרים בורחים או רודפים אחרי התוקף.

חקר הזוחלים

  ערך מורחב – הרפטולוגיה

קארולוס לינאוס, חוקר הטבע השוודי שייסד את במאה ה-18 את שיטת מיון עולם הטבע, עדיין לא הבחין בין דו-חיים לזוחלים, אולי משום שכמה מן הזוחלים שהכיר היטב היו נחשים החיים במים, וכלל את כולם תחת המונח דו-חיים (Amphibia). כתוצאה מבלבול זה, חקר הזוחלים והדו-חיים גם יחד נקרא עד היום "הרפטולוגיה".[70]המונח נגזר מהמילה היוונית herpeton שמשמעותה "דבר זוחל".[70] חוקר הטבע האוסטרי יוספוס ניקולאוס לאורנטי היה הראשון שהבחין בין דו-חיים לזוחלים, בשנת 1768, והוא זה שנתן לזוחלים את שמם המדעי Reptilia, אם כי עדיין כתת-קבוצה בתוך קבוצה הכוללת גם את הדו-חיים. המיון המודרני, לעומת זאת, מתייחס לזוחלים כקרובים יותר לעופות וליונקים מאשר לדו-חיים.

במאה ה-19, תומאס הקסלי וריצ'רד אוון הפכו את מיונו של לאורנטי למקובל, והוסיפו לזוחלים את הדינוזאורים ומאובנים נוספים של "מפלצות שלפני המבול" (כפי שנקראו באותן שנים). בשנת 1866 הראה ארנסט הקל כי ניתן לחלק את החולייתנים על פי דרך הרבייה שלהם, וכי הזוחלים, העופות והיונקים שייכים לקבוצת בעלי שפיר עוברי. בסוף המאה ה-19 הוגדרה מחלקת הזוחלים כבעלי שפיר עוברי שאינם יונקים או עופות, והוכרו סימני שלד המבדילים אותה משאר המחלקות, כמו פול (קונדיל) עורפי יחיד בגולגולת ומפרוק הלסת בין עצם הריבוע (quadrate) בלסת העליונה ועצם המפרוק (articular) בלסת התחתונה.

במאה ה-20 פותחה החלוקה הפנימית הבסיסית של הזוחלים (ולמעשה של כל בעלי השפיר העוברי) על פי פתחי הצדע (temporal fenestrae) בגולגולת שלהם לשלוש קבוצות עיקריות: חסרי פתחי צדע - אנפסידה, בעלי פתח אחד מכל צד - סינאפסידה, ובעלי שני פתחים מכל צד - דיאפסידה. חלוקה זו אושרה ברובה בתחילת המאה ה-21 באמצעות חקר רצפי DNA בגנום.

סיווג ומיון

Click to Shrink Back
דגיםדוחייםסינאפסידהצביםלפידוזאוריהתנינאיםעופותארכוזאוריהדיאפסידהזאורופסידהבעלי שפיר עובריבעלי ארבע רגלייםבעלי חוליות 

מחלקת הזוחלים (ירוק) היא פאראפילטית - היא אינה כוללת את היונקים הסינפסידיים ואת העופות, שהם צאצאי זוחלים


מחלקת הזוחלים (Class: Reptilia), אחת מארבע המחלקות ה"קלסיות" של בעלי ארבע רגליים (ביחד עם דוחיים, יונקים ועופות), כבר איננה קיימת בחלוקות טקסונומיות חדישות. הסיבה לכך היא שמחלקה זו היא פאראפילטית, כלומר היא אינה כוללת שניים מן הענפים שהשתלשלו מן הזוחלים - היונקים והעופות. זאת בניגוד למוסכמה בטקסונומיה הקלדיסטית המודרנית, לפיה קבוצות צריכות להיות מונופילטיות, כלומר לכלול את האב הקדמון של הקבוצה ואת כל הענפים שהשתלשלו ממנו. למעשה, התנינאים שהם "זוחלים" קרובים יותר לעופות מאשר לזוחלים אחרים כמו צבים. דבר כזה אינו יכול לקרות בחלוקה מונופילטית תקינה.

למרות זאת, המיון הפראפילטי הישן של מחלקת הזוחלים עדיין נפוץ ומקובל באנציקלופדיות, לקסיקונים וספרות זואולוגית נוספת לציבור הרחב. מיון זה הוא נוח משום שישנן תכונות פנוטיפיות רבות אשר משותפות לקבוצות ה"זוחלים" הקיימות בימינו, כמו תנינים וצבים, אך לא ליונקים ועופות. התכונה המשותפת החשובה ביותר המייחדת זוחלים הקיימים בימינו היא היותם "קרי-דם", ומתכונה זו נובעות תכונות רבות נוספות: עור החסר כסות מבודדת דוגמת פרווה או נוצות, חילוף חומרים איטי יותר, מוח קטן יותר ואינטליגנציה נמוכה יותר. עם זאת, ייתכן מאד שכמה קבוצות "זוחלים" נכחדות, ובעיקר חלק מן הדינוזאורים, היו חמי-דם ובעלי כסות נוצות.

בחלוקה הטקסונומית המפושטת למטה, קבוצות הידועות כ"זוחלים" מופיעות בכתב מודגש, וניתן לראות כי הם אינם יוצרים ענף נפרד משל עצמם:

בימינו סוג יחיד - ספנודון  
חרדוניים, זיקיתיים, איגואניים, חומטיים, לטאיים, נחשים, ועוד.  
  • עופות (Aves)  

ביהדות

התנין מוזכר רבות בתנ"ך והוא מן החיות הבודדות המוזכרות בסיפור הבריאה. לעיתים משמש התנין כשם נרדף לנחש. בספר בראשית, כבר ביום החמישי בורא ה' את התנינים הגדולים, היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם, שיש לו משמעות סמלית ומיסטית:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. : וַיִּבְרָא אֱלֹקִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלִֹקִים, כִּי-טוֹב"

הנחש מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', בסיפור על גירוש אדם וחוה מגן עדן: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים..." (בראשית, ג', א'). הנחש מתואר כיצור ערמומי וחלקלק המפתה את חוה לעבור על הציווי האלוקי ולאכול מעץ הדעת. חווה אכן מתפתה, ומפתה גם את בעלה. בעקבות המעשה, אדם וחוה מגורשים מגן עדן, ואילו הנחש מאבד את רגליו. תיאור עונשו: "ויאמר ה' אל הנחש: כי עשית זאת, ארור תהיה אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך." (בראשית, ג', י"ד) "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב." (בראשית, ג', ט"ו)

בסיפור זה מוסברות כמה תופעות עליהן תמהו הקדמונים:

  1. מדוע הנחש זוחל על גחונו ואין לו רגליים כמו לשאר החיות?
  2. מדוע הנחש טועם בלשונו את הקרקע?
  3. מדוע יש איבה בין בני האדם לנחש: הנחשים מכישים בני אדם ובני האדם הורגים בהם ופוחדים מהם?

סיפור זה קיבע את תדמיתו של הנחש כחיה רעה, ארסית, חלקלקה וערמומית. חרף תדמית זו הנחש הוא סמלו של שבט דן שהתברך על ידי יעקב "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".

ההלכה והמסורת היהודיים מביעים סלידה עזה מנחשים. לדוגמה, בבתי הכנסת בהם מופיעים סמלי השבטים מוחלף סמל שבט דן מנחש למאזניים, מחשש שמראה הנחש עלול לגרום לנשים להפיל. מים מגולים, היינו שהושארו חשופים ללא השגחה, אסורים לשתייה מחשש שנחש הטיל בהם ארס.

גם מאפייניו הפיזיים של הנחש תרמו לתדמית הרעה שיצאה לו: עורו החלק והקשקשי, הזדחלותו הפתלתלה והשקטה, לשונו המחורצת, ראשו המחודד ועיניו המבשרות רע, התקפות הפתע וההתגנבות שלו וכן ארסו הרעיל והקטלני.

משה הפך את מטהו לנחש באחד המופתים שהציג בפני פרעה להדגמת כוחו של אלוקי ישראל.

הזוחלים והאדם

הזוחלים בתרבות

  ערכים מורחבים – התנינאים בתרבות האנושית, הנחשים בתרבות האנושית, הצב בתרבות האנושית

היחס של בני האדם לזוחלים נע בין סגידה כאל אלילים והערצה לבין פחד ותיעוב. במספר רב של אגדות עם משמשים הזוחלים כארכיטיפ של מפלצת קדמונית ואכזרית אותה הביס האליל כאשר כביכול ברא את העולם. הדרקון הוא זוחל בדיוני ענק בעל כנפיים ויורק אש, הנפוץ מאד בפולקלור ואגדות עם.

בנוסף זוחלים רבים בימינו כמו איגואנות, פיתוניים וצבגונים, משמשים כחיות מחמד אקזוטיות. חלקם אפילו משמשים לטקסים דתיים (ראו: אחיזת נחשים).

בתרבויות אומות העולם

במיתולוגיות ואגדות עם רבות מופיעים הזוחלים כמפלצות קדמוניות שאותם הביסו האלילים כאשר כביכול בראו את העולם. בולט בתפקיד זה הוא התנין הענק, אולי הזוחל המרשים והגדול ביותר במזרח התיכון ומסופוטמיה.

במצרים העתיקה המצרים הקדמונים סגדו לתנין היאור וראו בו חיה מקודשת. האליל סובק מהמיתולוגיה המצרית היה בעל גוף אדם וראש תנין. נחש הקוברה זכה אף הוא לסגידה במצרים העתיקה ושימש כסמלם של מלכי מצרים. לקוברה ייחסו תכונות על-טבעיות כגון יריקת אש וזריעת הרס והחייאת מתים.

באפריקה התושבים המקומיים סגדו לתנינים כאל אלילים וראו בהם רוחות האחראיות על צדק ונקמה. התושבים נזהרו שלא להרגיז את התנינים או לפגוע בהם, והעלו קורבן אם אחד מבני השבטים פגע בתנין.


בפולקלור הערבי

בתרבות האסלאם וארצות ערב זוכים הזוחלים, ובפרט הלטאות שבהם, ליחס שלילי. החרדון נחשבת ללטאה אנטי-מוסלמית ויש לכך שני הסברים: אגדה על כך שהחרדון ניסה להסגיר לרודפי הנביא מוחמד את מקום מחבואו באמצעות קידות בראשו, ואגדה שנייה המפרשת את קידות הראש של החרדון כלעג לצורת התפילה של המוסלמי.[71] באפריקה מכונה החרדון "הלטאה הכופרת". הדרוזים והבדואים מאמינים שנגיעה בלטאות מסוימות, כגון בשממית, גורמת למחלות קשות ואף לקללות שיכולות להביא למוות.

בתרבויות מזרח אסיה

 
ניתן לראות ציור של נחש על ה-AH-1 קוברה שנקרא "צפע" בחיל האוויר הישראלי. במקרה, גם שמו המקורי "קוברה" הוא על שם סוג של נחש.

היחס לזוחלים בתרבויות מזרח אסיה יותר חיובי מאשר בתרבות המערב.

בהודו, התנינאי גאביאל נחשב לחיה קדושה וההודים שוחים לצידו בלי פחד בנהר הגנגס. תורמת לכך העובדה שהגאביאל אינו מסוכן לאדם.

בדרום מזרח אסיה מחזיקים אנשים רבים שממית מסוג גקו בביתם מאחר שהם מאמינים שהיא מביאה מזל טוב לבית.[72]

בסין נפוץ בפולקלור גם דרקון ארוך דמוי נחש מעופף יורק אש.

בתרבות הצבאית

בעוד שכיום זוחלים זוכים בעיקר לפחד ותיעוב בקרב הציבור, ובולטים בשנאה לה הם זוכים הם הנחשים, בצבא הזוחלים זוכים לכבוד והערצה בזכות שרידותם הגדולה והשם שיצא להם כציידים קטלניים. אמצעי לחימה רבים ויחידות צבאיות רבות נקראות על שם נחשים: הדוגמה הידועה ביותר היא כנראה מסוק הקרב AH-1 קוברה הנקרא על שם נחש הקוברה הארסי וטיל האוויר-אוויר הישראלי פיתון. בחטיבת הצנחנים של צה"ל כל הגדודים נקראים על שם נחשים.

זוחלים שיאנים

זוחלים קיימים (נכון לשנת 2013)
שיא תמונה שם הערות
הזוחל הארוך בעולם
פיתון מרושת






אנקונדה ירוקה
שאלת "מיהו הנחש הארוך ביותר?" היא נושא דיון נפוץ בקרב חוקרי טבע וחובביו.[73] שני המינים תועדו מגיעים לאורך של בין תשעה לעשרה מטרים, ודיווחים רבים, שאמינותם מוטלת בספק, טענו לקיום פרטים שאורכם עבר את רף העשרה מטרים.[74] אולם, אין לפסול את האפשרות כי במקומות נידחים בהם לא דרכה רגל האדם, שוכנים להם נחשי ענק שאורכם מעל עשרה מטרים.[74] בעניין המשקל, האנקונדה הגדולה מקרובה הפיתון, גם שוקלת יותר: אנקונדה שאורכה היה שמונה מטרים הגיעה למשקל של כ-180 ק"ג, לעומת פיתון באורך 8.8 מטרים ובמשקל 118 ק"ג.[74] (ראו[75])
הנחש הקטן בעולם
נימון ברבדוס (Leptotyphlops carlae)
אורכו כעשרה סנטימטרים.[76] בתמונה נראה פרט בוגר הנח על גבי מטבע אמריקאי בשווי 25 סנט (Quarter). צולם על ידי הפרופסור לביולוגיה בלייר הדג'ס (Blair Hedges) מאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה, אותו פרופסור שגילה את המין.[77]
הזוחל הארסי בעולם
טייפן פנים-יבשתי
הטייפן הפנים יבשתי הוא נחש היבשה הארסי ביותר בעולם – כמות ארס ממוצעת הנפלטת בהכשה יחידה מסוגלת להרוג ככל הנראה 220,000 עכברים או 62 בני אדם.[78]
הנחש בעל ניבי הארס הארוכים ביותר
ביטיס גבוני
פרט שאורכו 1.8 מטר היה בעל ניבים באורך 50 מילימטר, כפי תשעה מאורך ניביו של הצפע ההודי.[79]
1. הזוחל הגדול ביותר
2. היצור בעל הנשיכה החזקה בעולם
3. הטבח הגדול ביותר שביצעו בעלי חיים בבני אדם
תנין הים
תנין הים הוא הזוחל הגדול ביותר: אורכו הוא 5–7 מטרים ומשקלו כ-1200 ק"ג.[80] תנין הים הגדול ביותר כיום נמצא בפארק בהודו, אורכו כ-7.1 מטר ומשקלו כ-2 טון.[81]

כמו כן, תנין הים הוא בעל החיים בעל עוצמת הנשיכה החזקה ביותר כיום: כ-16,460 ניוטון (1.678 טון-כוח) עבור פרט באורך 5 מטרים והערכה של כ-34,460 ניוטון (3.514 טון-כוח) עבור פרט באורך 6.7 מטרים ומעלה (לעומת 4,450 ניוטון אצל צבועים, טיגריסים ואריות).[82] לתנין היאור גם נשיכה חזקה עם הערכה של 22,000 ניוטון (2.2 טון-כוח). בעבר החזיקו בתואר זה הדיינוסוכוס (סוג של תנינאי ענק קדום) ביבשה ומגלודון (כריש ענק קדום) בכלל.

כמו כן, ע"פ ספר גינס שיאי עולם משנת 2006 – הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. הדרך היחידה ליסוג הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ובבוקר למחרת, מהחטיבה שמנתה כ-1000 חיילים נשארו רק 20.

הזוחל הקטן בעולם
זיקונית ננסית (ננסיתBrookesia)
מהמין micra
זיקית זו, היכולה לעמוד על ראשו של גפרור, מגיעה לאורך כולל של כ-30 מילימטרים.[83] היא התגלתה בשנת 2012 באי מדגסקר.[83] מינים אחרים בסוג (כמו Brookesia minima ו-Brookesia tuberculata) ומינים מהסוג שממית דקה (Sphaerodactylus) מתקרבים מאד לגודלה.

הלטאה הגדולה בעולם
דרקון קומודו
דרקון קומודו, המוכר גם בשם כוח ענק, הוא הלטאה הגדולה בעולם: הוא יכול להגיע לאורך של שלושה מטרים ומשקל של 135 קילוגרמים.[84][85]
1. הזוחל המהיר ביותר
2. הצב הגדול ביותר
3.הזוחל המעמיק ביותר לצלול


צב ים גילדי
צב הים הגילדי הוא הצב הגדול ביותר, ויכול להגיע למשקל של 900 ק"ג ואורך של שלושה מטרים.[86][87] הם אולי איטיים מאד על גבי היבשה, אך במים הצבים שוחים במהירות: צב הים הגילדי הוא הזוחל המהיר ביותר, המגיע למהירות שחייה של 35.28 קמ"ש, ולעומק צלילה של 1,200 מטרים.[86][88]
1. החולייתן בעל החיים הארוכים ביותר
2. צב היבשה הגדול ביותר


צב גלאפגוס
זהו החולייתן עם אורך החיים הארוך ביותר: נקבה בשם "הרייט" הזקינה עד גיל 176 שנים לפני שנפטרה בביתה שבאוסטרליה.[89] הוא גם צב היבשה הגדול ביותר: פרט מסוים הגיע למשקל של 422 ק"ג .[90] צב היבשה הענק מתקרב אליו בגודלו: פרט מסוים הגיע למשקל של 400 ק"ג.[90]


-



לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו דיון מפורט ב#סיווג ומיון.
  2. 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 The Natural History Book, P.370
  3. Uetz, P. & Jirí Hošek (eds.), "The Reptile Database".
  4. ראו דיון מורחב ב#סיווג ומיון.
  5. 5.0 5.1 General features" (P.1), "reptile" in Encyclopædia Britannica Online.
  6. Hands-On Herpetology, P.21
  7. Sue Paterson (ed) (2007) "Chapter 6: Structure and Function of Reptile Skin" in "Skin Diseases of Exotic Pets", Blackwell Science Ltd., Oxford, United Kingdom.
  8. 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 8.7 8.8 Form and function:External covering" (P.10-11), "reptile" in Encyclopædia Britannica Online.
  9. 9.0 9.1 The Natural History Book, P.372
  10. Rob Cruickshank, "Re: Do all reptiles shed their skin?", MadSci Network, 2001.
  11. 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 Reptile Medicine and Surgery, "Basic Biology".
  12. 12.0 12.1 Hicks, J. W/ (2002) "The Physiological and Evolutionary Significance of Cardiovascular Shunting Patterns in Reptiles" Physiology', Vol. 17(6), pp. 241-245, doi:10.​1152/​nips.​01397.​2002
  13. 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 13.12 Sense organs" (P.14–16), "reptile" in Encyclopædia Britannica Online.
  14. 14.0 14.1 Janet Fang, "Snake infrared detection unravelled", Nature (online), 14 March 2010.
  15. 15.0 15.1 Elena O. Gracheva et al (2010), "Molecular basis of infrared detection by snakes", Nature, 464(7291), 1006-1011.
  16. Vincent C. Panzano, Kyeongjin Kang, & Paul A. Garrity (2010), "Infrared snake eyes: TRPA1 and the thermal sensitivity of the snake pit organ", Science Signaling, Vol. 3, Issue 127, pe22.
  17. Kenneth V. Kardong and Stephen P. Mackessy (1991), "The strike behavior of a congenitally blind rattlesnake", Journal of Herpetology, 25(2), 208-211.
  18. "Structure of the Pit Organ", Biology Department of Davidson College, North Carolina
  19. Krochmal, A. R., Bakken, G. S., & LaDuc, T. J. (2004), "Heat in evolution's kitchen: evolutionary perspectives on the functions and origin of the facial pit of pitvipers (Viperidae: Crotalinae)", Journal of experimental biology, 207(24), 4231-4238.
  20. Victoria Gill (Science and nature reporter), "Blind legless lizard species discovered in Cambodia", BBC News, 10 May 2011.
  21. Robert C. Stebbins and Daniel C. Wilhoft (1966), "Influence of the parietal eye on activity in lizards.", The Galapagos: Proceedings of the Symposia of the Galapagos International Scientific Project, P.258–268, University of California Press, Berkeley.
  22. Victor H. Hutchison and Richard J. Kosh (1974), "Thermoregulatory function of the parietal eye in the lizard Anolis carolinensis", Oecologia, 16(2), 173-177.
  23. 23.0 23.1 23.2 The Natural History Book, P.390
  24. Schmidt, K. P. (1950), "Modes of evolution discernible in the taxonomy of snakes", Evolution, 4(1), 79-86.
  25. Harry W. Greene, "Snakes: the evolution of mystery in nature", P.157, University of California Press, 1997. ISBN 9780520224872.
  26. Tchernov, E., Rieppel, O., Zaher, H., Polcyn, M. J., & Jacobs, L. L. (2000), "A fossil snake with limbs", Science, 287(5460), 2010-2012.
  27. Toro, E., Herrel, A., & Irschick, D. (2004), "The Evolution of Jumping Performance in Caribbean Anolis Lizards: Solutions to Biomechanical Trade‐Offs", The American Naturalist, 163(6), 844-856.
  28. McGuire, J. A., & Dudley, R. (2005), "The cost of living large: comparative gliding performance in flying lizards (Agamidae: Draco)", The American Naturalist, 166(1), 93-106.
  29. 29.0 29.1 Russell, A. P. and Dijkstra, L. D. (2001), "Patagial morphology of Draco volans (Reptilia: Agamidae) and the origin of glissant locomotion in flying dragons", Journal of Zoology, 253: 457–471.
  30. Arnold, E. N. (2002), "Holaspis, a lizard that glided by accident: mosaics of cooption and adaptation in a tropical forest lacertid (Reptilia, Lacertidae)", Bulletin of the Natural History Museum: Zoology series, 68(2), 155-163.
  31. Matt Walker, "Tiny lizard falls like a feather", BBC, 17 July 2009.
  32. Journal of Experimental Biology (2009, July 22), "Neon Blue-tailed Tree Lizard Glides Like A Feather, Thanks To Light Bubbly Bones", ScienceDaily. Retrieved May 12, 2013
  33. 33.0 33.1 Heyer, W. R., & Pongsapipatana, S. (1970), Gliding speeds of Ptychozoon lionatum (Reptilia: Gekkonidae) and Chrysopelea ornata (Reptilia: Colubridae), Herpetologica, 317-319.
  34. Marcellini, D. L., & Keefer, T. E. (1976), "Analysis of the gliding behavior of Ptychozoon lionatum (Reptilia: Gekkonidae)", Herpetologica, 362-366.
  35. 35.0 35.1 Heinicke, M. P., Greenbaum, E., Jackman, T. R., & Bauer, A. M. (2012), "Evolution of gliding in Southeast Asian geckos and other vertebrates is temporally congruent with dipterocarp forest development", Biology Letters, 8(6), 994-997.
  36. RUSSELL, A. P. (1979), "The origin of parachuting locomotion in gekkonid lizards (Reptilia: Gekkonidae)", Zoological Journal of the Linnean Society, 65: 233–249.
  37. Eric R. Pianka and Laurie J. Vitt, "Lizards", Organisms and Environments Series volume 5, University of California Press, 2006. ISBN 9780520248472.
  38. Dudley, R. et al, (2007), Gliding and the functional origins of flight: biomechanical novelty or necessity?, Annual Review of Ecology, Evolution, and Systematics, 38, 179-201.
  39. Socha, J. J. (2006), "Becoming airborne without legs: the kinematics of take-off in a flying snake, Chrysopelea paradisi", Journal of experimental biology, 209(17), 3358-3369.
  40. Socha, J. J. (2011), "Gliding flight in Chrysopelea: turning a snake into a wing", Integrative and comparative biology, 51(6), 969-982.
  41. Socha, J. J. (2002), "Kinematics: Gliding flight in the paradise tree snake", Nature, 418(6898), 603-604.
  42. 42.0 42.1 42.2 Brad Moon, "Snake Locomotion", University of Louisiana at Lafayette.
  43. 43.0 43.1 Lacy Perry, "How Snakes Work", HowStuffWorks.com, 20 August 2004.
  44. 44.0 44.1 44.2 Hands-On Herpetology, P.16
  45. Mikael Jolkkonen (1996), "Muscarinic toxins from Dendroaspis (mamba) venom",P.15, Acta University Uppsala, Comprehensive Summaries of Uppsala Dissertations from the Faculty of Science and Technology, 183.
  46. 46.0 46.1 46.2 46.3 46.4 46.5 46.6 A natural history of the Sonoran Desert, P.531
  47. 47.0 47.1 A natural history of the Sonoran Desert, P.530
  48. Bentley, P. J. and F. C. Blumer, (1962), "Uptake of water by the lizard, Moloch horridus", Nature 194: 699–700.
  49. Stahnke, H. L. (1950), "The food of the Gila monster", Herpetologica, 6(4), 103-106.
  50. 50.0 50.1 50.2 50.3 50.4 50.5 50.6 50.7 A. Bertolero, J. Donoyan, B. Weitzmann; "Marine Reptiles Adaptations Taxonomy Distribution And Life Cycles" (1. Introduction–3.3. Thermoregulation), in Carlos M. Duarte, "Marine Ecology", Eolss Publishers Company Limited, 2009. ISBN 9781848264649.
  51. Johannes G. M. Thewissen, Sirpa Nummela; "Sensory evolution on the threshold: adaptations in secondarily aquatic vertebrates", University of California Press, 2008. ISBN 9780520252783.
  52. 52.0 52.1 52.2 52.3 52.4 52.5 52.6 52.7 "Reptiles in the North", Reptiles of British Columbia.
  53. Frair, W., Ackman, R.G. and Mrosovsky, N. (1972), "Body Temperatures of Dermochelys coriacea: Warm Turtle from Cold Water", Science 177 (4051): 791–793. PMID 17840128.
  54. החי והצומח של ישראל, עמ' 10-13
  55. A natural history of the Sonoran Desert, P.530–531
  56. Secor, Stephen M., Bruce C. Jayne, and Albert F. Bennett; "Locomotor performance and energetic cost of sidewinding by the snake Crotalus cerastes", Journal of experimental biology, 163.1 (1992): 1-14.
  57. A natural history of the Sonoran Desert, P.529
  58. "Alligator Lizard", Reptiles of British Columbia.
  59. Maurice Burton and Robert Burton, "Buffalo" in "International Wildlife Encyclopedia: Brown bear - cheetah", P.305, Marshall Cavendish, 2002. ISBN 9780761472698.
  60. Hands-On Herpetology, P.17
  61. Cerda, Ignacio A. (1 June 2008), "Gastroliths in An Ornithopod Dinosaur". Acta Palaeontologica Polonica 53 (2): 351–355.
  62. Wings, O.; Sander, P. M. (7 March 2007). "No gastric mill in sauropod dinosaurs: new evidence from analysis of gastrolith mass and function in ostriches". Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences 274 (1610): 635–640. PMID 17254987.
  63. Henderson, Donald M (1 August 2003). "Effects of stomach stones on the buoyancy and equilibrium of a floating crocodilian: a computational analysis". Canadian Journal of Zoology 81 (8): 1346–1357.
  64. McHenry, C.R. (7 October 2005). "Bottom-Feeding Plesiosaurs". Science 310 (5745): 75–75.
  65. King, Dennis & Green, Brian. 1999. Goannas: The Biology of Varanid Lizards. University of New South Wales Press. ISBN 0-86840-456-X, p. 43.
  66. The Natural History Book, P.380
  67. "reptile (animal) :: Behaviour". Britannica.com. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2010. 
  68. "Reptile and Amphibian Defense Systems". Teachervision.fen.com. בדיקה אחרונה ב-3 במאי 2010. 
  69. כך למשל שנונית חולות החיה בחולות המדבר החומים בהירים היא בעלת צבע חום קרמי בהיר, המסווה אותה על רקע החולות. ראו תמונה.
  70. 70.0 70.1 Hands-On Herpetology, P.7
  71. אבי ארבל, יונה זילברמן, "מדריך הזוחלים בישראל לילדים ולנוער", הוצאת מודן. ע"מ 273-274.
  72. אבי ארבל, יונה זילברמן, "מדריך הזוחלים בישראל לילדים ולנוער", הוצאת מודן. ע"מ 274.
  73. Michael E. Dorcas, Mike Dorcas, John D. Willson, "Invasive Pythons in the United States: Ecology of an Introduced Predator", P.28, University of Georgia Press, 2011. ISBN 9780820338354.
  74. 74.0 74.1 74.2 Wolf-Eberhard Engelmann, Fritz Jürgen Obst, "Snakes: Biology, Behaviour and Relationship to Man", P.77, Taylor & Francis, 1984. ISBN 9780709909392.
  75. Rivas, Jesús A., Rafael E. Ascanio & Maria D. C. Muñoz (2008), "What is the length of a snake?", Contemporary Herpetology (2): 1–3.
  76. Hedges, S. B. (2008), "At the lower size limit in snakes: two new species of threadsnakes (Squamata: Leptotyphlopidae: Leptotyphlops) from the Lesser Antilles", Zootaxa, 1841, 1-30.
  77. "World's Smallest Snake Found in Barbados (2 of 2)", Blair Hedges.
  78. Mark O'Shea, "Venomous Snakes of the World", P.117/119, New Holland Publishers, 2008. ISBN 9781847730862.
  79. John C. Murphy, "Secrets of the Snake Charmer: Snakes in the 21st Century", P.89, iUniverse, 2010. ISBN 9781450221276.
  80. "Saltwater Crocodile Crocodylus porosus", National Geographic Society.
  81. Mishra, Braja Kishore (14 ביוני 2006). "World's Largest Reptile Found in India". ohmynews.com. 
  82. Erickson, Gregory M., et al (2012), "Insights into the ecology and evolutionary success of crocodilians revealed through bite-force and tooth-pressure experimentation.", PloS one 7(3): e31781.
  83. 83.0 83.1 Glaw, F., Köhler, J., Townsend, T. M., & Vences, M. (2012), "Rivaling the world's smallest reptiles: Discovery of miniaturized and microendemic new species of leaf chameleons (Brookesia) from northern Madagascar", PloS one, 7(2), e31314.
  84. Richard L. Lutz, J. Marie Lutz, "Komodo, the Living Dragon", P.13, DIMI PRESS, 1997. ISBN 9780931625275.
  85. John P. Rafferty, "Reptiles and Amphibians", P56, in Britannica guide to predators and prey, The Rosen Publishing Group, 2011. ISBN 9781615303441.
  86. 86.0 86.1 MobileReference, "The Illustrated Encyclopedia of North American Reptiles and Amphibians: An Essential Guide to Reptiles and Amphibians of USA, Canada, and Mexico", "Leatherback sea turtle", MobileReference, 2009. ISBN 9781605014593.
  87. James R. Spotila, "Sea Turtles: A Complete Guide to Their Biology, Behavior, and Conservation", P.197, JHU Press, 2004. ISBN 9780801880070.
  88. Jeanette Wyneken and Kenneth J. Lohmann, "The Biology of Sea Turtles" Volume 3, P.164, Marine Biology Series Volume 14, Marine science series, CRC Press, 2013. ISBN 9781439873076.
  89. Mark Carwardine, "Animal Records", P.177, Sterling Publishing Company, Inc., 2008. ISBN 9781402756238.
  90. 90.0 90.1 Ebersbach, K. (2001), Zur Biologie und Haltung der Aldabra-Riesenschildkröte (Geochelone gigantea) und der Galapagos-Riesenschildkröte (Geochelone elephantopus) in menschlicher Obhut unter besonderer Berücksichtigung der Fortpflanzung, P.31, Hannover (Diss. Tierärztl. Hochschule).