הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט
הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט (23 בפברואר 1891, קניגסברג, גרמניה – 31 באוגוסט 1945, ארץ ישראל המנדטורית) הייתה אשת חינוך, פעילת ציבור ויזמית ארצישראלית. פעלה רבות להנצחה של מסורת יהודי תימן וקידום ההשתלבות של עולות ועולים מתימן בארץ ישראל. מייסדת מפעל "שני" בירושלים לרקמה התימנית, שהפכה לפריט מרכזי בלבוש הלאומי בתקופת ההתיישבות הציונית. ניהלה, בשותפות עם בעלה הראשון ד"ר משה קלוורי, את בית הספר מאיר שפיה. בעלה השני היה פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל.
ילדות ונעורים
נולדה בקניגסברג שבגרמניה למקס ושרה פרלמן, השלישית מבין עשרה ילדיה של משפחה יהודית, בת ראשונה לאחר שני בנים. אביה היה מעשירי העיר. מאחר שנולדה בשושן פורים נקראה בשם אסתר. ביום הולדתה ה-22 החליפה את שמה להדסה (שמה העברי של אסתר המקראית), במטרה להדגיש את זהותה היהודית ואת הברית שכרתה עם ארץ ישראל. בילדותה חונכה על ברכי המסורת היהודית, תוך הקפדה על קיום מצוות ועל ערכי עזרה לנזקקים והסתפקות במועט. למדה בפנימייה דתית לבנות בפרנקפורט ורכשה השכלה רבה בתחומים מגוונים, כגון מוזיקה קלאסית, אמנות, פילוסופיה ומיתולוגיה יוונית. כרבים מבני דורה, הושפעה מהלכי הרוח הליברליים שהחלו לנשב באותם ימים. במקביל, דבק ברבים מחבריה היהודים וגם בה הרעיון הציוני, והיא החליטה לעלות לארץ ישראל.[1]
פועלה החינוכי והציבורי
במהלך חייה עלתה לארץ-ישראל פעמיים. עלייתה הראשונה הייתה בשנת 1910, בגיל 19, בטענה שברצונה לסעוד את סבה וסבתה שעלו ארצה בזקנתם במטרה למות ולהיקבר בארץ הקודש.[2] הרגל זה היה מקובל מזה ארבעה דורות במשפחת אמה, והודות לו הסכים אביה שתגיע לפלשתינה.[3] אולם הסיבה העיקרית, הנסתרת, הייתה תקוותה כי אהובה, אברהם-ארתור לוינהרץ, שאביה לא קיבלו בשל חילוניותו, יעלה אחריה; אך תקוותה נכזבה. בארץ התיישבה בבית סבה וסבתה בצפת. אביה סירב שתעבוד, מתוך תפיסה שנשים לא צריכות לעבוד, ואסר עליה לעזוב את העיר. חייה בצפת היו קשים והיא סבלה מעוני ובדידות. המעבר מאירופה למזרח התיכון דמה עבורה למסע בזמן, מאה שנה לאחור.[2]
מנהלת בית ספר לתחרה
בפגישה שקיימה בשנת 1911 עם יו"ר אגודת "נשים עבריות לעבודה בפלשתינה", בטי לישינסקי, הועלתה האפשרות שנערות מצפת יעסקו במלאכת הרקמה כמקור פרנסה, בדומה לסדנאות דומות שנפתחו עד אז ביפו, ירושלים וטבריה, בניהולה של שרה טהון, נציגת האגודה בארץ. במטרה להשתלב בפרויקט, החלה ללמוד את מלאכת התפירה והרקמה ובמקביל התנדבה בבית החולים הסקוטי בטבריה.[4] בשנת 1912 מונתה למורה ומנהלת ב"בית הספר לתחרים" בצפת. בנוסף להכשרתן המקצועית של הנערות, דאגה להעשיר את השכלתן בתחומי הרוח ואהבת הארץ. במכתב שכתבה לאביה ב-21 בנובמבר 1912 כתבה:
כל תשוקתי פועלת לכך שכאן, בפלשתינה, אעבוד ולא בקניגסברג [...]. כאן יודעת אני עד כמה חשובה העבודה שאני עושה. [...] היא מרכז חיי, ופירותיה הם תמורה לבדידותי. אם אוכל לומר לעצמי מאוחר יותר, שהיה לי חלק בעזרה לחינוך הצעירים בפלשתינה, ושגם אני נתתי חלקי בהחייאת עמנו, אהיה שבעת רצון מחיי.[5]
בשנת 1914 עברה לנהל את כלל בתי הספר לתחרה בפלשתינה-א"י למעט בית הספר שבירושלים. שלושה חודשים לאחר מינויה פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתי הספר נסגרו.[6] בעקבות זאת החליטה לחזור זמנית לגור בעיר הולדתה, קניגסברג, שם התנדבה בבית חולים לפצועי מלחמה. בנוסף, הייתה פעילה בתנועת הנוער "בלאו וייס". בתנועה הכירה את ד"ר משה קלוורי, מראשי התנועה, שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה. השניים נישאו בשנת 1917. גם לנישואים אלו התנגד אביה, מכיוון שקלוורי היה חילוני. ב-1919 נולד בנם גדעון.[7]
פועלה למען עולות ועולים מתימן
ניהול בית היתומות "מאיר שפיה"
בשנת 1922 עלתה לארץ ישראל בשנית. העלייה התאפשרה בעקבות מינויו של בעלה לנהל את הגימנסיה העברית רחביה בירושלים, ניהול שנמשך שנה אחת בלבד.[8] בשנת 1923 הוזמנה לנהל ביחד איתו את כפר הנוער מאיר שפיה, ששימש בית לבנות מירושלים ומצפת, בו התחנכו בעיקר יתומות בנות העלייה מתימן. שניהם היו חסידי רעיונות חינוכיים שנתפסו כמודרניים – פיתוח אישיות, משמעת מתוך רצון ולא בכפייה והרחבת אופקים. רעיונות אלה עוררו מחלוקות בינם לבין סגל המורים, שהתקשה לקבל את חידושיהם הפדגוגיים.[9]
על אף ששהו בכפר הילדים שנה אחת בלבד, היא הטביעה חותם עמוק בנפשן של הילדות, שהגדירו אותה "מלכת ילדותנו".[10] שתיים מהן, שאת כישרונותיהן גילתה וטיפחה, זכו לימים לפרסום ולהכרה רחבה: היו אלה הזמרת ברכה צפירה, הזמרת התימנייה הראשונה בארץ, והרקדנית והכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי, מייסדת להקת ענבל וממניחי אבני היסוד של הריקוד התימני בארץ.[11]
הקמת מפעל "שני"
בשנת 1925 עברה להתגורר בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, שרבים מתושביה סבלו מעוני ודלות. בניסיונה לחלץ את הצעירות בשכונה ממצבן הכלכלי הקשה, יזמה בעבורן, יחד עם שתיים מחברות "אגודת נשים ציוניות", מסגרת שבה למדו מלאכה. בהמשך הפכה המסגרת הזו למפעל "שני", שמטרתו לשמר את הרקמה המזרחית ולהפיצה.[12] היא ראתה ברקמה התימנית הצבעונית המשך ישיר למורשת העבר של היהודים שחיו בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה.[13]
עד מהרה הגיעו למפעל עובדים רבים יוצאי תימן, שנודעו במסורת עבודות הרקמה של ארץ מוצאם. העבודות של מפעל "שני" זכו להצלחה באירופה, למרות המשברים הכלכליים שעברו על היבשת לאחר מלחמת העולם הראשונה. עבודות הרקמה של "שני" הפכו למוצר מבוקש ומחיריהן עלו. הצלחת עבודת הרקמה הרחיבה את שורות המפעל ובשלב מסוים עבדו בו למעלה מ-100 עובדים. ההצלחה נמשכה זמן רב, ובשנות ה-30 ובה-40 של המאה העשרים הפכה החולצה התימנית לפופולרית בארץ.[14] הרקמה התימנית הייתה לרקמה לאומית ייצוגית, וזמרות, שחקניות ושליחות של היישוב היהודי בחוץ לארץ התהדרו בה. לאור זאת, היה לרקמה התימנית חלק בהיסטוריה של ההתיישבות הציונית.[15]
בספרה על פנחס רוזן כתבה עליה רות בונדי: "הדסה מלאת הגוף, נשית מאוד, בעלת מרץ, תושייה ואישיות חזקה [...] ביקשה לאחד ב'שני' כמה יעדים, למצוא את מחייתה בעיסוק קרוב ללבה, לשמר את הפולקלור של עדות המזרח, ולספק עבודה לנשים משכבות העוני שלא ידעו לפרנס את עצמן. בית המלאכה הירושלמי העסיק עד שמונים נשים יוצאות עיראק, כורדיסטן, אפגניסטן ותימן".[16]
בשנת 1935, עם נישואיה לפליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), מסרה את ניהול המפעל לידי ארגון ויצ"ו בירושלים. שלושה חודשים אחרי נישואיהם נולדה הבת רבק'לה יעל, והיא ביקשה להקדיש את כל זמנה לטיפול בה ועל כן החליטה לוותר על ניהול "שני". לימים נודעה אופנת "שני" כאופנת ויצ"ו, והבגדים הרקומים שלה נכנסו לתולדות אופנת הארץ כרקמות ויצ"ו, ותרומתה החלוצית לאמנות התימנית, על הקמת המפעל וניהולו, נשכחה. לימים לבשה אופנת החולצה התימנית, שהייתה לחולצה של ויצ"ו, דמות חדשה במפעל משכית של רות דיין.[17]
המאבק למען העולים מתימן
בשנים שלאחר מכן המשיכה לפעול למען עולי תימן. היא התריעה בפני אליעזר פרלסון, חבר מועצת העיר תל אביב, על בעיות בקליטת העולים ובטיפול בהם, ביניהן בעיות תברואה.[18] גם כאשר חלתה המשיכה לפעול נמרצות כדי לשפר את תנאי המגורים שלהם בארץ, ואף נאבקה למען הקמת שיכון חדש בעבורם, של אומנים ובעלי מלאכה, בראשון לציון. השכונה נקראה "עזרה ובצרון", והיא משתייכת לרובע נווה אליהו בעיר.[19]
משפחתה
בשנת 1924 נפרדה מבעלה משה קלוורי, ובתחילת 1925 התגרשו. מעשה זה, בו אישה מבקשת להיפרד מבעלה, היה חריג באותם ימים.[20] בפברואר 1935, לאחר היכרות וידידות ארוכת שנים עוד מימי התנועה בלאו וייס, נישאה לפליכס רוזנבליט (פנחס רוזן).[21] לשניים נולדה בת, רבקה'לה יעל. בדצמבר 1942 נפטרה בתה מסרטן, והיא כבת 7.[22]
בשנת 1941 חלתה בסרטן, וכעבור ארבע שנים נפטרה ונטמנה ליד בתה בבית העלמין בנחלת יצחק.[23] לאחר מותה ייסד פנחס רוזן את קרן הדסה ורבקה רוזנבליט, לתמיכה בחינוך אומנותי של ילדים ונוער. שנה אחרי מותה הכריז ארגון ויצו על פרס באוניברסיטה העברית על שמה לעבודה הטובה ביותר בתחום אמנות הפולקלור היהודית.[24] ברכה צפירה ספדה לה:
ערב-ערב, לפני שקיעת השמש, אחרי עמל היום במוסד, הייתה הדסה יורדת מחדרה בחברת ילדות רבות, אשר עמדו מכבר וחיכו באי-סבלנות לרדת עמה לחורשה שפיה. הילדות נדחקו האחת ליד רעותה להגיע ראשונה ולהיאחז בידה ולהיות סמוך לה, אך היא הופיעה ומלווה את נפשנו שלווה. [...] אחרי שעות אלו בחברתה, היינו חוזרים עם חשכה לחיי המוסד, כשומר בפינה וצרורי פרחים בידינו ובלבנו – שמחת חיים שלא ידענו קודם לכן.[25]
כגיבורה ספרותית
חוקרת הספרות שרה בן-ראובן העלתה את הסברה לפיה דמותה של שירה, גיבורת ספרו בשם זה של ש"י עגנון, מבוססת על קורות חייה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט. להוכחת הסברה, הציגה מספר טענות, ביניהן היכרות וחברות ממושכת בינה לבין אסתר וש"י עגנון וקווי עלילה דומים בסיפורי חייהן. גם שירה של עגנון עלתה ארצה פעמיים, גם היא הקדישה את חייה לעזרה לזולת, גם היא הייתה אישה חזקה ואסרטיבית, אנושית ואוהבת אדם. בנוסף לכך, לשתי הנשים היו גברים שבחרו בהן, חרף הקשיים שעמדו בדרכם.[26]
לקריאה נוספת
- שרה בן-ראובן, הדסה וחוט השני: תולדות חייה ופועלה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט (1945-1891), ירושלים: אריאל, 2008. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- שרה בן-ראובן, הדסה רוזנבליט מלכת הרקמה התימנית, כתב העת יקינתון 222, פברואר 2008, עמ' 12–13.
- חיים באר, "על דמותה של הדסה קלוורי", דבר השבוע, 13.10.1989, עמ' 14–15.
- מרים להמן-ימיני, "לתולדותיה ולאופייה של הרקמה התימנית", אריאל 27 (176), 2006, עמ' 60–67.
- רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה-ביתן, 1990.
קישורים חיצוניים
- ברכה צפירה, "לזכר הדסה רוזנבליט", דבר, 22.10.1945
- "לזכר הדסה רוזנבליט", דבר, 18.9.1946
- שרה בן-ראובן, מי היא שירה של עגנון?, הארץ, 1.7.2011
- הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט בדף המידע של חנות הספרים של איתמר לוי, מס' 174, יולי 2014
- יצחק פרי, משפחת פרלמן לדורותיה, "סיפור משפחות", אתר יוצאי מרכז אירופה
הערות שוליים
- ^ שרה בן-ראובן, הדסה וחוט השני: תולדות חייה ופועלה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט (1945-1891), ירושלים: אריאל, 2008, עמ' 57, 18.
- ^ 2.0 2.1 בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 23.
- ^ קלוורי הדסה, צפת (מאמר שפורסם בגרמנית בכתב העת der Jud, מרץ 1919), בתוך: בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 197.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 36.
- ^ מצוטט אצל: בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 53.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 66.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 91, 75.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 98.
- ^ רות בונדי, פליקס - פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה ביתן, 1990, עמ' 159.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 103.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 110.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 116.
- ^ מרים להמן-ימיני, "לתולדותיה ולאופייה של הרקמה התימנית", בתוך: אריאל 27 (176), 2006, עמ' 65.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 119.
- ^ להמן-ימיני, "לתולדותיה ולאופייה של הרקמה התימנית", עמ' 66-67.
- ^ איתמר לוי, "הדסה", דף המידע של חנות הספרים של איתמר (מס' 174), יולי 2014.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 162.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 174.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 177.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 113.
- ^ בונדי, פליקס - פנחס רוזן וזמנו, עמ' 264.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 183.
- ^ בן-ראובן, הדסה וחוט השני, עמ' 191.
- ^ "פרס הדסה רוזנבליט", הצופה, 4.8.1947.
- ^ ברכה צפירה, "לזכר הדסה רוזנבליט", דבר, 22.10.1945.
- ^ שרה בן-ראובן, מי היא שירה של עגנון?, באתר הארץ, 1 ביולי 2011.
