הקהילה היהודית במושינה
הקהילה היהודית במושינה (פולנית: Muszyna) שבפולין התקיימה מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לחורבנה בשואה.
תולדות הקהילה
בישופי קרקוב, ששלטו במושינה בין המאה ה-14 למאה ה-18, לא אישרו לכל אורך שלטונם התיישבות של תושבים לא נוצרים באזור. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר הגיעו אליה מנובי-סונץ ומכפרי הסביבה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, ולאחר חלוקת פולין שהביאה לחילון העיר. על פי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1883, 154 מתוך 1,852 תושבי העיר היו יהודים. מספר היהודים שולש במהלך שלושת העשורים הבאים, ובשנת 1910 חיו במושינה 433 יהודים, שהיוו קרוב ל-16 אחוז מהאוכלוסייה הכללית.
יהודי מושינה השתייכו לקהילת נובי סונץ' (צאנז) עד לשנות ה-70 של המאה ה-18. רק במפנה המאה הם הקימו קהילה עצמאית משלהם על מוסדותיה; בית כנסת (1890, ברחוב הקרוי כיום אנתוניאגו קיטי), בית עלמין (מכיל כ-80 מצבות רובם בעברית, הראשון משנת 1900) וחברה קדישא. הקהילה חלשה כנראה על הקהילה היהודית בקריניצה הסמוכה. בשנת 1885 נתמנה ר' יחיאל נתן הלברשטאם (בנו של ר' משה הלברשטאם מאדמו"רי צאנז) לרב הקהילה, עד שעבר לכהן בסטרי סונץ' (צאנז ישן). בשנת 1904 ירש ממנו אחיו ר' אריה לייב את כס הרבנות בעיר. ר' אריה לייב עמד גם בראש חצר חסידות עד לשואה, שבה נספה.
יהודי העיר היו ברובם חרדים והווי הקהילה היה חסידי בהשפעת מרכזי החסידות ששכנו בסמוך למושינה (חסידות צאנז בנובי סונץ, וחסידות באבוב בבאבובה).
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פרחו בקהילה ארגונים פוליטיים וארגוני צדקה יהודיים בעלי אופי ציוני, כמו הנוער הציוני - ארגון צופים שהוקם בתחילת 1930, והציונים הכלליים - שהכין יהודים לעלייה לארץ ישראל.[1] מלבד אלה, פעלה בקהילה אגודת סוחרים יהודים וקופת צדקה "גמילות חסד" להלוואות כספים שנתמכה בידי הג'וינט.
משלח יד
בניגוד לרוב תושבי העיר, יהודי מושינה עסקו בעיקר בפעילויות שאינן חקלאיות, וכיוון שכך תרמו רבות לצמיחה הכלכלית בעיר. הם התפרנסו בעיקר במסחר ובתחום אספקת שירותים למבריאים וקייטנים, בעיקר יהודים שבאו לנפוש במושינה ונזקקו לאוכל כשר. העיר שאפה להפוך לעיירת קיט אזורית והקימה לשם כך תשתית תיירות נרחבת שכללה שירותי הסעדה, לינה ומתקנים ציבוריים. מעל 30% של מסעדות העיר היו בהנהלת יהודים, ולקראת סוף שנת 1920 פעלו בעיר רק שני מלונות: האחד בבעלותו של חיים וייס ומלון שנוהל בידי חזקל רייך. בשנת 1930 כבר פעלו בעיר מספר רב של חדרי נופש (בהם בית הבריסטול המפורסם שהיה בבעלות משפחת חיים וייס) שהמוניטין שלהם משכו מבריאים רבים לאזור.
אנטישמיות
יהודי העיר נתקלו ביחס עוין מצד תושבי העיר כבר בשנת 1893, כאשר איגודי צרכנות פולניים פעלו לדחיקת רגלי הסוחרים היהודים, אולם היחסים בין היהודים לרוב הפולנים נשארו לבביים עד לאמצע שנות ה-30. הנטיות האנטישמיות צברו תאוצה עם התגברות הימין הקיצוני הלאומני בעקבות מותו של המרשל יוזף פילסודסקי בשנת 1935. לאחר תקופה ארוכה שבה היו אך מקרים נדירים של הפצת כרוזים אנטישמיים ופעולות אלימות נגד יהודים, הן הפכו לתכופות יותר ולאלימות יותר לאורך הזמן.
בשנת 1936 פרצו מהומות אנטישמיות במושינה, לאחר שאחד מיהודי המקום התנגד להפצת כרוזי הסתה וכפי הנראה קרע את אחד הכרוזים. הדבר שימש כעילה לתבערה, והאספסוף המוסת ניפץ שמשות בכל בתי היהודים והסב נזק לחנויותיהם. למחרת התאספו שוב עשרות איכרים וגרזנים בידיהם כשפניהם מועדות לחולל שמות ביהודים. הסדר הושב על כנו לאחר שהמשטרה התערבה ועצרה מספר פורעים, שלושה מביניהם נידונו ל-2–3 חודשי מאסר.
מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1939 כבשו חיילי הוורמאכט את מושינה, שבה התגוררו באותה תקופה כ-800 יהודים. רבים מהם נמלטו, חלקם מזרחה ומקצתם נשארו בגליציה המזרחית או שבו לעיירות מוצאם. עם הכיבוש הגרמני צוו יהודי העיר בין היתר ללבוש טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה.[2] הוקם יודנראט בראשותו של איזאק ברודמן, והתכתובת של ברודמן עם יס"ס (הארגון לעזרה הדדית) ב-20 בספטמבר 1940 משמשת מקור רב ערך להבנת התנאים שבהם חיו יהודי מושינה בשנות המלחמה הראשונות.
אוכלוסיית העיר המונה כ-800 יהודים מרוששת לחלוטין, אין כל אפשרות להתפרנס, וכך עוברים עלינו הימים בעוני מחפיר. מפרוץ המלחמה ועד היום לא קיבלנו שום עזרה. בשלב הנוכחי, כפי שהזכרנו קודם, אין באפשרותנו לתמוך בעצמנו בעזרה הדדית עקב העוני ששורר בכל פינה.
— "Almanach Muszyny" (1999), עמודים 41–51
ב-29 באוקטובר 1940 הוציא חבר עיריית נובי סונץ' פקודה הקובעת כי "היהודים החיים קריניצה, מושינה, ופיבניצ'נה ובעיירות הסמוכות ...לעזוב את האדמות השייכות למחוזות אלה עד ל-30 בנובמבר 1940". ואכן, עד סוף דצמבר 1940 חדלה כמעט הקהילה היהודית של מושינה להתקיים[3], עם עקירתם של רוב היהודים לעיירות סמוכות, ביניהן באבובה וגריבּוּב, ומאוחר יותר גם לגטו נובי סונץ'. במגרש על יד מנסרה שבבעלות החברה הגרמנית "הובאג" הוקם מחנה עבודה שפעל בשנות 1941–1942. אל המחנה הובאו בהתחלה כ-150 יהודים מהגטו נובי סונץ', ואחרי כמה חודשים בוצעה תחלופה: כלואי המחנה הועברו בחזרה לגטו, ומהגטו נלקחה קבוצה אחרת שנשלחה למחנה. המחנה פורק בדצמבר 1942 ושוכניו נשלחו למחנות כפייה אחרים, ביניהן מחנה במיילץ בה פעלו מספר מפעלים להרכבת מטוסים.
הגטו בנובי סונץ' פורק בשנת 1942, ודיירי הגטו נשלחו למחנות ההשמדה בבלז'ץ ובאושוויץ. ככל הידוע, שרדו רק שני תושבים יהודים שברחו לברית המועצות בתחילת 1940.[4]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית העלמין היהודי במושינה |
- הקהילה היהודית במושינה, פנקס הקהילות (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine), באתר המרכז העירוני להנצחה, תיעוד, חקר ולמידת השואה - פתח תקווה
הערות שוליים
- ^ ארגונים נוספים שפעלו בעיר: "ארזי לבנון" שהוקם בשנת 1905 (עם חברים מועטים) "התחייה" (1919) וכן סניפים של "המזרחי" ו"הנוער העברי" (1928) שמאוחר יותר התפלג ל"הנוער הציוני" ו"עקיבא". במועדוני הנוער הללו הוקמו סיפריות והתקיימו קורסים לעברית, חוגי דרמה ועוד. בבחירות שקיים הקונגרס הציוני בשנת 1935 התפצלו קולות הבוחרים כדלקמן: 43% ל"הציונים הכלליים" (השחר), 16% ל"המזרחי", ו- 19% ל"רשימת ארץ-ישראל העובדת".
- ^ הגרמנים הענישו בחומרה יהודים שנמצאו מחוץ ליישוב ללא אישורים, בשל קרבתו לגבול הצכ'וסלובקי
- ^ לפי מקור ישן יותר נותרו במושינה כ-423 יהודים בשנת 1941. ייתכן שמספר זה כולל את עובדי המחנה במושינה.
- ^ בתוך: פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של קהילות יהודיות, פולין, ירושלים: יד ושם
