הטלאי הצהוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טלאי צהוב)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. במרכז המגן דוד הייתה מודפסת המילה יהודי, בהתאם לארץ שבה אולצו היהודים לענוד את הטלאי, למשל בארצות דוברות גרמנית הודפסה המילה Jude בהולנד הודפסה המילה Jood[1] וכדומה. היו ארצות שבהן היהודים אולצו לענוד סיכות עם אות מקומית שסימנה את המילה יהודי. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים "סרט לבן" על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור. הטלאי הצהוב או כל אות זיהוי אחר הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

היסטוריה

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם מופיע כבר בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר", המיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אל-ח'טאב (המאה ה-7) או עומר בן עבד אל-עזיז (המאה ה-8).[2] עומר השני (ח'ליפה בשנים 717–720) ציווה על היהודים לענוד סימן מזהה ליהדותם (שנקרא giyār). אל-מתוכל הראשון (ח'ליפה בשנים 847–861) תמך בפקודה המקורית והרחיב אותה. המושל הסרצני של סיציליה בשנת 887/8 הורה ליהודים לענוד טלאי בצורת חמור על בגדיהם, ללבוש חגורה בצבע צהוב ולחבוש כובע מיוחד[3].

בחלק מגירסאות אגרת תימן שכתב הרמב"ם ליהודי תימן מוזכר כי בראשית האיסלאם, בתחילת שלטון בני אומיה הופיע יהודי שטען שהוא משיח ועימו קהל גדול מישראל. לאחר שהתברר שאין הדברים נכונים, גזר המלך על היהודים "שיכתוב כל יהודי על בגדו 'ארור' ויתלה טלאי מלפניו ומאחוריו"[4].

במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים, או נשיאת סמל על בגדיהם. בדומה לטלאי הצהוב כאות קלון בתקופת השואה, בחלק ממדינות אירופה ענדו היהודים "סרט לבן" על הזרוע עם מגן דוד בצבע כחול או שחור.

הצבע הכתום/חרדל בטלאי בגרמניה הנאצית הגיע במקורו מאיראן של ימי הביניים בשם אותו עיקרון תפיסתי: בשתי הארצות אוכלוסיית הרוב היא הגזע הארי שצבע עורו הוא לבן. ולכן ליהודים הנחותים ייחסו את הצבע הכתום/חרדל לאמור שהם לא שייכים לגזע.

במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס התשיעי חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של הקתרים בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה, וטלאי צהוב בצורת לוחות הברית על לבושם על ידי אדוארד הראשון, מלך אנגליה[5]. באמצע המאה ה-16, לאחר גירוש יהודי העיר וירצבורג, על ידי הקיסר פרדיננד הראשון, הותרה כניסתם של יהודים לעיר, לצורכי מסחר בלבד, והם חויבו לשלם "מכס גוף" ולשאת על בגדיהם טלאי צהוב בצורת עיגול לצורכי זיהוי.

במאה ה-16 האימפריה הספווית ששלטה באזור איראן חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים בהם חיוב לבישת בטלאי צהוב[דרוש מקור].

הפילוסוף הגרמני יעקב פרידריך פריז, אחד ההוגים הליברלים הבולטים של זמנו, פרסם במחצית הראשונה של המאה ה-19, בכתב העת של אוניברסיטת היידלברג, חיבור בשם "על הסכנה הנשקפת לרווחתו ולאופיו של העם הגרמני מצד היהודים", בו הציע בין היתר לחייב את היהודים לענוד על בגדיהם אות מיוחד, שיבחין אותם מהאוכלוסייה הכללית.[6]

במאה ה-20

ברומן "אלטנוילנד" מאת תאודור הרצל, שפורסם בשנת 1902, במהלך שיחה על מצב היהודים אומרת אחת הדמויות: "רואה אני שיהיה על כולנו לחזור ולענוד את הטלאי הכתום"[7]. מאידך, חברי "מסדר הכבוד היהודי" סומלו - בחזונו של הרצל - בסרט צהוב, שאמור היה להזכיר את "הזמנים הקשים ביותר בתולדות עמנו...". את הסרט הצהוב ש"אבותינו האומללים והנאמנים נאלצו לענוד כאות קלון, הפכנו לאות כבוד"[8].

הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה העגומים של השואה. ההצעה לשים אות היכר ביהודים הועלתה לראשונה על ידי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938.

היהודים חויבו לענוד אותו בראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים, על פי התקנות - על הבגד העליון. הוא עוצב בצורת מגן דוד, עליו נכתבה המילה "יהודי" בשפה המקומית: בגרמנית:‏ Jude‏, בצרפתית:‏ Juif‏, בהולנדית:‏ Jood‏. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים. הטלאי היה אות קלון שמטרתו הייתה לסמן את היהודים, להבדילם מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. בתקנות נקבע שהטלאי הצהוב יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים או בגודל אגרוף. בתחילה השתנו התקנות ממקום למקום, ובמקומות אחדים חויבו היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. יהודים שלא ענדו את הטלאי או הסימן היו צפויים לעונשי קנס, מאסר והוצאה להורג ללא משפט באמצעות ירי מיידי. בספטמבר 1941 הונהגה חובת הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה[9].

גרמניה הנאצית ניסתה להשליט את חובת ענידת הטלאי הצהוב בארצות שכבשה, אך נתקלה בחלק מהן (צרפת, דנמרק ובולגריה) בהתנגדות מסוגים שונים. במקרה שהייתה התנגדות חזקה מדי כמו בצרפת ובדנמרק - לא כפו נציגי השלטון המקומי של גרמניה הנאצית בחוזקה את הטלאי הצהוב (ובדנמרק לא הונהגה חובה זו כלל).

הסופר יחיאל די-נור תיאר את הפעם הראשונה שיצא מן הבית לרחובות הגטו כשטלאי צהוב תפור למעילו: "נדמה היה לי שמכל הבתים, מכל החלונות, מכל הצדדים, אפילו אבני הרחוב, מורים עלי באצבע ואומרים: 'הריהו מסומן!'"[10]. בספרו "בית הבובות" תיאר די-נור את תהליך ההסתגלות של היהודים לענידת הטלאי:

"בראשונה, כשיצאה הגזירה מלפני הגרמנים שעל כל היהודים לענוד את אות־הקלון היהודי על זרועם השמאלית, הכאיב הדבר... לכתחילה נמנעו רבים מלצאת אל הרחוב, לבל ייראו באות־הקלון על זרועם. לאחר זמן קצר נהפך הדבר להרגל... החיים בגיטו שוב נהגו כמנהגם, ואיש לא שם אל לב, אף לא זכר, כי על שרוולו השמאלי כרוך אות־הקלון. אדרבה: הורים הקפידו על ילדיהם וילדים על הוריהם, לפני יציאתם אל הרחוב, לבל ישכחו, חלילה, לענוד את אות־הקלון. בבתים מסודרים הייתה תלויה מעל לכף־המנעול של הדלת הפונה לרחוב הכתובת: 'כלום לא שכחת את אות־הקלון?!' הייתה זו מעין מזוזה חדשה... במשפחות שבהן עדיין הקפידו על הניקיון, הייתה האם כובסת בשארית הסבון שברשותה את כל סרטי־הקלון, למען יענדו הילדים בשבת... כלות בגיטו הגישו שי לחתניהן סרטי־קלון עשויים משי, אשר רקמו עליהם בחוטי משי כחול את המלה הגרמנית JUDE בתוך מגן־דוד... וכך התרגלו הכל להיות מסומנים. ואז יצאה הגזירה החדשה: 'אות־היהודים יהא תפור על מקום הלב!' בתחילה הכאיב גם זה, ואולם מיד התרגלו לכך... דעת רבים הייתה נוחה משינוי זה, שכן אות־היהודים התפוּר לבגד פוטר אותם מן הדאגה התמידית שמא ישכחוהו ויצאו אל הרחוב בלתי־מסומנים"[11].

הנערה אווה היימן תיארה ביומנה ב-5 באפריל 1944 את היום בו נאלצה לענוד את הטלאי: "היום באה מארישקה [העוזרת של המשפחה] לקחתני מאצל האננים ותפרה כוכב-טלאי על מעיל האביב השחום שלי, במהודק היטב, בדיוק מעל לבי... בדרכי אל סבתא לואיזה, נפגשתי עם המכוכבים. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל-כך, בראש מורכן".

כחלק מהסכם השילומים ופיצויים ששולמו ליהודים נפגעי הנאצים, החלו הגרמנים בשלב מסוים לשלם פיצוי על שחייבו יהודים לשאת בגטאות טלאי זיהוי על בגדיהם. במסמכים הגרמניים הוא כונה "הכוכב היהודי" או "כוכב היהודים"[12].

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הורה משטר הטליבאן באפגניסטן על חובת נשיאת טלאי צהוב להינדים[13][14].

ייצוגיו בתרבות הישראלית

הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים והעגומים של השואה, לצד תאי הגזים, המשרפות ומחנות ההשמדה, והוא מיוצג גם בהקשרים אחרים בתרבות הישראלית:

  • המחזה 'מבדולח לעשן' שעלה בתיאטרון הקאמרי ומתאר את קורותיה של הישיבה שהתקיימה ב-1938 לאחר ליל הבדולח, חושף כיצד קורם הרעיון עור וגידים והופך להיות חלק בלתי נפרד מהתקנות הגרמניות שיושתו אחר-כך על כל היהודים בארצות הכבושות תחת הרייך.
  • אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" של האמן גרשון קניספל (הממוקמת בחיפה) מעוצבת בצורת טלאי צהוב תלת-ממדי.
  • צבע החולצה של שחקני קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב נקבע לצהוב בעקבות רעיון של השחקן יוסף מרימוביץ' כאות הזדהות עם יהדות אירופה.
  • לעיטור הגבורה של צה"ל נבחר הצבע הצהוב בשל הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים במזרח אירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי: "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב"[15].
  • בגדי להקת הליווי של עופרה חזה, כאשר יצגה את ישראל בשנת 1983 באירויזיון שהתקיים במינכן גרמניה עם השיר "חי", נבחרו להיות בצבע צהוב, כהתרסה על הטלאי הצהוב[16].

שימוש בטלאי הצהוב בשיח הפוליטי בישראל

בעבר היו גורמים פוליטיים שונים בישראל שעשו שימוש בסמל הטלאי הצהוב על מנת לזעזע את דעת הקהל בארץ ובכך להעביר את מסריהם הפוליטיים:

סוגי טלאים

  • הטלאי העגול בצו של הקיסר פרדיננד, 1551
    הטלאי העגול בצו של הקיסר פרדיננד, 1551
  • טלאי צהוב במרחב הדובר גרמנית
    טלאי צהוב במרחב הדובר גרמנית
  • טלאי צהוב במרחב הדובר צרפתית
    טלאי צהוב במרחב הדובר צרפתית

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יעקב גלר, הטלאי הצהוב ברומניה, ילקוט מורשת, ס"ב, תשנ"ז-1997, עמ' 53 - 65.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הטלאי הצהוב

הטלאי הצהוב - סרטון מתוך אתר יד ושם

הערות שוליים

  1. ↑ Daniel M. Swetschimski, Julie-Marthe Cohen & Stephen Hartog, Irene faber, Mirjam Alexander, The Objects in History, Orphan Objects, Amsterdam: Joods Historisch Museum, 1997, עמ' 192-194, מסת"ב 9040099537. (באנגלית)
  2. ↑ טלאי צהוב - לבוש ובידול חברתי בהיסטוריה היהודית | הספרנים, באתר הספרנים, ‏4 ביוני 2019
  3. ↑ Jewish Badge, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  4. ↑ אגרת תימן בהוצאת הרב קאפח עמוד נז
  5. ↑ נאום נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באתר הרשות השופטת
  6. ↑ שלמה אבינרי, הרצל, עמ' 39–40.
  7. ↑ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר ראשון, פרק ב'.
  8. ↑ אלטונילנד, בבל, 2007, עמ' 200-201
  9. ↑ גזירת הטלאי הצהוב בגרמניה נכנסה לתקפה, הצופה, 24 בספטמבר 1941
  10. ↑ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 7–8.
  11. ↑ ק. צטניק, בית הבובות, 10, ד, עמ' 131.
  12. ↑ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 2, עמ' 229.
  13. ↑ זאב ברקן, אלבום הטלאי הצהוב, באתר nuritha.co.il, ‏ 9 במאי 2009.
  14. ↑ איי.פי, אפגניסטן: מאמיני ההינדו ייאלצו לענוד סמל מזהה, באתר ynet, 23 במאי 2001.
  15. ↑ שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35–47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".
  16. ↑ דניאל דונקלמן, לזכור ולא לשכוח - על בימת האירוויזיון, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 12 באפריל 2018
  17. ↑ תום שגב, המיליון השביעי, ד, 2, עמ' 198.
  18. ↑ תום שגב, המיליון השביעי, ז, 2, עמ' 373.
  19. ↑ טלי יצחקי, ניצולי שואה: איך הם מעיזים לענוד טלאי?, באתר ynet, 21 בדצמבר 2004
  20. ↑ אפרת וייס ומורן זליקוביץ', אנשי גוש קטיף מסירים את הטלאי הכתום, באתר ynet, 23 בדצמבר 2004
  21. ↑ בועז פיילר ויואב מלכה, ירושלים: הפגינו עם טלאי צהוב נגד "הדרת חרדים", באתר ynet, 31 בדצמבר 2011



אנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן                 
מושגי ליבה אנטישמיות • אנטי-יהדות • שנאת ישראל בעולם היווני-רומי • אנטישמיות נוצרית • אנטישמיות מוסלמית • אנטישמיות כלכלית • אנטישמיות גזעית • אנטישמיות מודרנית • השאלה היהודית • האנטישמיות החדשה • מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות • הגדרת העבודה של אנטישמיות
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
ניתוח האנטישמיות אפליה • גזענות • שנאת זרים • פשע שנאה • שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • שעיר לעזאזל • הבנאליות של הרוע
עלילות אנטישמיות עלילות אנטישמיות • חזירת יהודים • עלילות דם • הרעלת בארות • אגדת תקיעת הסכין בגב • הלובי היהודי • מס כשר • תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים • תאוריית הקשר על המרקסיזם התרבותי • יודאו-קומוניזם • בולשביזם תרבותי • יודאופולוניה • הכחשת השואה • אף יהודי
מעשים אנטישמיים
מיון אנטישמיות לפי מדינה • גירוש יהודים • פוגרומים • עלילות דם • חרמות אנטישמיים • נומרוס קלאוזוס
מקרים ידועים הטלאי הצהוב • כובע היהודים • האינקוויזיציה הספרדית • האינקוויזיציה הפורטוגזית • האינקוויזיציה של גואה • הסופות בנגב • פרעות "הפ-הפ" • גרמניה הנאצית • הפתרון הסופי • השואה • אנטישמיות שניונית • הפרהוד • הליגה להגנת גויים
אנטישמיות וישראל אנטי-ציונות • הישות הציונית • האנטישמיות החדשה • התנגדות לציונות • אירועים בישראל כלגיטימציה להפצת אנטישמיות בעולם • אנטישמיות פלסטינית • תאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית • כוח המשימה נקסוס
חיבורים אנטישמיים על היהודים ושקריהם • מין ואופי • הפרוטוקולים של זקני ציון • תעודת זונדר • היהודי הבין-לאומי • מיין קאמפף • התעמולה הנאצית • יומני טרנר • שלושה דברים • אמנת חמאס • המחברות השחורות של מרטין היידגר
הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים ליסימכוס • מרטין לותר • וילהלם מאר • אדולף היטלר • עמראן נזאר חוסיין
לפי אזור אנטישמיות בעולם הערבי • אנטישמיות באירופה (גרמניה • איטליה • נורווגיה • רומניה • הממלכה המאוחדת) • אנטישמיות ביפן • אנטישמיות בפקיסטן • אנטישמיות בארצות הברית
ראו גם אוטואנטישמיות • אנטי-לאומיות • גזענות • רצח עם • ויקיפדיה ואנטישמיות
פורטל השואה • מושגים באנטישמיות
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הטלאי הצהוב37930613Q329429

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הטלאי_הצהוב&oldid=2647985"