הקרב על בארות יצחק
 | ||||||||||
| מגדל המים בבארות יצחק לאחר ההתקפה המצרית | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||
| תאריך הסכסוך | 15 ביולי 1948 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בארות יצחק שבנגב המערבי | |||||||||
| קואורדינטות |
31°27′39″N 34°30′01″E / 31.46083°N 34.50028°E | |||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||
| ||||||||||
|
ללא (למפת מערב הנגב רגילה)   הקרב על בארות יצחק | ||||||||||
הקרב על בארות יצחק בנגב היה התקפה מצרית על בארות יצחק בזמן קרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות ב-ח' בתמוז תש"ח, 15 ביולי 1948. מגיני הקיבוץ הצליחו להדוף את ההתקפה המצרית, ובסיוע כוח תגבורת גרמו לפגיעות קשות לכוח המצרי. הקיבוץ כמעט ונחרב בעקבות הקרב ולאחר המלחמה הוקם מחדש ליד יהוד.
רקע
בסוף שנות השלושים התגבשה קבוצה של עולים דתיים בשם "רמת השומרון". הקבוצה הקימה משק משותף ליד פרדס חנה וחיפשה מקום קבע להתיישבות.
בינואר 1943 הוקם הקיבוץ הדתי בארות יצחק בנגב המערבי, דרומית מזרחית לעיר עזה. עד שנת 1945 עברה כל הקבוצה לנגב, וניהלה שם משק חקלאי משותף. בראשית 1948 חיו בקיבוץ כמאתיים נפשות, כרבע מתוכם ילדי הקיבוץ. ב-30 בנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות והערבים החלו לתקוף את הדרכים ומקורות המים של היישובים היהודים באזור הנגב.
התקפות מצריות ראשונות
בתחילת מלחמת העצמאות היה שקט יחסי מבחינה ביטחונית בקיבוץ, אולם סביב הדרכים היו קרבות. במאי 1948 החל הצבא המצרי לרכז כוחות באזור עזה, ובקיבוץ החלו להתכונן למגננה. ב-14 במאי 1948 החלה הפגזה על הקיבוץ. כתוצאה מההפגזה היה פצוע אחד ונגרם נזק לבתים ולמגדל המים. למחרת נהרגה מהפצצה נוספת חברת הקיבוץ, ובקיבוץ הוחלט לפנות את הילדים והאמהות הרחק מהחזית. גם בשבועות הבאים ההפגזות נמשכו והסבו נזקים לבתים ולחיות המשק. בסוף מאי חיבלו המצרים בצינור המים ואספקת המים הופסקה לשלושה שבועות. ב-2 יוני המצרים תקפו את הקיבוץ, ונהדפו על ידי המגינים. ב-11 ביוני החלה ההפוגה הראשונה, עקב הפלישה המצרית ההתיישבות באזור הייתה מנותקת באופן חלקי משאר ההתיישבות היהודית, למרות זאת במהלך ההפוגה הגיע אספקת נשק משמעותית להגנת הקיבוץ.
המצרים החלו לתקוף את יישובי הנגב במטרה לשלוט בדרכים לבאר שבע, פאלוג'ה וחברון. כבר ב-8 ביולי, יום לפני סיום ההפוגה הראשונה, נכבש הקיבוץ כפר דרום לאחר שננטש בלילה שלפני. ב-12 ביולי הצליחו בנגבה להדוף התקפה מצרית, וב-14 ביולי נכשלה גם ההתקפה על גלאון. במקביל צה"ל יזם גם הוא מספר התקפות בנגב במסגרת מבצע אנ-פאר במהלך קרבות עשרת הימים. ב-15 ביולי החליטו המצרים לנסות ולכבוש את בארות יצחק.
הכוחות
הכוח הישראלי
ב-15 ביולי היו בבארות יצחק כ־85 לוחמים. רוב הלוחמים היו חברי הקיבוץ שרובם עבר הכשרה צבאית בסיסית במקום בלבד. מספר חברים עברו קורסים של "ההגנה", שנים מתוכם קורס קצינים. חוץ מחברי הקיבוץ היו גם 4 לוחמים מחטיבת הנגב במשימת איסוף מודיעין, ועוד כמה אורחים מישובים סמוכים שהצטרפו גם הם למגנים. בנוסף היו כעשרים בוגרים של מקוה ישראל שבמקור הגיעו לסייע בעבודות המשק, ובמהלך הקרב סייעו ללוחמים. לרשות הלוחמים היו רובים ומקלעים קלים, רימונים, מקלע בזה ועוד ארבעה מקלעים בינוניים, מטול פיאט ורובה נגד טנקים, ושתי מרגמות. מסביב לקיבוץ היו גדרות תיל ומוקשים, ועמדות בטון ללוחמים. בסיום הקרב הגיעו כוחות תגבורת מגדוד 9 של חטיבת הנגב עם צמד תותחי נפוליאונצ'יק.
הכוח המצרי
הכוח המצרי מנה גדוד חיל רגלים של ארבע פלוגות, פלוגת שריון של 12 טנקים, שתי פלוגות חיל רגלים ממוכן שמנו 28 נגמ"שי ברן, תותחים ומספר מטוסי ספיטפייר להפצצה. סך הכל כ-800 חיילים.
מהלך הקרב
בבוקר 15 ביולי יצאו המצרים למתקפה על בארות יצחק, וכבר בשעה 6:00 בבוקר החלה הפצצה על הקיבוץ וכוחות מצרים החלו להיאסף מסביב לקיבוץ. בשעה 7:00 החלו המצרים להתקרב אל הקיבוץ ואחד המשוריינים עלה על מוקש ליד פרדס בקיבוץ. מטוסים הפציצו בצורה מדויקת עמדות בקיבוץ וכוחות הקרקע המשיכו להתקרב לקיבוץ מכמה כיוונים. המגינים החלו להשיב באש מרגמות, ועם התקרבות המצרים גם בירי מקלעים ונשק קל. ההתקפה מכיוון דרום-מערב נהדפה, התקפה נוספת מכיוון צפון-מזרח הגיעה לשער הקיבוץ ונסוגה, כנראה משום שחששה שהכניסה ממולכדת. בשעה 9:00 לערך חדרו ראשוני התוקפים את הגדר החיצונית, ונעצרו עקב הימצאות מוקשים במקום. כתוצאה מההפצצות, חוטי הקשר נחתכו ועקב ההתקפות המגינים רותקו לעמדותיהם, בלי יכולת להבין את מכלול הקרב. בשעה 9:20 מטוס הטיל פצצה לתוך מגדל המים, כל המים נשפכו, הציפו את העמדות ותעלות הקשר, הרטיבו את כלי הנשק והתחמושת, והקשו על התנועה של המגינים. בשלב זה היו למגינים מספר הרוגים ופצועים כאשר ההפצצה והתקדמות המצרים ממשיכה.
הפריצה לישוב
בשעה 10:00 בערך המצרים החלו לרכז מאמץ באזור הצפון מערבי של המשק, פוצצו את הגדר הפנימית ואת העמדה המגינה באותו אזור, והחלו להיכנס לתוך הקיבוץ. הם הצליחו לכבוש מספר בתים, ואת בית הילדים (שישמש מאז פינוי הילדים כמחסן אוכל). בשלב זה נהרגו ונפצעו מגינים רבים. המפקדה יצאה לקרב רימונים וירי מטווח קרוב, בניסיון לבלום את המצרים, ולאחר למעלה משעה, ובעזרת יותר ממאתיים רימונים המצרים נבלמו, אולם עדיין החזיקו במספר בתים. בשלב זה שני חברים נמלטו לעבר סעד על מנת לקרוא לתגבורת, בנוסף ניסו במערכת הקשר לפנות למפקדת חטיבת הנגב בבקשה לסיוע. המפקד וסגנו נפגעו ופונו לטיפול רפואי, ודב שנצר קיבל את הפיקוד. הוא החליט לכנס את המגינים לקו הגנה פנימי, ובעזרת קשריות הודיע לעמדות על ההחלטה. הלוחמים בעמדות הרחוקות אפילו לא ידעו על חדירת המצרים לקיבוץ. לאחר ארגון הכוח מחדש, המגנים יצאו למתקפה על הכוחות המצרים שפלשו לקיבוץ, המצרים החלו לסגת תחת אש מקלעים תוך שהם סופגים נפגעים רבים. המצרים ארגנו את כוחותיהם מחדש מצפון לקיבוץ ולקראת השעה ארבע החלו בהתקפה נוספת בניסיון לשבור את הכוחות המגינים. המגינים התארגנו בעמדות הצפוניות אולם חסרו תחמושת ולוחמים מיומנים להפעלת הכלים ארוכי הטווח.
סיום הקרב
החל משעות הבוקר הגיעו למפקדת חטיבת הנגב בקשות העזרה מבארות יצחק, ובסביבות השעה אחת נותק הקשר. בנוסף יורטו תשדורות מצריות על כיבוש הקיבוץ ומאבק במוקדי ההתנגדות האחרונים. קצין המבצעים של חטיבת הנגב, חיים בר-לב, שלח את גדוד 9 לסייע בקרב. תנועת כוח התגבורת החלה בסביבות השעה אחת בצהרים וסבלה מהפצצות המטוסים המצרים שהבחינו בהם. לכן הוחלט להתקדם רק עם שני התותחים לעבר הקרב. הם מצאו נקודת תצפית ומיקום לתותחים כשלושה קילומטר מזרחית לבארות יצחק (כיום יער שמחוני). בסביבות השעה ארבע, לאחר תחילת ההתקפה השנייה של המצרים החלו התותחים להפגיז את המצרים. פגיעות התותחים היו מדויקות והסבו בהלה רבה בקרב המצרים, בזמן שהכוחות הקידמיים של המצרים נפגעו מהירי של מגיני הקיבוץ. בשלב זה החלה הנסיגה המצרית תוך כדי שהתותחים ממשיכים לפגוע בהם. לאחר שהחשיך הצליחה להגיעה התגבורת לקיבוץ, ותפסה את הפיקוד על הגנת הקיבוץ.
תוצאות הקרב
מתוך המגינים היו 17 הרוגים, שמונה מתוכם חברי הקיבוץ, ומעל לעשרה פצועים. הקיבוץ נהרס ולאחר המלחמה ננטש. לכוחות המצריים היו כ-200 נפגעים, מתוכם כ-100 הרוגים, שעשרות מהם הושארו בקיבוץ ושדותיו, והועברו בתאום עם הצלב האדום לאחר שבוע וחצי, בזמן ההפוגה השנייה. כוחות התגבורת מחטיבת הנגב יצאו בלילה שלאחר הקרב לאסוף נשק, תחמושת ומסמכים מהחיילים המצרים ההרוגים. המצרים אמנם המשיכו להפגיז את הקיבוץ אולם לא ניסו שוב לכובשו. לאחר המלחמה גבול רצועת עזה המצרית נקבע מערבית לאדמות הקיבוץ בזכות הניצחון בקרב.
לאחר הקרב והנצחה
לאחר הקרב מבני הקיבוץ נהרסו כמעט לחלוטין, הלולים, השדות והמטעים נפגעו מאוד, ומעל הכל, עד ההפוגה השנייה, נמנו עשרה הרוגים מבין מחברי הקיבוץ שהותירו אחריהם אלמנות ויתומים. חברי הקיבוץ החליטו שהם לא מעוניינים לחזור לבארות יצחק שבנגב. הקבוצה החלה לחפש מקום התיישבות חדש, ולאחר כשלוש שנים קיבלו נחלות ממזרח ליהוד והקימו מחדש את בארות יצחק. לאחר המלחמה הוקם מצפון לבארות יצחק הישנה הקיבוץ נחל עוז ובשנת 1966 הוקם מדרום לבארות יצחק הישנה הקיבוץ הדתי עלומים. בניגוד ליישובים אחרים שלחמו במלחמת העצמאות וקיבלו את נס הקוממיות בשנת 1955, מבארות יצחק נשלל האות משום שהם עזבו את הנגב. זאת על אף שהקיבוץ שרד כל המלחמה במקומו, בזמן שישובים אחרים שננטשו בזמן המלחמה (כמו יד מרדכי) קיבלו את האות. בשנת 1981 החליטה ממשלת ישראל להעניק את האות גם לבארות יצחק.
במקום בארות יצחק יש כיום אתר מורשת לאומית ובו סיפור ההתיישבות והקרב, ובו נמצא עד היום מגדל המים ההרוס. בנוסף בקיבוץ עלומים הוקם מוזיאון בארות בנגב המספר את סיפור ההתיישבות והקרב של בארות יצחק. גם בקיבוץ בארות יצחק החדש יש מוזיאון שמספר את סיפור הקיבוץ והלחימה.
לקריאה נוספת
- עופר רגב, 'סיפור מחפש מספר - מדוע לא הפך סיפורה של בארות יצחק למיתוס?', עמודים, 760: 25-27, 2013
