זהבה בנימין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זהבה בנימין (נולדה ב-1960) היא אמנית ומעצבת רב תחומית ישראלית, חיה ופועלת בירושלים.

ביוגרפיה

בנימין נולדה בעיר אשדוד בשנת 1960. סבה מצד אביה הוא הרב סעוד אלמקייס ממרקש וסבה מצד אימה, הרב שמעון אסולין, היה חזן ידוע במרוקו. אביה עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. מגיל צעיר גילתה עניין באמנות וביצירה, ובגיל 12 החלה ללמוד ציור שמן [1] [2] [3] אצל הצייר דוד צזאנה. לאחר שזכתה פעמיים בתחרויות ארציות על כתיבה יוצרת עד גילאי 14, הוחלט להעבירה להמשך לימודי אמנות בפנימייה של חוות הנוער הציוני בירושלים, [4] שם השלימה את לימודיה התיכוניים במגמת אמנות לבגרות. התמחות בגילוף בעץ למדה בהדרכת האומן בנימין גליקמן. [5] [6]

עם סיום הלימודים ובעידודו של הפסל בנימין גליקמן, ניגשה בנימין לעתודה אקדמאית (שלא הייתה אז לאמנות) ופנתה להשלים את השכלתה הגבוהה באמנות במדרשה למורי אמנות ברמת השרון. [7] על מוריה נמנו: יאיר גרבוז, רפי לביא, רבקה סמו, דינה כהנא-גלר, יוסף שאלתיאל ורן שחורי.[8]

בשנת 1978 הציגה זהבה בנימין תערוכה בהדפס אמנותי. [1] התערוכה שהתקיימה בתיאטרון ירושלים[9] הציגה מגוון יצירות בהן ניכרת השפעתם של הפופ ארט של אנדי וורהול, ושל אמנות האינקה, סגנונות שעניינו את בנימין במיוחד.

בשנים 1978 - 1986, במקביל ללימודיה, החלה זהבה בנימין לעבוד במכון למחקר קוגניטיבי בראשות הפרופ' ראובן פוירשטיין, שם עסקה בהוראת אמנות לילדים מוגבלים. [5] [2] בנוסף עבדה עם ילדים בכפר הנוער דוד רזיאל, בנחלים ובמכון למחקר של ויצו קנדה.

בשנת 1987 הקימה זהבה בנימין את חברת "הילת הכסף" לעיצוב ולייצור תכשיטים פיסוליים מכסף ואבני חן. שיטות העבודה שלה שכוללות מחקר מעמיק ותהליך ארוך של פיתוח הביאו אותה לפנות לתחום היודאיקה. [5] [1] בשנת 1989 ייסדה בירושלים את "סטודיו זהבה בנימין" לעיצוב וייצור אמנותי של חפצי חן ותשמישי קדושה להדרת בית הכנסת. [5] [1]

בשנים האחרונות עיקר התמחותה הוא עיצוב, תכנון ובניה של ארונות קודש ושל תיקים לספרי תורה. עבודותיה מוצגות במאות מבנים ואתרי ציבור בארץ ובעולם, ויצירותיה הוצגו בתערוכות רבות. עבודותיה ניתנו כשי למנהיגי המדינה ולמנהיגים מכל רחבי העולם ביניהם נשיאי ארצות הברית, בית המלוכה הירדני והמרוקאי ועוד.[1][10]

לבנימין שני ילדים: דוד, דוקטורנט לאסטרופיזיקה ויהונתן, יזם סטארט אפ.

יונת השלום

סדרת היונים שעיצבה זהבה בנימין מלווה את תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה מראשיתו. פסל היונה של זהבה בנימין הוענק למשתתפים בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן.[8][11] [12]

ראשי המדינה העניקו את יונת השלום של זהבה בנימין לחסן השני, מלך מרוקו,[13] לחוסיין מלך ירדן,[1] לנור מלכת ירדן, לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, [14] למזכירת המדינה של ארצות הברית מדליין אולברייט, לנשיא המדינה עזר ויצמן, [15] לראש ממשלת אוסטריה, לנשיא מצרים מובארק ולמנהיגים נוספים בעולם.[16]

ציוני דרך

  • 1976 - תערוכת עבודות גילוף בעץ-אשדוד[17]
  • 1980 - השתתפות בתערוכה קבוצתית-במדרשה-רמת השרון תערוכת הדפסים מצוירים (80 יצירות) - תיאטרון ירושלים[18]
  • 1982- תערוכת חיתוכי עץ -הדפסים לינוליאום וציורי שמן תל אור-ירושלים[9]
  • 1987 - עיצוב תכשיטים ותצוגות בניו יורק וקליפורניה[9]
  • 1989 - עיצוב בית הכנסת "אור ברוך" ירושלים.[19]
  • 1993 - הקמת קיר אמנותי דקורטיבי בנושא דרכי העלייה של יהודי עיראק לישראל. הקיר נמצא בכיכר בית תנועת המחתרת חלוצית בעיראק, גילה, ירושלים.[5] ארונות קודש בעיצוב חדש בארץ ישראל: היכל שלמה ובלשכות הרבנים הראשיים, ירושלים. פרויקט עיצוב מצנפת לרב הראשי לישראל.[20][5][11][10]
  • 1994 - היונה בעיצוב זהבה בנימין ניתנת לעושי השלום בירושלים.[8][11] בנוסף עיצוב וייצור שי ע"פ סמל תיירות השלום[9]
  • 1995-94 - עיצוב בית הכנסת "אוהל מרדכי", הרצליה פיתוח.[21]
  • 1995 - שי "תיירות השלום" בעיצובה נבחר כמייצג את המשלחת האמריקאית למכבייה לאחר הירצחו של ראש הממשלה מר יצחק רבין כמשקף אחדות ורצון לשלום.[6]
  • 1996 - מעצבת את יונת תיירות השלום. כתר התורה הגדול בעולם: עיצוב ובניית כתר התורה הגדול בעולם, הוצב בישיבת "חברון", ירושלים.[22][23][24][25][1] תערוכת יחיד המתארת תהליך בניית ארון קודש, מוצגת בכנס הרבנים במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ירושלים.[9]
  • 1998-1997 - בית הכנסת "ישמח משה" הרב חיים פינטו שליט"א, אשדוד.[26]
  • 1998-1997 - בית הכנסת בישיבת חברון, ירושלים.[27]
  • 1998 - עיצוב בית הכנסת "קול אליהו" - הקהילה הלבנונית ספרדית LSC, ברוקלין, ניו יורק.[28]
  • 2000 - תערוכת יחיד "בין קודש לחול", מוזיאון אשדוד.[1][18][29]
  • 2002 - ייעוץ אמנותי ועיצוב למערת המכפלה בחברון, כולל בניית ארון קודש משולב קבוע ונייד לאולם יצחק במערה.[6]
  • 2003 - עיצוב מחדש של חלקת הזיכרון הממלכתית, הר הרצל, ירושלים. עיצוב וביצוע הפרס לפסטיבל הלאדינו הראשון.[9]
  • 2004 - עיצוב נר הזיכרון בחלקת הנעדרים בהר הרצל, עיצוב נר הזיכרון באנדרטה לחייל הבדואי, עיצוב נר הזיכרון מפקדת פיקוד העורף.[9]
  • 2005 - עיצוב נר הזיכרון הממלכתי ברחבת הכותל, המודלק מדי שנה על ידי נשיא המדינה. תערוכה יחיד של יצירות האמנית, פארק מיני ישראל.[14]
  • 2006 - עיצוב וביצוע מעמדי זרים ונר זיכרון למטה ההסברה לטקסים הממלכתיים של המדינה. מעבר הסטודיו למוצא בכניסה לירושלים.[6]
  • 2007 - אנדרטה במשרד החוץ בירושלים.[9]
  • 2008 - עיצוב בית הכנסת יוצאי גאורגיה אשדוד.[30]
  • 2008 - עיצוב וביצוע חנוכיית השישים למדינה. החנוכייה הוענקה כשי לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, לנשיא שמעון פרס, לראש הממשלה אהוד אולמרט ולנשיא בית המשפט העליון. עיצוב וביצוע פרס מוסקוביץ' לציונות.[9]
  • 2011 - עיצוב בית הכנסת אשדוד, ירושלים.[31]
  • 2012 - עיצוב מחודש של בית כנסת גאולת ישראל.[32]

על תהליך היצירה

לבנימין ספרייה עשירה ובה תיעוד נדיר של בתי כנסת בארץ ובתפוצות, ותיעוד של עיטורים ייחודיים לכל קהילה וקהילה. הספרייה משמשת למחקר כחלק מתהליך היצירה שלה.[2][12][10]

כך מצליחה בנימין לשמר מוטיבים יהודים ולהתאימם לסגנון העכשווי. עיסוק ביודאיקה ובחקר אמנות יהודית מהעת העתיקה ועד ימינו, בארץ ובתפוצות מהווה את ההשראה ליצירתה. בעיני רבים, זהבה בנימין שינתה את התפיסה של עיצוב בית הכנסת בארץ ובעולם. בנימין שואפת שכל בית כנסת, ארון קודש, אתר הנצחה, ספר תורה ותשמישי קדושה, ייתנו ביטוי עיצובי לרעיון תוכני. [33][12][10]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 "העוסקת בקודש", ידיעות אחרונות, 1 בספטמבר 2001, עמ' 7-6.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ש. הר-לב, "מפגש האמנות והקדושה", בעיתון בת המלך, חשון התשנ"ב.
  3. ^ בני אופק, "גיברת, מה את עושה בארון הקודש?", בעיתון ירושלים, 14 במאי 1991, עמ' 16.
  4. ^ אסנת דייטש, "בגיל 10 היא כבר הייתה אמנית, היום היא בונה ארונות קודש", באתר חרדים 1, 2 ביוני 2014.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 ר. קנריק, "מגבעת מעם", בעיתון יום השישי, 28 במאי 2003.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 יצחק ון לואן, ראיון עם זהבה בנימין, בעיתון על המקום, 5 באוקטובר 2006, עמ' 37-36.
  7. ^ יוחאי חקק, "המבדילה בין קודש לחול", בעיתון לאישה, 10 במאי 1993.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 רותי זקרי, "ידי הזהב של זהבה", בעיתון השבוע באשדוד, 22 במרץ 1996, עמ' 57-54.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 9.7 9.8 קורות חיים באתר של זהבה בנימין
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 "העוסקת בקודש", בעיתון ידיעות אחרונות, 1 בספטמבר 2001.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 דליה מצא-למפל, "והיא בכלל חילונית", במוסף "עסקים" בעיתון מעריב, 1996.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Von Rolland S. Sussman, "ZEHAVA B.", Shalom, Vol. XXIX, April 1998, Pessach 5758, pp. 44-48.
  13. ^ יום ליום, 21 בדצמבר 1995.
  14. ^ 14.0 14.1 בעיתון כל העיר, 12 באוקטובר 2005.
  15. ^ זהבה בנימין, "עיצוב ארונות קודש", באתר דעת.
  16. ^ אתי שוורץ, "היצירות שלי ישארו לדורי דורות", בעיתון קול אמריקה, 17 במרץ 2000.
  17. ^ השבוע באשדוד, ז' באב תשל"ז 22 ביולי 1977
  18. ^ 18.0 18.1 שוקי אפלבוים, "עבודותיה של האמנית זהבה בנימין", בעיתון שקוף/ גן יבנה, גיליון מס' 515, 6 באוקטובר 2000, תמונה בשער העיתון וכתבה בעמ' 58-57.
  19. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 19-18.
  20. ^ חיבוטי הגלימה, הארץ, 1993.
  21. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 35-32.
  22. ^ יונתן יבין, כל העיר ירושלים, 29 בנובמבר 1996.
  23. ^ גיא בן יהושע, בונוס ירושלים, 15 בנובמבר 1996.
  24. ^ יום ליום, 13 בנובמבר 1996.
  25. ^ שרי מקובר, בשבועון משפחה, 26 בנובמבר 1996.
  26. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 31-28.
  27. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 39-36.
  28. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 17-16.
  29. ^ רותי מזרחי, "תערוכות", בעיתון השבוע באשדוד, 14 ביולי 2000.
  30. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 25-20.
  31. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 27-26.
  32. ^ זהבה בנימין – מפעל חיים של אמנות וקדושה (קטלוג יצירות), עמ' 11-8.
  33. ^ "ביקוש רב בקרב מתכנני בית כנסת לארונות הקודש בעיצוב זהבה בנימין", בעיתון יום ליום, 13 ביוני 1996.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0