זקן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "זקן" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו זקן (פירושונים).
זקן

זקן הוא שם כולל לשיער הצומח בסנטר ובלחיים בעיקר אצל גברים, החל משלב מסוים בגיל ההתבגרות. מדובר במאפיין אסתטי בסיסי בזהות זכרית שההיסטוריה התרבותית שלו החלה כבר בתרבויות עתיקות וקיימת גם היום אצל גברים בני ימינו. בחלק מהתרבויות נחשב הזקן כמיותר ומגלחים אותו. בתרבויות אחרות נהוג להשאיר את הזקן, והוא אף מייצג מכוּבדוּת. אך יש גם התנגדות המעידה על גידול זקן כתוצאה מדיכאון או הזנחה.

זקן כאמצעי זיהוי

גידול זקן (או אי גידולו, בריכוזים של תרבויות המעודדות גידול זקן) יכול לשמש כאמצעי זיהוי. עם זאת, מכיוון שניתן לגדלו או לגלחו הוא לא משמש כתנאי הכרחי בזיהוי פושעים.

פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" היה מוכר בכינויו "ברברוסה" ("אדום הזקן"). שודד הים אדוארד טיץ' הוא דוגמה לאדם שזהותו עוצבה סביב זקנו והוא מוכר בהיסטוריה כ"שחור הזקן".

במשחק התפקידים מבוכים ודרקונים אחד מסימני הגמד הוא זקן עבות.

סוגי זקנים

Baerte ohne text.jpg

דוגמאות לתספורות שונות של זקן, פאות ושפם:

  1. זקן לא מגולח - זקן מהפאות ועד הסנטר, מקוצר, מגולח מעט
  2. שפם - השיער שנמצא בין האף לפה
  3. זקן תיש - זקן מגולח כולו, למעט החלק שמתחת לפה
  4. זקן צרפתי - זקן קצר, עם חיבור לשפם וללא חיבור לפאות
  5. שיער לחיים - תספורת זקן זו היא למעשה השארת פאות רחבות יותר
  6. זקן מלא עם סנטר מגולח
  7. שפם ארוך עם זקן תיש נקרא גם ואן דייק - ללא פאות
  8. זקן מלא - זקן שוודי, ארוך מעט

הזקן בתרבויות שונות

מצרים העתיקה

המעמדות הגבוהים יחסית במצרים העתיקה עסקו לא מעט בנושא שיער הפנים בפרט, ושיער הגוף בכלל. פנים חלקות היו סימן למעמד גבוה יחסית, ובקרב בני המעמדות הנמוכים זקנים היו נפוצים[1].

עם זאת, יוצא דופן משמעותי לכך היה "הזקן הנשגב" של הפרעונים עצמם, שהיה זקן מזויף שהזכיר את זקנו של אוסיריס, האליל של עולם המתים. זקן זה היה ארוך וצר באופן המזכיר חרוט ומסוגנן מאוד, וביצירות מצריות עתיקות מופיע על פניהן של פרעונים ופרעוניות גם יחד[1].

בדתות

יהדות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השחתת הזקן

ההלכה אוסרת על גברים להשחית את פאת הראש והזקן בתער או להתגלח בצורה הדומה לשל עובדי אלילים. איסור זה מבוסס על הפסוק: ”לא תקיפו פאת ראשכם; ולא תשחית את פאת זקנך“ (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ז) ההלכה אינה אוסרת לגזור את הזקן במספריים, או לאכל את השערות בעזרת חומר כימי. יהודים חרדים, ובתוכם במיוחד החסידים, נוהגים לרוב לא לגלח את הזקן גם באופן המותר. אצל הליטאים נהוג על פי רוב לגדל זקן רק אחרי החתונה.

ישנן סיבות נוספות לאי גילוח הזקן:

יש שמחמירים לאסור גילוח אפילו במכונה שאינה תער, משום איסור לא ילבש. אך רוב הפוסקים מתירים. קיימת דעה רווחת שעל פי הקבלה גילוח ואפילו קיצור שערות הזקן הוא מעשה שלילי מבחינה רוחנית, גם אם אינו אסור הלכתית. אך דעת פוסקים רבים[דרוש מקור] שאף הזוהר לא אסר את קיצור השיער.

יש המייחסים קדושה לשערות הזקן ואינם משליכים אותן בבזיון. יש נוהגים להניח אותן בתוך ספרי קודש, אך בשו"ת תורה לשמה[2] אסר זאת בתוקף בנימוק של בזיון הספרים.

מספר שמואל נראה שבתקופת התנ"ך היה מקובל לגדל זקן, וגילוחו היה נחשב ביזיון, לפחות אצל יהודים. כשדוד שולח שליחים לחנון מלך עמון על מנת לנחמו על מות אביו, מלך עמון מפרש את ביאת שליחי דוד כריגול ושולח אותם חזרה לדוד כשחצי זקנם מגולח. כשדוד שומע על כך הוא מורה לשליחיו לשהות ביריחו עד שזקנם יצמח בחזרה, ויצא למלחמה נגד בני עמון (ספר שמואל ב', פרק י'). מכאן אפשר להסיק שגידול זקן היה נורמה בתקופת דוד, שאם לא כן, השליחים יכלו לגלח את החצי השני, פעולה פשוטה שדורשת הרבה פחות זמן, ודוד לא היה רואה במעשה חנון עילה למלחמה.

נצרות

בימי הביניים התרחש פילוג הכנסייה הנוצרית, בין הנצרות הקתולית במערב לנצרות האורתודוקסית במזרח. לאחר הפיצול, הכמרים הקתולים נהגו לגלח את זקנם כדי להבדיל עצמם מהאורתודוקסים מחד, ומהמוסלמים והיהודים מאידך[1]. אך לאחר הפיצול, הנצרות האורתודוקסית מאמינה בגידול הזקן, כחלק מן מהפולחן הדתי. ומאמינה בגידולו[דרוש מקור].

אסלאם

ההיתר לגידול זקן (Lihyah בערבית) טיפולו ועיצובו נקבע כחובה על פי הסונה האיסלאמית בקונצנזוס 63.

סיקיזם

גורו גובינד סינג, הגורו סיקי העשירי, ציווה על הסיקים לשמור על שיערם לא גזור, כי זיהה אותו בתור קישוט הכרחי של הגוף על ידי הבורא כמו גם סעיף חובה של האמונה. סיקים מחשיבים את הזקן כחלק מאצילותם וכבוד הגבריות שלהם. הסיקים גם נמנעים מחיתוך שיער זקנם מתוך כבוד לצורה בה ברא אותם הא-ל. קש (Kesh), שיער לא גזור, הוא אחד מחמשת ה-K, חמישה מאמרי חובה של אמונה עבור סיקי שהוטבל. כמו גם, איש סיקי מזוהה בקלות על ידי הטורבן שלו ושערו וזקנו הארוכים.

ראסטפארי

הראסטפארים מגדלים זקן בהתאם לפקודות שניתנו בתנ"ך, כגון ויקרא, פרק כ"א, פסוק ה', אשר קורא "לֹא-יקרחו קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת". הזקן הוא סמל של הברית בין האלוקים (ג'ה) ואנשיו.

אצל חיות

המונח "זקן" משמש גם לתיאור אוסף של נוצות נוקשות, דמויות שיער במרכז השד של תרנגולי הודו. עזים רבים הם בעלי זקן. הזכר לפעמים משתין על זקנו כהתנהגות סימון במהלך הייחום.

כמה חיות מכונות "מזוקנות" כחלק משמם המשותף. לפעמים ה"זקן" מתכוון לתיאור של שיער בולט על הסנטר או הפנים אבל עבור חיות אחרות "זקן" עשוי להתייחס דפוס על פרוותם/נוצותיהם המזכיר זקן.

גלריית תמונות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ד"ר יונת אשחר, מתי התחלנו להתגלח?, במדור "מדע במבט-על" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 7 במאי 2020
  2. ^ סימן שו
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0