חמין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צלחת חמין

המושג חַמִּין (ריבוי של "חם" בלשון חז"ל; ביידיש מזרחית: טשאָלנט, קרי צ'ולנט; בערבית: סחינה או תבית) מתאר מגוון מאכלים מהמטבח היהודי שייחודם הוא בכך שבישולם אורך זמן רב ומתבצע על מקור חום נמוך יחסית לקראת שבת. רכיביו של החמין משתנים לפי מנהגי העדות השונות, אך בדרך כלל החמין מכיל בשר בקר, תפוחי אדמה, חומוס, שעועית, חיטה, גריסים וביצים קשות. לאחר שעות רבות של בישול והנחה על האש הופך צבעו לחום כהה, ורכיביו מקבלים גוון אחיד.

במקורות הקדומים המילה "חמין" מתארת מים חמים ולא את תבשיל החמין.

אכילת חמין בשבת

סירי אוכל לשבת

בדרך כלל החמין מבושל בערב שבת ונטמן בתנור או כיוצא בזה כדי שחומו יישמר עד לאכילתו, לכן הוא מהווה מאכל מיוחד ליום השבת. תבשיל זה נוצר מאחר שלפי ההלכה יש איסור לבשל ביום שבת, וכן יש איסור על הבערת אש ביום זה. עם זאת, על פי ההלכה מותר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת, כאשר ידוע שהמלאכה תמשיך להתבצע בשבת מעצמה (שביתת כלים), ועל כן מותר להתחיל לפני כניסת שבת בבישול מאכל שבישולו יושלם מעצמו במהלך השבת. עם זאת ישנן הגבלות שונות על בישול באופן זה[1].

כדי שניתן יהיה לאכול מאכל חם ביום השבת היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו. ישנם מאכלים נוספים שנתייחדו לשבת מסיבה זו כגון הג'חנון התימני. רבי זרחיה הלוי, פרשן הרי"ף בן המאה ה-12, כתב על מעלת אכילת החמין בשבת: "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין"[2].

התנגדות לאכילת חמין בשבת

הקראים, והשומרונים לא אוכלים חמין בשבת. הסיבה לכך היא שבתורה, בשמות ל"ה, מופיע הציווי "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת", והיו קראים שפירשו כי אסור בכל מצב שתבער אש בשבת. בנוסף הם סבורים שמכיוון שהחמין מבושל למעשה ביום השבת, חל איסור על אכילתו. לקראים יש מאכלים מסורתיים משלהם ליום השבת, כמו טגרינס, אשר נאכלים כשהם צוננים. לעומתם חז"ל פירשו פסוק זה שאסור להדליק את האש בשבת, אבל מותר להדליקה בערב-שבת ולהשאירה דולקת, ולכן מותר לחמם ולאכול חמין בשבת. במשנה יש הוראות כיצד ובמה מותר להטמין את החמין.

גרסאות המאכל

טבית - גרסה של חמין המורכבת מנזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל
חמין צמחוני
  • צ'ולנט: תבשיל זה נקרא אצל עדות אשכנז ביידיש טשולנט (מהמילה הלטינית - calentem - להיות חם, או מצרפתית chaudes Lentilles- עדשים חמות[3])[4][5], באור זרוע הזכיר שראה בצרפת צלנ"ט[6], ובשו"ת מהרי"ל כתב שהוא חמין בצרפתית קלד"א, ושבאוסטריה מחליפים ה'צ' ב'טש'[7]. "צ'וּנט" במבטא פולני-חסידי או "צ'וֹלנט" במבטא ליטאי-רוסי (טשאָלנט בכתיב יידיש תקני). בעדות אשכנז מקובל להוסיף קישקע - מעי ממולא. בצ'ולנט מבשלים את כל הרכיבים ביחד, כך שיספגו את הטעמים זה של זה.
  • סחינה: בחלק מעדות צפון אפריקה, בפרט יוצאי מרוקו, קוראים למאכל דומה בשם סחינה או דפינה. בסחינה, כל חלק מונח בסיר בפינה נפרדת או בשקית נפרדת ואינו מתערבב, כך שטעמו משתמר.
  • אושיסבו: בני העדה הבוכרית קוראים לחמין אושיסבו (אוכל של שבת) והוא מכיל בעיקר אורז מתובל וחתיכות בשר או עוף. יש המוסיפים שעועית וחומוס ויש המוסיפים גם משמשים, תפוחי עץ ותמרים. טאדאגי זה החלק השרוף של האושסבו שנדבק לסיר. גרסה נוספת של המאכל חלטישסבו (חלט - שק) מתבשלת בשקיק מיוחד בסיר מים רותחים, בה בנוסף לאורז יש גם צימוקים ובשר קצוץ.
  • תבית: יוצאי עיראק קוראים לחמין עוף "טבית" או "תבית'". הטבית הוא נזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל. רכיביו של החמין הם עוף הממולא בתערובת של אורז מתובל וחלקי פנים של העוף, עגבניות וצנוברים. הטעמים של המרכיבים השונים מתמזגים זה עם זה והאורז הופך רך ועסיסי. התיבול העיקרי של האורז הוא בהרט – תערובת תבלינים המבוססת על הל וקינמון. לסיר הטבית נהוג להוסיף גם ביצים קשות שהופכות לחומות עקב זמן הבישול הארוך.

מקומו בתרבות היהודית

התלמוד מביא את הדיאלוג הבא, ממנו משתמע כי חז"ל שמו דגש על כך שקדושת השבת גורמת למרקם מיוחד של מאכלי השבת, בין בריחם ובין בטעמם:

"אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו – וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! – אמר לו: כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו"

.

התייחסות למנהג אכילת החמין מופיעה אצל הרז"ה בפרק שלישי במסכת שבת:

"מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין".

היה זה המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה שכתב בית על החמין (כפארודיה על שירו של פרידריך שילר "אודה לשמחה") בשירו "הנסיכה שבת":

"צ'ולנט (במקור: שאלעט, Schalet) הוא ניצוץ־א-לוה,
מגן־עדן טעמו!
כך היה שר לנו שילר
לו טעם הוא את הצ'ולנט."
(תרגם שלמה טנאי)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו בערך השהיה (שבת).
  2. (מסכת שבת טז ע"ב מדפי הרי"ף).
  3. ראה בספר הבישול המרוקני, רבקה מלול
  4. בדומה לכך, הצירוף בצרפתית "נון-שאלאנט", שפירושו לא חם, אדיש, מקורו במילה לטינית זו. מקס ויינרייך, History of the Yiddish Language, University of Chicago Press, Chicago (1980), עמוד 400.
  5. יש הסוברים שהמקור הוא מצרפתית עתיקה chault- מתחמם לאט. לפי תאוריה אחרת, צ'ולנט התגלגל מהמילה "שולן" - סירוס של המילה העברית "שלן", מאכל אשר לן בלילה
  6. הלכות ערב שבת סי' ח'
  7. החדשות סי' ל"ח
שגיאת ציטוט: לתג <ref> המוגדר בתוך <references> אין מאפיין שם (name).
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0