שהייה (שבת)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף השהיה (שבת))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שהיה (הלכה)
(מקורות עיקריים)
השהיית מאכל על גבי אש גלויה בכניסת השבת, אסורה לפעמים.
השהיית מאכל על גבי אש גלויה בכניסת השבת, אסורה לפעמים.
משנה

מסכת שבת, פרק ג',

משניות א'ב'
תלמוד בבלי דף לו עמוד ב
משנה תורה ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכות ג'ט'
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג וסימן רנד
מקורות נוספים משנה ברורה, סימן רנ"ג

בהלכות שבת, השהיה (בספרות ההלכתית לרוב: שהייה) היא השארת מאכל על גבי מקור חום מערב שבת, במטרה שהמאכל ימשיך את בישולו או ישמור את חומו במהלך השבת. חכמים אסרו זאת במצבים שונים מחשש שמא אדם יחתה בגחלים בכדי לזרז את בישול המאכל, דבר שכרוך באיסור דאורייתא של הבערה ובישול בשבת.

רקע ומקורות

בישול בשבת הוא אחת מל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת מן התורה, אולם מותר להניח תבשיל על האש בערב שבת אף שמתבשל בשבת. עם זאת, חכמים גזרו איסור על ההשהיה במקרים מסוימים, משום שמא יחתה בגחלים[2], כלומר: שמא יהפוך את הגלים מצד לצד על מנת להבעירם, ויעבור על איסור דאורייתא של הבערה בשבת. ככל שהחשש לחיתוי בגחלים רחוק יותר, דיני ההשהיה קלים יותר.

מקור הדין הוא במשנה במסכת שבת: " כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי הוא ככיריים. בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור. תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין על גביו." (מסכת שבת, דף לו עמוד ב)

דיני ההשהיה עוסקים בעיקר בהשהיית תבשיל – כלי ובו מאכל שנמצא על גבי מקור חום, במקרה של השהיית צלי – מאכל המונח ישירות על מקור החום, ללא כלי, הדינים מעט שונים. כמו כן יש דינים מיוחדים לאפיית פת שניתנה בתנור סמוך לכניסת השבת.

השהיית תבשיל

שיחזור סכמטי של ה"תנור" העתיק, המפיק חום רב בגלל צורתו הרחבה למטה וצרה למעלה

בהשהיית תבשיל, הדין תלוי בשלושה משתנים:

  1. מקור החום: חכמים חילקו בדיני השהיה בין מתקני בישול שונים עליהם שוהה הקדרה. ככל שכלי הבישול הוא כלי שמפיק חום רב יותר, ממילא חיתוי בגחלים שבו יועיל יותר, ולכן חששו בו חכמים יותר לחיתוי. כל כלי הבישול מכילים חלל בתוכו יש חומר בעירה, ומקום להניח את הקדירה ובה התבשיל:
     • כירה: כלי מלא בחומרי בעירה, ובגגו שני פתחים עבור שתי קדרות.
     • כופח: כלי מלא בחומרי בעירה, ובגגו פתח אחד עבור קדירה אחת.
     • תנור: כלי מלא בחומרי בעירה, בגגו פתח אחד עבור קדירה אחת. התנור שונה בכך שבמקביל ניתן להניח את הקדירה בתוכו, כמו כן, צורתו היא כצורת חרוט כך שקדירה הניתנת על גגו מתחממת יותר מאשר קדירה על גבי כופח.
  2. חומר הבעירה: החיתוי יעיל ככל שחומר הבעירה עמיד יותר, ולכן גם חכמים חששו בו יותר. המשנה מחלקת בין "קש[3] וגבבא[4]", שהם חומרי בערה לא עמידים[5], לבין "גפת[7] ועצים", שהם חומרי בערה עמידים יותר והחיתוי בהם יעיל.
  3. רמת הבישול של התבשיל: הדין חלוק בין תבשיל שבכניסת שבת הוא חי, מבושל חלקית, או מבושל לגמרי, וכלהלן.

החילוק שבין כירה תנור וכופח

במשנה מבואר ההבדל שבין שהיה על גבי כירה, שהוא בעל תפוקת חום נמוכה יחסית, לבין שהיה על גבי תנור - כלי המפיק חום רב, וכופח, שהוא ממוצע בין כירה ותנור.

כירה

כירה היא בעלת הדין הקל ביותר, ואם היא מוסקת ב"קש וגבבא" שהם כלים כמעט מיד לאחר בעירתם, מותר להשהות עליה קדירה בלי הגבלה נוספת כיון שכמעט ואין חשש שיחתה בגחלים. ואם הסיק כירה ב"גפת ועצים", מותרת השהייה עליה רק אם גרף או קטם מערב שבת.

גריפה היא הוצאת הגחלים מן הכירה, ונחלקו הראשונים במהותה. דעת הטור[8] והרמב"ם[9] וכך נפסק בשולחן ערוך[10], שגריפה היא הוצאת כל הגחלים מן הכירה. מאידך דעת הר"ן בשם הרז"ה[11] שגריפה היא סילוק הגחלים לצד אחד בתוך הכירה[א]. קטימה היא פיזור שכבת אפר דקה על גבי הגחלים למעט חומם, ומטרתה היא סימן לזיכרון שפעולת החיתוי אסורה[12]. הברייתא במסכת שבת מפרטת סוגי היכר נוספים אותם ניתן לבצע להיכר ונחשבים כקטימה.[ב].

גריפה או קטימה בחומר הבעירה שתחת הקדירה, מועילה גם במקרה של כירות מתאימות – כירות צמודות שחלל חומר הבעירה שלהם מופרד, ואף אם הקדירה מתחממת גם מחלל הכירה שלידה, שאינו גרוף/קטום. [13].

תנור

תנור הוא בעל חום רב ביותר, ולכן בין אם הוסק ב"קש ובגבבא" ובין אם ב"גפת ועצים", אסור להשהות עליו תבשיל, וגם גריפה וקטימה לא יועילו כיון שחומו רב וחוששים שיחתה[ג].

חילוק דיני נוסף בין כירה לתנור, הוא במקרה של "סמיכה מבחוץ", כלומר במקרה בו הקדירה ניתנת לצד מקור החום ולא מעליו או בתוכו. הנחת הקדרה בסמוך לכירה מותרת גם במקרה בו הכירה מוסקת בעצים ואינה גרופה או קטומה. בתנור לעומת זאת, נאסרה גם הסמיכה אליו[15].

כופח

כופח חומו רב מכירה כי יש בו מקום חימום עבור קדירה אחת בלבד, אולם מאידך הוא חם פחות מתנור בגלל צורתו הישרה, בניגוד לתנור המשופע. דינו מבואר במשנה כך: אם הכופח הוסק באמצעות קש וגבבא – דינו כדין כירה. ואם הכופח הוסק בגפת ובעצים – דינו כדין תנור. בפשטות בכופח לא שייך דין "גריפה או קטימה", כי בקש וגבבא אין צורך לקטום, ובעצים לא יועיל לקטום, וכך הם דברי הרמב"ם[16] הר"ן וכן פסק השולחן ערוך. אולם לדעת הטור ניתן לשהות עליו תבשיל רק לאחר ביצוע פעולות גריפה וקטימה.

התנורים בימי הביניים

"תנורים שלנו": הר"ן בשם רבנו חננאל כתב ש"תנורי דידן" (תנורים שלנו) שהם רחבים[17] ופתחם מן הצד, חומם מועט ולכן נחשבים ככירה. הרמ"א פסק כדבריו להלכה, אולם לדעת מהרש"ל[18] אין הבדל בין התנורים שהיו מצויים בתקופת התלמוד לתנורים אלה. המשנה ברורה[19] היקל כרמ"א, אולם לגבי תנור של נחתומים (תנור תעשייתי שחומו רב) כתב להחמיר כמהרש"ל ולדונו כתנור ולא ככירה.

החילוק שבין סוגי התבשילים

איסור שהיה לא נאסר בכל סוגי התבשילים. ישנן רמות בישול של מאכלים שבהן לא חששו חכמים לחיתוי, או כי החיתוי לא נצרך ואף עלול להרוס את המאכל, או כי ברור שהחיתוי לא יספיק בשביל להכשירם לאכילה והאדם מסיח דעתו מהם עד גמר בישולם. הגמרא במסכת שבת מחלקת בין שלוש רמות בישול שונות, להן דינים שונים לגבי שהייה[ד]:

  1. קדרה חיה (בלשון התלמוד קידרא חייתא): קדרה שהמאכל הנתון בה חי לגמרי בכניסת שבת, מותר להשהותה כי אין כלל חשש שיחתה.
  2. מבושל (בלשון התלמוד בשיל): קדרה שהמאכל הנתון בה מבושל לגמרי, גם אותה מותר להשהותה כי אין כלל חשש שיחתה.
  3. מבושל ולא מבושל (בלשון התלמוד בשיל ולא בשיל): קדרה שהמאכל הנתון בתוכה נמצא ברמת ביניים של בישול, בקדירה זו נאמר איסור "שהייה" עקב החשש שיחתה כדי למהר בישולו.

קדירה חיה היא קדירה שהמאכל שבה אינו מבושל כלל בכניסת שבת, ולא יהיה מוכן לסעודת הלילה גם אם יחתה תחתיו, ומאידך לסעודת הבוקר יהיה מוכן גם אם לא יחתה תחתיו. תבשיל זה מותר להשהותו, משום שאין תועלת בחתייה תחתיו. בגמרא מבואר שגם קדירה שהמאכל שבה התבשל, אבל יש בה "גרמא חייתא", כלומר עצם שאינו מבושל כלל, דינו כקדירה חיה. לדעת הרמב"ם[20], גרמא חייתא מועיל כי זה היכר לאדם שיזכור לא לחתות תחת הקדירה, ולכן גם אם יניח בכניסת שבת ירק חי בתוך הקדירה, הרי זה מתיר להשהותה. אבל הבית יוסף[21] כתב שבגמרא ובפוסקים משמע שההיתר הוא רק בחתיכה שלוקח לה זמן רב להתבשל, כגון בשר או עצם.

לדעת רוב הראשונים[22], היתר "קדירה חיה" נאמר בין לגבי תנור (וכופח) ובין לגבי כירה. אולם לדעת המרדכי[23] והגהות אשר"י[24] והתוספות[25], היתר זה נאמר רק לגבי תנור ולא לגבי כירה, משום שבכירה שאין חומה רב כמו תנור, יש חשש שיחתה לצורך סעודת הבוקר.

במסכת שבת ישנם שתי מקרים בהם נאסרה גם השהיית דבר חי בתנור: "עססיות[26] ותורמוסין"[27] - אסור למלא קדרה בעססיות ותורמוסין ולהניח בערב שבת בתוך התנור, וכן חבית של מים - אסור לנחתום (אופה) להניח בתוך התנור בסמוך לכניסת השבת, והטעם לשניהם הוא משום חשש חיתוי.

  • עססיות ותורמוסין: לדעת רש"י[28], הרא"ש[29], הטור[30] והר"ן[31], עססיות ותורמוסין הן קטניות שבישולן ארוך במיוחד ויש חשש שגם בבוקר לא יהיו מבושלים ולכן עלול לחתות בהם. והרמב"ם[32] כתב, עססיות ותורמוסין הן קטניות שבישולן מהיר במיוחד[ה], ולכן חוששים שיחתה בגחלים כדי לזרז את בישולן לסעודת הלילה, וכך כתב בשולחן ערוך[33]. (במשנה ברורה[34] כתב שכך הדין בכל קטנית, לרש"י - כאלו שבישולם איטי כך, ולרמב"ם - כאלו שבישולם מהיר כך[35]).
  • חבית מלאה מים: הרמב"ם[36] מסביר שבישולם של המים מהיר (כעססיות ותורמוסין לשיטתו) ולכן לא נאמר בהם היתר 'קידרא חייתא'. תוספות, הרא"ש[37] והטור[38], מסבירים שמעונין להשתמש במים אלו במוצאי שבת, וחששו חכמים שמא יחתה כיון שזו המתנה ארוכה כל כך.

"מבושל ואיני מבושל": תבשיל שהתבשל לגמרי, אין חשש שיחתה תחתיו ולכן מותר להשהותו וכנ"ל. ואם כן כל איסור השהייה בערב שבת הוא דוקא ב"מבושל ואינו מבושל". מוסכם כי תבשיל שנמצא בתחילת בישול, כלומר שהגיע לרתיחה אולם עדיין לא התבשל, אסור להשהותו ללא היכר[39]. כמו כן, מוסכם כי תבשיל שהוא מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו כלומר שהמשך הבישול אינו רצוי לבעל התבשיל[ו]: ודאי אין חשש שיחתה ומותר להשהותו. אולם נחלקו הדעות בשני מקרי ביניים:

  1. מאכל בן דרוסאי - תבשיל שהתבשל שליש או חצי[40] מבישול מלא, (וקרוי כך על שם שודד בשם 'בן דרוסאי' שכך בישל את מאכליו[ז]).
  2. מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו - תבשיל שהתבשל לגמרי אך המשך הבישול שלו רצוי.

מחלוקת חנניה וחכמים

לגבי תבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי, בגמרא במסכת שבת[41] מובאת מחלוקת תנאים בענין: לדעת חנניה מותר לשהותו על גבי כירה אף על פי שאינו גרוף או קטום - ודינו כמו תבשיל שהתבשל לגמרי, ולדעת חכמים דינו כתבשיל שלא התבשל, ואסור להשהותו שמא יחתה בגחלים.

במשנה מבואר את איסור ההשהיה בכירה ובתנור, והגמרא הבינה שמדובר בתבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי, ומסתפקת הגמרא אם המשנה כחנניה והלכה כמותו, או שהמשנה כחכמים והלכה כמותם:

  • צד ראשון הוא שהמשנה כחנניה שהתיר השהיית תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, והאיסור המבואר במשנה הוא איסור חזרה.
  • צד שני הוא שהמשנה כחכמים והאיסור במשנה הוא מדין השהיה.

הגמרא דנה באריכות בספק זה, ונחלקו הראשונים האם למסקנת הגמרא הספק נפשט כמו הצד הראשון - שיטת חנניה, או כמו הצד השני - שיטת חכמים:

  • לדעת הרי"ף[42] הרמב"ם[43] והרא"ש[ח] ועוד ראשונים[44], הלכה כחכמים ולכן תבשיל כמאכל בן דרוסאי או מבושל לגמרי אך מצטמק ויפה לו - אסור לשהותם בתנור או על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה. וכדעה זו פסק השולחן ערוך בסתם[45].
  • לדעת רש"י[46] ותוספות[47] הלכה כחנניה, שתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו כתבשיל שמבושל לגמרי, כי לא חוששים שיחתה תחתיו. דעה זו הובאה בטור ובשולחן ערוך בשם "יש אומרים"[ט] וכך פסק הרמ"א[51].
  • לדעת הר"ן בשם הרז"ה[52] הלכה כחנניה, אולם לשיטתו חנניה מתיר בתבשיל "כמאכל בן דרוסאי" רק אם הוא מצטמק ורע לו ("מצטמק ורע לו" היינו שבעל התבשיל לא מרוצה מהמשך הבישול, כך שיתכן "בישול חלקי" שלבעל התבשיל זה כבר "מצטמק ורע לו").
צלחת חמין - תבשיל שבדרך כלל מיועד לצורך הבוקר.

פסיקת ההלכה

קדירה חיה[53], או מצטמק ורע לו: מותר להשהות. קדירה המבושלת כמאכל בן דרוסאי, או מצטמק ויפה לו: לחנניה ולרמ"א ולי"א בשו"ע[54], מותר. לחכמים ולמחבר[55] אסור אלא צריך היכר:

בכירה מותר רק אם הסיק קש וגבבא, או אם גרף וקטם (כשהוסק בגפת ועצים)[56], בתנור אסור תמיד (וראו הערה[57]), ובתנורים שלנו מותר ככירה (ורק בתנור תעשייתי יש להחמיר), (ובכופח תלוי איך הוסק, בקש דינו ככירה ובעצים דינו כתנור).

"לסמוך" מהצד, בגמרא התירו בכירה, ובתנור אסור[58]. ואין הבדל בדיני שהיית תבשיל מערב שבת, בין "על גבי" תנור או כירה, לבין "תוך" תנור וכד'.

"גרף": מחלוקת ולהלכה צריך שיגרוף הכל החוצה[59]. "קטם": "נתלבתה" לאחר הקטימה מותר (גמ'), ומשנ"ב מיקל גם ב"הובערה"[60].

כשכוונתו להמתין לסעודת הבוקר: נחלקו הראשונים בקדרה מלאה תבשיל שאינו "קדירה חיה", אך אין בכוונתו לאכול את התבשיל בסעודת הלילה אלא רק בסעודת הבוקר: לדעת הכלבו והגהות מרדכי, דינו כמו לגבי "קידרא חייתא" ששהייתה הותרה מטעם זה, רוב הפוסקים אסרו כי חששו שמא יימלך לאכול את התבשיל בלילה, ולמעשה היקל בביאור הלכה (רנז א) רק בדיעבד, ורק כשאינו רגיל בזה.

השהיית צלי

צליית בשר בקר על גבי גחלים מוגדרת בישרא אגומרי לכל הדעות, ומותר להשאיר את הבשר כך בכניסת שבת רק אם נצלה כבר כמאכל בן דרוסאי

סוגיית הגמרא והראשונים

במשנה[61] מבואר שאין להשהות בשר בצל וביצה על גבי גחלים כאשר חלק מצלייתם נעשית בתוך השבת, אלא אם הם נצלו מבעוד יום. ובגמרא מבואר שמספיק שיהיו צלויים כמאכל בן דרוסאי. וכתב הר"ן (הובא בבית יוסף ורמ"א), שבצלי גם חכמים מודים שהמבושל כמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל לגמרי, משום שצלייה גורמת למאכלים להיחרך בקלות ולכן לא חששו שיחתה אם זה ראוי לאכילה ברמה כלשהי.

מבואר בגמרא (מצוטט בהערה[62]) שהמשנה הנ"ל מדברת דוקא במקרה של בשר (בצל או ביצה) הנצלה ממש על גבי הגחלים. אך לגבי בשר הנצלה בתוך קדירה יש חילוק בין בשר קשה כבשר עז (או איל[63] או שור[64]), לבין בשר רך כבשר גדי (או בשר עוף[65]), וכן מחלקת בין בשר הנצלה בתנור פתוח לנצלה בתנור סגור או בתנור הסגור גם עם טיט:

בשר גדי מנותח, שהוא רך ביותר וניזוק מהרוח, מותר להשהותו מערב שבת. אך בשר גדי שלם[66] או בשר עז כשהתנור לא "שריק" (סתום עם טיט), אסור. וישנה מחלוקת בין רב ירמיה ורב אשי, ומחלוקת נוספת בין שתי "לישנות" במה בדיוק נחלקו ר"י ור"א: ל"לישנא קמא": רק גדי מנותח שגם נמצא בתנור שריק, מותר, אך כשחסר אחד מהתנאים זו מחלוקת, לר"י מותר תמיד גדי מנותח ומותר תמיד בתנור שריק, ולר"א אסור עד שיהיו שני התנאים יחד. ול"לישנא בתרא": מספיק אחד מהתנאים להתיר, ולכן גדי מנותח תמיד מותר, וכן תנור שריק מותר, והמחלוקת היא בתנור סגור שאינו "שריק", ר"י אסר ור"א התיר. לרוב הראשונים הלכה כלישנא בתרא, וכרב ירמיה[67], ולכן "גדי מנותח" או "תנור שריק" מותר, ו"תנור סגור שאינו שריק" אסור. בדיעבד אפשר להקל כרב אשי[68], שגם "תנור סגור" מותר. ונחלקו הראשונים מה הסיבה ש"גדי" מותר יותר, ומה הסיבה ש"שריק" מותר יותר:

  • לשיטת הרמב"ם[69] והשולחן ערוך (רנד א), בשר גדי מותר גם כשהוא נצלה במקום פתוח, כי החיתוי יזיק לו ויקשה אותו. וההיתר ב"תנור שריק" (דהיינו שהתנור סגור עם טיט, בחומר ובצורה המותרת בפתיחה בשבת) גם בבשר עז, זה משום שצלי שנמצא בתנור סגור עם טיט, "אם בא לפתוח התנור ולחתות תיכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ויצטנן התנור ויפסיד הבשר".
  • לשיטת רש"י, הגהות אשר"י[70], הטור והרמ"א (רנד א), בשר גדי מותר דוקא כשהוא נצלה בתנור סגור, כי הוא בשר עדין והרוח מזיקה לו ומקשה אותו אם יפתח כדי לחתות בגחלים. ובשר גדי שנצלה במקום פתוח, וכן בשר עז אפילו בתנור סגור, הבשר בכל מקרה יהיה קשה, וחוששים שיחתה. וסיבת ההיתר בבשר עז בתנור שריק, כי לא חוששים שיטרח לפתוח את הטיט כדי לחתות בגחלים.

וכמבואר לעיל, לכל הדעות "בישרא אגומרי" אסור אם לא נצלה כמאכל בן דרוסאי, ומותר אם נצלה כמאכל בן דרוסאי. לרמב"ם מדובר בבשר שנוגע ממש בגחלים, ולכן חוששים שיחתה אם לא התבשל כמאכל בן דרוסאי כי ממילא זה יחרך קצת, ולרש"י מדובר בבשר שנצלה במקום פתוח ליד הגחלים, ואפילו שאינו נוגע בהם ממש, וחוששים שיחתה אם לא התבשל כמאכל בן דרוסאי כי ממילא הבשר יהיה קשה.

אם כן מחלוקתם היא בבשר גדי מנותח שנצלה במקום פתוח ואינו נוגע ממש בגחלים.

פסיקת ההלכה

כמבואר, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א בפסיקת ההלכה: לשולחן ערוך "בשרא אגומרי" היינו צלייה שנוגעת בגחלים, ואסורה כל עוד הדבר הנצלה לא הגיע לכמאכל בן דרוסאי לפני כניסת שבת, "בשר גדי מנותח" מותר לצלותו, ובשר עז מותר רק ב"תנור שריק" כי הרוח תזיק כשיבוא לפתוח לחתות. לרמ"א "בשרא אגומרי" היינו צליה במקום פתוח, ואסורה כנ"ל לשולחן ערוך, "בשר גדי מנותח" מותר לצלותו רק בתנור סגור (ואפילו שאינו סגור עם טיט) כי הרוח תזיק כשיבוא לחתות, ובשר עז מותר רק ב"תנור שריק" כי הטרחה לסלק את הטיט תמנע ממנו לחתות.

כמו כן, המחבר שאוסר כרמב"ם צלי שנוגע בגחלים (אלא אם כן התבשל כמאכל בן דרוסאי לפני שבת), אוסר גם אם זה בתוך תנור טוח בטיט[71], ולא כרמ"א שהכל מותר בתנור טוח.

ולסיכום:

בצלי אסור גם אם המאכל "חי", ולא כתבשיל שמותר להשהותו ב"קדירה חיה". ומצד שני יש היתר, או מצד שהרוח תזיק או מצד שהחיתוי יחרוך, גם כשזה לא חי: להלכה מותר רק גדי מנותח, או כשזה בתנור שריק. (כלישנא בתרא). ובתנור סגור אסור (כר' ירמיה, ובדיעבד אפשר להקל כר' אשי). בשר עז או איל או גדי שלם (אפילו בלי ראש ורגליים) וכן עוף שלם - אסור (כלומר: דינו כתבשיל ואין בו את ההיתר המיוחד של צלי), ורק בתנור שריק מותר.

"בישרא אגומרי" אסור הכל, גם גדי מנותח (כלומר: אין במקרה הזה היתר משום רוח או חריכה, אלא דינו כתבשיל). למחבר ורמב"ם מדובר כשנוגע ממש בגחלים, לרמ"א ורש"י בכל מקרה שזה גלוי אסור. (ובדיעבד המשנה ברורה מיקל כדברי המחבר). ו"בתנור שריק" המחלוקת הפוכה: לרמ"א תנור שריק זה היתר חדש וזה מתיר תמיד, ולא רק בצליה, ולמחבר תנור שריק זה היתר משום ש"הרוח מזיקה", ומותר רק בצלי, ואסור אם נוגע בגחלים בתוך התנור.

נצלה כמאכל בן דרוסאי: הכל מותר, ודווקא שהבשר נצלה משני צדדים. והיינו חצי בישולו, ובדיעבד או בשעת הדחק מספיק שליש.

"צלי בתוך קדירה" (-ללא נוזלים): דינו כתבשיל שמותר להשהותו אם הוא אינו צלוי כלל, וכמו "קדירה חיה", כי הקדירה חוצצת מהאש וזה נצלה לאט יותר. (וגם כשהבשר אינו חי לגמרי דינו כתבשיל, ואין היתר של רוח ושל חריכה, ולכן גם "גדי מנותח" יהיה אסור. ובתוך תנור שריק לרמ"א יהיה מותר, וכמו שהרמ"א יתיר גם תבשיל בתוך תנור שריק).

פירות הנאכלים חיים

אף שהתבאר שבצליה אין היתר של "קדירה חיה" כבתבשיל, כתב השולחן ערוך[72], שמותר להניח פירות הנאכלים חיים סמוך לגחלים לפני שבת. כי פירות אלו ראויים לאכילה גם כשהם חיים, ולכן הם כמו דבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי לפני שבת - שאין חשש שיחתה. יש לציין לדברי המשנה לעיל שבצל אסור בצליה כזו, כי אף שניתן לאכלו כשהוא חי, מכל מקום אין הוא טוב לאכילה בעודו חי כמו כשמבושל[73].

דין זה, שנפסק בשולחן ערוך, תואם לכאורה לשיטת הרמ"א שפסק כחנניה לגבי איסור שהיה - שמותר להשהות תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי אף ללא היכר. כי למחבר שאסר[74] כחכמים עד שיהיה מבושל כל צרכו, יש מקום לומר שפירות אלו לא נחשבים כ"מבושלים כל צרכם" אם אמנם הוא מעונין בצלייתם. הגאון מוילנא הוכיח מדין זה שגם המחבר דעתו להקל כחנניה, אמנם יש חולקים על ראיה זו[75].

אפיית פת

בדומה לתבשיל ולצלי הניתנים אצל האש בערב שבת, גם לגבי פת מבואר במשנה: "אין נותנים פת לתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה. רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה". ובגמרא: "רבי אליעזר אומר, כדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור"[76]. והלכה כרבי אליעזר, כפי שכתבו הרמב"ם[77] הר"ן[78] הטור[י] והשולחן ערוך[80].

וכתבו הבית יוסף והרמ"א[81] שהגדרת 'קרימת פנים' היא "שפורסה ואין חוטים נמשכים ממנה". כלומר: מצב בו הפת אפויה ברמה כזו שניתן לפרוס אותה בלי שימשכו ממנה חוטי בצק לא אפויים.

פשטידא: הרמ"א[82] פסק לגבי פשטידה ממולאת, שצריך שיקרמו פניה מלמעלה ומלמטה ובנוסף צריך שהמילוי שבתוכה יתבשל כמאכל בן דרוסאי. ובדעת השולחן ערוך כתבו מגן אברהם וט"ז, שהוא חולק על דין זה ולשיטתו די בכך שיקרמו פניה של הפשטידה במקום אחד וכמו כל פת, אמנם דעת הגר"א והדגול מרבבה שהדין מוסכם גם על השו"ע, או משום שפשטידה היא מאפה עבה, או משום שמתייחסים לכל אחד מצידי הפשטידה כחלק נפרד, וכן המילוי שבתוך הפשטידה נחשב לנפרד.[83]

בדיעבד

תבשיל שהושהה באיסור: במשנה מבואר שהמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ובברייתא מבואר על המשהה קדירה מערב שבת באיסור, שלפי רבי מאיר רק במזיד אסור, ומותר אם התבשל כל צרכו לפני שבת, ולרבי יהודה מותר רק אם היה מצטמק ורע לו לפני שבת. ובגמרא[84] אמר רב, שהמשהה קדירה מעיקר הדין זה כמו המבשל בשבת - שבשוגג מותר, וכנ"ל מהברייתא, אך קנסו ואסרו גם את השוגג כי היו מזידים ואומרים שהם שוגגים. לאחר מכן הגמרא מסתפקת "עבר ושהה" מה דינו[85], האם קנסוהו חכמים, והספק לא נפשט. וזה דורש ביאור כי הרי לפני כן התבאר במפורש שחכמים קנסוהו, ונחלקו הראשונים בפירוש זה:

  • הרא"ש והטור פירשו שקנסו שוגג אטו מזיד לאותו אדם שהשהה אותו, ונשאר ספק האם התבשיל אסור לאחרים. ופסקו הטור והרא"ש לחומרא שהתבשיל אסור גם לאחרים.
  • הרמב"ם[86] והרי"ף פירשו שקנסו בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו, ונשאר ספק בתבשיל מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, (והספק הוא רק לדעת רבי יהודה שאסר בזה במזיד). ופסקו הרי"ף והרמב"ם לקולא בספק זה, וכדעתם פסק גם השולחן ערוך[87], שבמבושל כל צרכו לא נאסר בדיעבד בשוגג גם אם זה מצטמק ויפה לו. (כזכור, לרמ"א הלכה כחנניה ומותר להשהות אף לכתחילה אם מבושל כמאכל בן דרוסאי[88])
  • הראב"ד מפרש שקנסו אם שכח קדירה, כי שכחה כזו היא "קרובה למזיד", והספק הוא במקרה ששגג (דהיינו: "אומר מותר". שטעה וחשב שההשהיה מותרת), ופסק הראב"ד להקל שהתבשיל מותר בשוגג.

"בכדי שיעשו": וכתבו הרמב"ם[89] והגהות אשר"י[90] שהאיסור הוא עד "בכדי שיעשו" (במזיד. ויש אומרים שגם בשוגג[91]). כלומר: גם במוצאי שבת עדיין התבשיל אסור עד שיעבור זמן בו יכול היה לבשל במוצאי שבת, כדי שלא יהיה לו תועלת מהאיסור (רש"י), כדי שלא יכשל בעתיד (רמב"ם).

צלי שהושהה באיסור: דינו כמו תבשיל[92], שאסור באכילה בשבת וגם במוצאי שבת עד כדי שיעשה, וקנסו שוגג אטו מזיד, אולם ישנם כמה קולות נוספות:

  • כשנצלה כל צרכו לפני שבת מותר בדיעבד גם במצטמק ויפה לו (וראו הערה[93]).
  • אף שבתנור סגור בלי טיט הלכה כר' ירמיה שאסור להשהות צלי (בגדי שלם או בבשר עז), בדיעבד הצלי לא נאסר, וכר' אשי[94].
  • בגדי מנותח שנצלה במקום מגולה (ולא בתנור סגור), מותר בדיעבד, גם לרמ"א שפסק כרש"י שאסור לעשות כך (והתיר גדי מנותח רק בתנור סגור)[95].

רדיית פת שנאפתה באיסור

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רדיית הפת

פת שניתנה בתנור בערב שבת ואפייתה המשיכה בשבת באיסור (כשלא קרמו פניה), יש בה שני נידונים: נידון ראשון האם הפת נאסרה באכילה בשבת כמו תבשיל וצלי, ונידון שני איך יעשה לגבי איסור רדיית פת מהתנור - איסור חדש שיש אותו גם בפת שנאפתה לגמרי לפני שבת.

האם הפת נאסרה: בשונה מתבשיל וצלי שאסרו גם בשוגג, בפת חכמים הקלו בשוגג, כיון שאי אפשר לקיים את חיוב שלוש סעודות בשבת בלא פת[96]. אמנם אם אפה באיסור במזיד, הפת נאסרה כתבשיל וצלי[97].

איסור רדיית הפת: בניגוד לתבשילים ומאכלים אחרים שהסרתם ממקור החום אינה כרוכה בשום איסור, רדיית פת מן התנור נחשבת לאיסור מדרבנן[י"א], ולכן גם בשוגג - שהפת לא נאסרה, (ואפילו כשאפה בהיתר גמור אלא שלא הוציא את הפת מהתנור לפני שבת), הרדייה אינה מותרת בכל צורה אלא חלות עליה הגבלות שונות:

בברייתא במסכת שבת[99] מובא: "שכח פת בתנור וקדש עליו היום - מצילין מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה אלא בסכין."

לפי הר"ן[100] מדובר דוקא כשהפת נאפתה באיסור מערב שבת אולם הרמב"ן[101] סובר שכך הדין גם כשנאפה בהיתר. ואם יש לו פת לשבת, אסור לרדות כלל, אפילו פחות ממזון ג' סעודות[102], וכן כשיש לו פת אחת גדולה למזון ג"ס אסור לרדות (אף שלא יהיו לו חלות חלוקות ללחם משנה[103]). וכשאינו יכול לרדות בשינוי - רודה כדרכו[104], וכן על ידי גוי מותר לרדות כדרכו[105].

איסור הרדייה הוא גם מצד התנור, שבזמן המשנה הפת היתה דבוקה בו, וגם מצד המחתה שאיתה רודה, שצריך לשנות ממה שדרכו בחול. תנורים שלנו שהפת לא דבוקה בהם, אין איסור רדייה מצד התנור. ומצד המרדה, רודה רק בסכין כדי שיהיה שינוי. וכך פסק השולחן ערוך[106] להלכה, שבתנורים שלנו מותר להוציא עם סכין אפילו יותר ממזון שלוש סעודות, ואפילו כשנאפה באיסור[107]

דיני השהיה במקורות חום מודרניים

כיריים מכוסות באמצעות כיסוי מתכת. הפוסקים נחלקו אם כיסוי כזה נחשב לקטימה.

עם תחילת השימוש במקורות חום הפועלים באמצעות חשמל וגז, התעוררו דיונים שונים בשאלה כיצד לדמות אותם למקורות החום שהוזכרו בתלמוד ובדברי הפוסקים:

כיריים מכוסות

בהלכה מבואר שכירה שהניח עליה סיר ריק ומניח מעליו את התבשיל, נחשבת ככירה קטומה. מצד שני מבואר שכירה שהניח עליה כיסוי ומעליו מניח את הקדירה, אינה נחשבת כקטומה. ונחלקו הפוסקים בשאלה כיצד מחשיבים כיריים הפועלות באמצעות גז, שכיסה אותן האדם באמצעות לוח מתכת או אזבסט:

  • לדעת רוב הפוסקים[108], דין כיריים אלו הוא כדין כירה גרופה וקטומה, והנחת לוח המתכת דומה להנחת קדירה ריקה על גבי כירה שמועילה להחשיב את הכירה כגרופה וקטומה כמבואר בשו"ע[109].
  • לעומתם החזון איש[110] סובר שכיסוי הכיריים בלוח מתכת נחשב כמו כיסוי כירה ואינו מועיל כקטימה, כי לשיטתו הכיסוי אינו ממעט את החום מספיק בשביל שיהיה היכר שאין זו דרך בישול רגילה, ודוקא בקדירה ריקה הפוכה שנמצאת על הכירה זה מותר כי גובה הקדירה גורם שיהיה היכר. גם לשיטת החזון איש, כתב רבי ניסים קרליץ[111] שזה דווקא אם הניח לוח מתכת על כל הכיריים, כי אז אין היכר כי כך הדרך לעשות כדי לפזר את החום בצורה שווה. אולם אם הניח לוח מתכת על להבה אחת ולא על כל הכיריים, זה היכר מספיק ומותר גם לחזו"א, כמו כן, לוח מתכת שיש לו מסגרת, מתיר גם לחזו"א אם הניח אותו הפוך, גם אם הלוח על כל הכיריים[112].

פלטה חשמלית

נחלקו פוסקי זמננו בשאלה מה דינה של פלטת שבת, ולאיזה ממקורות החום הקדומים מדמים אותה[113]:

דעת פוסקים רבים, שדינה של פלטה הוא כדין כירה גרופה וקטומה. והובאו מספר טעמים לדעה זו: הרב עובדיה יוסף[114] והרב משה לוי [115] כתבו שהטעם הוא משום שחשש החיתוי לגביו חששו חכמים קיים רק בדבר שניתן באופן טכני לחתות בו ולהגביר את חומו. אבל פלטה חשמלית שאין לה כפתורים שבאמצעותם ניתן לווסת את החום, וגם אם ירצה האדם להגביה את חומה אין לו יכולת לעשות זאת, לא גזרו בה חכמים את גזירתם. וכך מובא בספר שמירת שבת כהלכתה[116], אלא שלשיטתו טוב להקפיד שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו מערב שבת.

רבי שלמה זלמן אוירבך[117] ורבי משה פיינשטין[118] כתבו שהטעם הוא משום שפלטה לא הייתה בכלל גזירת חכמים. ובאגרות משה מבואר, שהסיבה היא משום שפלטה אינה מיועדת לבישול ואינה יכולה לבשל, ולכן נחשבת היא כאילו עשו בה פעולת היכר של קטימה. וכן מובא בשו"ת אור לציון[119] ובשו"ת שבט הלוי[120].

לעומתם, דעת החזון איש[121] והרב מרדכי אליהו[122] והרב אלישיב[123] שפלטה נחשבת כמו גחלת של אש משום שבוחנים אותה כגוף שלם. ולכן, כדי שניתן יהיה להשהות עליה תבשיל, צריך לכסות אותה בנייר אלומיניום עבה בדווקא כדי שיצטנן חומה מעט. ולשיטתם, נייר אלומיניום דק אינו נחשב כקטימה, משום שלא ניכר שהוא מצנן את חום הפלטה, וגם רגילים לפעמים להניח אותו כדי לשמור על ניקיון הפלטה, ולכן לא ניכר שהוא ניתן שם כדי לצנן את החום. אולם הרב ניסים קרליץ[124] כתב שנייר אלומיניום דק נחשב לקטימה, משום שאין רגילות להניח אותו בדרך כלל והוא מהווה היכר.

השהיה בתנורים המצויים בימינו

תנור אפייה מודרני לגביו נחלקו הפוסקים אם דינו ככירה גרופה וקטומה

נחלקו פוסקי זמנינו מה דינו של תנור אפייה, ולאיזה ממקורות החום הקדומים מדמים אותו (דיון זה הוא אך ורק בדיני שהייה, אולם בתנור ישנה בעיה נוספת, והיא שבדרך כלל התנורים מופעלים על ידי תרמוסטט, ולעיתים האדם פותח את התנור כשהוא כבוי ופתיחת התנור מכניסה לתוכו אויר קר וגורמת להפעלתו):

בשו"ת אגרות משה[125] ובספר מנוחת אהבה[126] כתבו, שמעיקר הדין דינו של תנור אפייה הוא כדין כירה גרופה וקטומה. אולם כתבו שיש להחמיר לכתחילה לכסות את הכפתורים המווסתים את חום התנור, כדי למנוע מצב שבו האדם מגביר את חום האש על מנת למהר את בישול התבשיל.

ובשו"ת אור לציון[127] כתב, שדין תנור אפייה הוא כדין כירה שאינה גרופה וקטומה ואין להשהות עליו. אולם, ניתן לצפות את תחתית התנור באמצעות נייר אלומיניום, וכך נחשב התנור לכירה גרופה וקטומה.

בילקוט יוסף[128] כתב שתנור אפייה דינו ככירה גרופה וקטומה, אולם נכון לכתוב את המילה 'שבת' על פתק ולהניח את הפתק סמוך לכפתורי התנור, ופעולה זו נחשבת כהיכר. והוסיף, שהמקלים להשהות בתנור אפייה גם בלא פתק המשמש כהיכר, יש להם על מה שיסמוכו.

מיחם חשמלי

דנו פוסקי זמנינו, האם מותר למלא מיחם חשמלי במים קרים מערב שבת, באופן בו המיחם מרתיח את המים בתוך השבת ולאחר מכן שומר על חומם.

בספר שמירת שבת כהלכתה[129] ובספר ארחות שבת[130] כתבו שמיחם דינו ככירה שאינה גרופה וקטומה, ולכן אם המים לא הגיעו מערב שבת לשיעור יד סולדת בו, אסור להשהות את המיחם כך, והמים אסורים בשימוש.

ראו גם

ביאורים והרחבות

  1. ^ לשיטת ראשונים אלו, מטרת הגריפה היא רק לבצע "היכר" - סימן שהאדם יזכור שפעולת החיתוי אסורה בשבת, ובדומה ל"קטימה".
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לז עמוד א: "גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת פשתן דקה, הרי היא כקטומה." דהיינו: אדם שאיפשר לגחלים לדעוך עד שהם עממו – נחשכה מראיתם(משנה ברורה), וכן אדם שהניח כיסוי העשוי מפשתן מעל הגחלים – נחשבות פעולות אלו כפעולות של היכר, והכירה הופכת להיות מוגדרת ככירה קטומה.
  3. ^ לדעת הר"ן בשם הרז"ה היתר "גריפה" מתקיימת בסילוק הגחלים לצד אחד ומטרתה היכר, ולדעתו אם יגרוף הכל החוצה יועיל גם בתנור, שהרי במקרה זה לא יוכל לחתות; אך לשיטת הרמב"ם גריפה היא הוצאת הגחלים כולם, ואת חשש החתייה בגחלים שקיים בכל זאת בתנור מסביר הרמב"ם "מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור"[14].
  4. ^ בלשון הגמרא:"האי קידרא חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשכה בתנורא. מאי טעמא?! כיוון דלא חזי לאורתא, אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים. ובשיל – שפיר דמי בשיל ולא בשיל – אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייתא, שפיר דמי." (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יח עמוד ב)
  5. ^ הב"ח (רנד ח) מביא את הגמרא (מסכת ביצה, דף כח עמוד א) שתורמוס הוא מין קטנית מר שצריך לבשלו שבע פעמים, ולכן הסבירו הראשונים שעססיות ותורמוסין הן קטניות שבישולן ארוך. הרמב"ם לעומתם הבין מכך שהברייתא משווה בין עססיות ותורמוסין לדין חבית של מים, שהטעם בשניהם שווה - שבישולן מהר, ולכן פירש הרמב"ם שהברייתא עוסקת בתורמוסים שכבר בושלו שש פעמים ומדובר כעת בבישולם השביעי שהוא מהיר.
  6. ^ כך כתב המשנה ברורה, שהגדרת 'מצטמק ורע לו' אינה נקבעת באופן כללי על פי רוב בני האדם, אלא על פי האדם הספציפי שמבשל את התבשיל. וכגון שיש לו אורחים ואינו רוצה בהמשך הבישול שיגרום לבשר להתפורר.
  7. ^ כך כתבו רש"י ומפרשים אחרים, שבן דרוסאי הוא שמו של שודד. והרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ח') כתב שחפני בנו של עלי הכהן הוא בן דרוסאי, והוא מכונה בשם 'חפני' בשל מנהגו לחפון בחפניו בשר חי וליטול אותו מן הקלחת.
  8. ^ הרא"ש בסימן א' אמנם כתב כך, אך סיים וכתב: "ובשביל שרבו הדעות בהאי פיסקא וישראל אדוקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם במנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה." והבית יוסף צירפו יחד עם הראשונים הסבורים כך, למרות שלמעשה כתב הרא"ש להניח לנוהגים כפי הדעה השניה.
  9. ^ הרב עובדיה יוסף הוכיח בספרו 'יביע אומר' [48] שלמרות שהשולחן ערוך פסק בסתם כשיטת חכמים ופסק את שיטת חנניה בשם 'יש אומרים' ובדרך כלל במקרה כזה ההלכה היא כמו שכתב השו"ע כסתם, מכל מקום במקרה זה דעת השו"ע היא כמו שפסק בשם 'יש אומרים' ולמעשה דעת השו"ע היא שההלכה נפסקת כחנניה. אולם, בספרו חזון עובדיה [49] חזר והסיק שדעת השולחן ערוך שהלכה כחכמים, וכמו שפסק בסתם. (אך מכל מקום כתב שניתן להחשיב זאת כספק בדעתו של השולחן ערוך, וניתן לצרף ספק זה לספקות אחרים ולהחשיבם כספק ספיקא). וב'ארץ חיים סתהון' כתב בשם מהר"ם בן חביב שעל אף שהשולחן ערוך פסק בסתם כחכמים, נהגו בני עדות המזרח מנהג קדום שהיה קיים מלפני תקופתו של השולחן ערוך כשיטת חנניה [50], וכיוון שכך גם הספרדים נוהגים כדעת חנניה.
  10. ^ הטור[79] כתב כך: "ואין נותנים פת בתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכנגד האש." ולכאורה, ניתן היה להבין מדבריו שהוא אינו פוסק כמסקנת הגמרא שצריך שדווקא הצד הדבוק לתנור יקרום, אלא אפילו אם הצד הסמוך לאש יקרום עד כניסת השבת - מותר לאפות את הפת. אולם, ביאר הבית יוסף שכוונת הטור לחררה. דהיינו: כאשר מדובר על נתינת פת בתנור - צריך שיקרום הצד הדבוק לדופן התנור. אולם כאשר מדובר על נתינת חררה על גבי גחלים - צריך שיקרום הצד הסמוך לגחלים.
  11. ^ בגמרא במסכת ראש השנה[98] מובא: "תנא דבי שמואל, "כל מלאכת עבודה לא תעשו" - יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה". והסיקו הראשונים שהגדרת רדיית הפת כ'חכמה' פירושה שהיא אסורה מדרבנן, משום עובדין דחול (רש"י).

הערות שוליים

  1. ^ הובא בבית יוסף סימן רנג סעיף א'.
  2. ^ כך היא דעת רוב הראשונים למעט רש"י על פי הסברו של הר"ן[1] שסובר שדיני ההשהיה נכללים בדיני הטמנה
  3. ^ על פי פירושו של רש"י(תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לו עמוד ב בד"ה "קש"), הכוונה לזנבות שיבולים – גבעול השיבולים.
  4. ^ על פי פירושו של רש"י תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לו עמוד ב 'גבבא' הוא כינוי לזרדים וענפים דקים אותם מגבבים (אוספים) מן השדה.
  5. ^ על פי הגדרת המשנה ברורה, כאשר מבעירים קש וגבבא הם אינם הופכים לגחלים, אלא "כשכלה השלהבת כלה גם הגחלת". דהיינו: כאשר דועכת להבת האש הם מתכלים לגמרי והחיתוי בהם אינו מפיק תועלת מרובה.
  6. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג.
  7. ^ על פי הסבר הטור [6] 'גפת' היא פסולת של גרעיני זיתים. וכתבו האחרונים שגם פסולת של שומשמין מוגדרת כ'גפת'
  8. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ו'
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנג, סעיף א
  11. ^ מסכת שבת דף טו:
  12. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ג', הלכה א', הובא בבית יוסף סימן רנג סעיף א.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לז עמוד א, וכך פסק הבית יוסף סימן רנג סעיף א
  14. ^ הלכות שבת, פרק ו', הלכה ג'
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנג, סעיף א על פי הגמרא מסכת שבת, דף לז עמוד א.
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ז'
  17. ^ וכתב הכלבו שהם רחבים יותר משפיתת קדרה אחת.
  18. ^ הובא בספר 'תפארת שמואל' פרק ג' סימן א' אות ו'.
  19. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ג, סעיף קטן כ"ח
  20. ^ בפירושו למשניות תחילת פרק 'כירה'
  21. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ג.
  22. ^ רמב"ם, טור, ר"ן, סמ"ג סמ"ק וכן פסק השו"ע להלכה.[דרושה הבהרה]
  23. ^ הגהות מרדכי, פרק כירה עט ע"ג.
  24. ^ סימן ג'
  25. ^ מסכת שבת דף לח. באחד מתירוציהם
  26. ^ מאמר מאת משה רענן בנוגע לזיהוי העססיות באתר פורטל הדף היומי
  27. ^ מיני קטניות הגדלים בארץ ישראלהערוך ערך "עססיות"
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יח עמוד ב ד"ה "עססיות ותורמוסין".
  29. ^ סימן לד.
  30. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ד
  31. ^ דף ו.
  32. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ג
  33. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנד, סעיף ח והוסיף שאותו הדין שייך גם בכופח ובכירה שאינה גרופה וקטומה (על פי תוספת הרמ"א).
  34. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן מ"ה
  35. ^ ראו ביאור הלכה ד"ה עססיות ותורמוסין. ולכן פסק בבאור הלכה, כדברי הפרי מגדים שמשמע שהיתר קידרא חייתא נאמר רק בבשר ולא בקטניות, ולא כמו שמשמע מדברי המגן אברהם שבשאר מיני קטניות אין איסור.
  36. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ב
  37. ^ מסכת שבת דף יח:
  38. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ד
  39. ^ ו"קדירה חיה" זה דוקא שגם לא רתח לפני שבת. ולדעת רבי עקיבא איגר אסור לשהותו גם על גבי כירה גרופה וקטומה
  40. ^ לדעת הטור זה שליש בישול, השולחן ערוך (רנד ב) פסק כרמב"ם שזה חצי בישול, ובמשנה ברורה היקל בשעת הדחק (רנג ס"ק לח) או בדיעבד (רנג ס"ק מג) בשליש בישול.
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לו עמוד ב
  42. ^ תחילת פרק כירה.
  43. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ד'
  44. ^ הטור ורבינו יונה והשאילתות והרמב"ן (הובא במגיד משנה) וספר העיתים
  45. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנג, סעיף א
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לז עמוד א
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לז עמוד א
  48. ^ שו"ת יביע אומר, אורח חיים חלק ו' סימן לב
  49. ^ חלק א' עמודים מד-מו
  50. ^ הובא במשנה ברורה הוצאת 'איש מצליח' סימן רנ'ג הערה 2
  51. ^ סימן רנג סעיף א', שם כתב הרמ"א: "ונהגו להקל כסברא ראשונה."
  52. ^ מסכת שבת, דף טז:
  53. ^ להלכה היינו דווקא בשר, או דבר שלא יספיק להתבשל עד סוף סעודת הלילה, (ואין צורך שלא יהיה מוכן עד הבוקר ממש).
  54. ^ ביאור הלכה מחמיר לכתחילה בגלל דברי הרא"ש. אך שולחן ערוך הרב והחזו"א הקלו אף לכתחילה.
  55. ^ ודעת כף החיים ואור לציון שגם המחבר מקל בזה כרמ"א, וראו גם להלן בפרק פירות הנאכלים חיים שכך דעת הגר"א.
  56. ^ יש לציין לדברי רעק"א שחושש בתבשיל שלא התבשל כמאכל בן דרוסאי, שאסור להשהותו שמא יעבור על איסור מגיס.
  57. ^ יש לציין לדברי הרמב"ם שהתיר אם הוסק בקש וגבבא וגם גרף וקטם, ולשיטת רמ"ך שהיקל בגרף וקטם גם אם הוסק בעצים. ובמשנה ברורה פסק כרמב"ם.
  58. ^ ולגבי איסור חזרה בשבת, לדעת הרמ"א מותר לסמוך, ולדעת המחבר נחלקו המג"א וביאור הלכה, ראו: החזרה (שבת).
  59. ^ שו"ע, כרוב הראשונים, ולא כרז"ה. ולענין איסור חזרה דעת ישועות יעקב להתיר גם בגרף הצידה.
  60. ^ הובערה זה יותר מנתלבתה, וכתב משנ"ב מהגמ' דשרי, והתיר לגמרי, כרמב"ן ור"ן וריטב"א, ולא כתוס' (לז:) ורשב"א שאסרו במקרה כזה במאכל בן דרוסאי והתירו רק מצטמק ויפה לו.
  61. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יט עמוד ב
  62. ^ "והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלו ליה, האי בשרא דגדיא ושריק - שפיר דמי. דברחא ולא שריק - אסור. דגדיא ולא שריק דברחא ושריק, רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסיר. ולרב אשי דשרי, והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום?! התם דברחא ולא שריק. איכא דאמרי, דגדיא בין שריק בין לא שריק - שפיר דמי, דברחא ושריק -שפיר דמי, כי פליגי דברחא ולא שריק, דרב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסיר. ולרב אשי דשרי, והתנן: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום?! התם בבשרא אגומרי.". וכתב בביאור הלכה שגם רב ירמיה מסכים שהמשנה ב"בישרא אגומרי".
  63. ^ כך פירש רש"י, והיינו גדי גדול
  64. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ג'
  65. ^ ב"י סימן רנד סעיף א' בשם סמ"ג סמ"ק וספר התרומה, המרדכי סימן רנא והגהות מיימוניות פרק ג' אות ז', וכתב הבית יוסף שאף מדברי הר"ן והרז"ה משמע כן.
  66. ^ וכתב רמ"א בשם הגהות מרדכי (פ"ג דף עט טור ג) שנחשב כשלם אם חלל הגוף שלם, גם אם ראשו וכרעיו לא נמצאים עליו. יש לציין היתר חריג לגבי הקרבת קרבן הפסח במקרה בו חג הפסח חל להיות בשבת, שבמקרה כזה מותר לצלות את בשר הגדי בתנור למרות שהוא שלם, משום שהקרבת קרבן הפסח מופקדת בידם של הכהנים שהם "זריזים" - זהירים, ואין חשש שיבואו לחתות בגחלים.
  67. ^ הרי"ף, הרא"ש (סימן לה), הרמב"ם (שבת ג יג) התוספות, וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן רנד )
  68. ^ כדעת הסמ"ג (לא תעשה סה יד), הסמ"ק (סימן רפב עמוד רפז), ספר התרומה (סימן רכד) והר"ן בשם הרז"ה, שפסקו הלכה כשיטת רב אשי שבלישנא בתרא.
  69. ^ שבת יג ה
  70. ^ סימן לה
  71. ^ מג"א, שעה"צ (ס"ק יז), מסתימת לשון הרמב"ם (פמ"ג), ודגמ"ר מסביר שלא יתקלקל מהרוח כי החום ע"ג הגחלים רב מאוד.
  72. ^ רנד ד, על פי הטור, רשב"ם (שבת מח.) הרא"ש (ד ב), ועוד.
  73. ^ ב"י בשם הר"ן.
  74. ^ המחבר כתב בשולחן ערוך את שתי השיטות אולם כתב את המחמירים כ"סתם", ואת המקלים כחנניה כ"יש אומרים". ולפי כללי השולחן ערוך המקובלים, כוונתו במקרים כאלו היא לפסוק הלכה כ"סתם".
  75. ^ בביאור הלכה כתב על פי דברי הרא"ש להיפך, שגם לרמ"א שפסק להקל כחנניה, יש להחמיר למעשה כחכמים כי כל הסיבה שמקלים היא רק משום שלא ישמעו לנו.
  76. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יט עמוד ב
  77. ^ הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ח על פי ביאור המגיד משנה. ואף שבפירוש המשניות פסק הלכה כחכמים, כתב המגיד משנה שמדבריו בהלכות יוצא שפסק הלכה כרבי אליעזר, וכתב הבית יוסף שאפשר שחזר בו מפירושו בפירוש המשניות. ולפי זה כתב הבית יוסף שצריך לגרוס בדברי הרמב"ם "כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור", ולא כפי המופיע בגירסא המצויה לפניהם "שאינם" מדובקים בתנור.
  78. ^ דף ח.
  79. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן רנ"ד
  80. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנד, סעיף ה
  81. ^ מהגהות מיימוניות פרק ג' אות כ', בשם התוספות במסכת מנחות (דף עח:)
  82. ^ וכך כתב בית יוסף מהגהות מיימוניות (פ"ג אות כ') ומסמ"ג (ל"ת סה יד).
  83. ^ ראו הנידון במשנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן כ"ט
  84. ^ מסכת שבת דף לח.
  85. ^ כך היא גירסת רש"י. אבל הרי"ף והרמב"ם גרסו "עבר ושכח" ולא "עבר ושיהה".
  86. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ט
  87. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רנג, סעיף א
  88. ^ כזכור, נחלקו חנניה וחכמים, וכן השולחן ערוך והרמ"א, האם תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו: הרמ"א מיקל והשו"ע נראה שהחמיר. ואם כן, מה שכתבו הרמב"ם והרי"ף שבדיעבד מותר גם אם התבשיל הוא מצטמק ויפה לו, לפי הרמ"א שפסק כחנניה אין משמעות לקולא זו, כי הרי הוא מתיר אף לכתחילה להשהות, ואפילו שלא נתבלש כל צרכו אלא רק כמאכל בן דרוסאי. ורק למחבר שפסק בסתם כחכמים, ואם כן אסור לכתחילה להשהות כל זמן שזה לא מצטמק ורע לו, קמ"ל שבדיעבד לא נאסר אם זה מבושל כ"צ, אפילו במצטמק ויפה לו.
  89. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ט'
  90. ^ פרק ג' סימן ג'.
  91. ^ כך כתב הבית יוסף בדעת הרמב"ם. אולם הפרי מגדים כתב בדעת הרמב"ם שרק במזיד צריך להמתין "בכדי שיעשו" ולא בשוגג.
  92. ^ אורח חיים, סימן רנד, סעיף ג ומשנה ברורה שם
  93. ^ וכתב רעק"א שבעקרון גם בצלי מותר בדיעבד בשוגג אם היה צלוי כל צרכו ורק מצטמק ויפה לו, וכמו שכתבו הרמב"ם והשו"ע לגבי תבשיל, אולם אין צורך לכתוב זאת כי בצלי מותר להשהות אם נצלה לפני שבת כמאכל בן דרוסאי, ורק בצלי שאינו נוגע ממש בגחלים, לרמב"ם ושו"ע שאסרו בזה גם כשנצלה כמאכל בן דרוסאי, בזה צריך לומר שבדיעבד מותר אם נצלה כל צרכו לפני שבת.
  94. ^ ביאור הלכה (רנד א ד"ה אבל) בשם ב"ח מגן אברהם ואליה רבה.
  95. ^ ביאור הלכה רנד א.
  96. ^ משנה ברורה (סימן רנד סעיף קטן לג), וכתב עוד שלפי זה גם בתבשיל לא קנסו חכמים את השוגג, אם לאותו אדם אין מה לאכול מלבד אותו התבשיל
  97. ^ רמב"ם (שבת ג ח), טור ושולחן ערוך (רנד ה), עד מוצאי שבת בכדי שייעשה.
  98. ^ דף כט:
  99. ^ דף קיז:
  100. ^ שבת ב.
  101. ^ מלחמות ה' א'.
  102. ^ הר"ן הרי"ף ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ח. ודייק כך הבית יוסף מלשונו. שכתב: "ומיהו כל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי."
  103. ^ משנה ברורה, סימן רנ"ד, סעיף קטן ל"ד בשם המגן אברהם
  104. ^ ר"ן ושולחן ערוך, ובמשנה ברורה (רנד ס"ק לה) מסביר כי רדיית הפת אינה שבות גמור
  105. ^ משנה ברורה ס"ק מד
  106. ^ סימן רנד סעיף ז.
  107. ^ כתב רבנו ירוחם (נתיב יב סז ע"ד), שבתנורים שלנו מותר, וצריך שינוי שירדה רק בסכין. בית יוסף מפרש שהתיר גם יותר משלוש סעודות, שהרי שלוש סעודות מותר בשינוי גם בתנורים שהיו מצויים בזמן התלמוד, ואפילו אפה באיסור. וזה לא כמגן אברהם (ס"ק כג) שאומר שההיתר בתנורים שלנו זה רק כשאפה בהיתר.
  108. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, שולחן שלמה, סימן כז; רבי משה פיינשטין אגרות משה, אורח חיים חלק א' סימן צג; והרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה,[דרושה הבהרה] הלכה יב; הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר חלק יב סימן לא, וראו גם בספר "שירת הים", עמודים 38-39
  109. ^ (רנג ג עפ"י המרדכי). ובשו"ת אגרות משה הוסיף, שחשש החיתוי שחששו חכמים הוא חשש שמא יחתה האדם בגחלים, אך לא חששו שיוסיף האדם עצים נוספים ויבעירם, ולכן בכיריים של גז יתכן שאין צורך כלל בקטימה. ובשו"ת יחוה דעת הוסיף טיעון דומה, שחכמים חששו לחיתוי רק בגחלים שדרכם לדעוך ולהיכבות עם הזמן, אך בכירה הפועלת באמצעות גז שהחום קבוע ואינו פוחת, לא גזרו חכמים ואין צורך כלל בקטימה.
  110. ^ או"ח לז יא, ובמכתב שהובא בשו"ת שבט הלוי א צא
  111. ^ חוט שני ב כו שעה"צ לה
  112. ^ ארחות רבינו ח"א עמ' קב
  113. ^ מקורות אלו קובצו בספר 'סיכום הלכות שבת' עמודים 61-62
  114. ^ שו"ת יביע אומר, אורח חיים, חלק ו', סימן ל"ב.
  115. ^ שו"ת תפילה למשה, חלק א', סימן ל"ב, ומנוחת אהבה, עמוד נ"ג.
  116. ^ חלק ג', תיקונים ומילואים עמוד ג'.
  117. ^ דעתו הובאה בספר שמירת שבת כהלכתה פרק א', הערה ע"א.
  118. ^ אגרות משה, אורח חיים, סימן צ"ג.
  119. ^ חלק ב', פרק י"ז, תשובה א'.
  120. ^ חלק ה', סימן ל'.
  121. ^ אורחות רבינו, חלק א', עמוד ק"ב.
  122. ^ שו"ת מאמר מרדכי, חלק ד', סימן ז'.
  123. ^ שבות יצחק, "שהייה וחזרה", פרק ח', אות א'.
  124. ^ חוט שני, חלק ב', סימן קט"ז.
  125. ^ אורח חיים סימן צג.
  126. ^ עמוד נה.
  127. ^ חלק ב' פרק יז אות ד'.
  128. ^ עמוד צו סימן ה'.
  129. ^ פרק א' הערה קלז ואות עג.
  130. ^ פרק א', אותיות י'ד וכ'ו.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.