ריקנות
הריקנות מתוארת כתחושה מתעתעת ומעיקה מאד של "חוסר רגש", חוסר תחושה או חוסר תכלית. הגדרה נכונה יותר היא שזו משקפת מצב בו חוסר או חוסרים מסוימים בחייו של הסובל תופסים את מיקוד המחשבה והרגש שלו בצורה אובססיבית, לעיתים לא-מודעת. הריקנות לעיתים קרובות מלווה מצבים דיכאוניים, בדידות, ייאוש, או הפרעות נפשיות כגון אישיות גבולית או פוסט טראומה. היא עשויה למצוא ביטוי בסוגים שונים של פגיעה עצמית, ובמקרים קיצוניים אף בהתאבדות.
הריקנות נוטה להיות מלווה בתחושת ניכור, אם זמנית או נרכשת, ולעיתים גם בשנאה עצמית. אנשים הנוטים להרגיש ריקנות בדרך כלל מגיעים מרקע משפחתי בעייתי. אם בכלל היה קיים גרעין משפחתי, התעלמו מצרכיהם, החשיבו אותם כ"סוג ב'", ניתוקים היו שכיחים, או שהייתה קיימת התעללות ממשית.
תחושת ריקנות יכולה גם להיות זמנית, כתוצאה של פרידה, מוות של אדם קרוב, או שינויים משמעותיים אחרים בחייו של האדם כגון כישלון בהגשמת מטרה שהאדם התכוונן אליה במשך זמן ממושך, ונתנה לו טעם לחיים, כמו נשירה ממסגרת לימודית נחשקת.
הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, הוגה שיטת הלוגותרפיה, סבר כי הריקנות היא שורש הבעיות של האדם המודרני. את הריקנות המודרנית שמאופיינת בתחושת עקרות וחוסר משמעות, והסימפטום הראשי שלה שעמום, הוא כינה בשם "ריק קיומי". לפי פרנקל שספרו המפורסם ביותר הוא "האדם מחפש משמעות", ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הוויתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו, תפתרנה[1]. במחשבה המדינית ריקנות מקושרת לעיתים לניהיליזם ואולי גם לאקזיסטנציאליזם.
בתרבות ובאמנות ניתן למצוא התייחסות לריקנות אצל אמנים כמו פרנץ קפקא, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. סרט ידוע שסוקר את הריקנות בפרוורים בארצות הברית הוא אמריקן ביוטי משנת 1999.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ "הזעקה הלא נשמעת למשמעות", עמ' 37
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
