יהדות מוסקבה

יהדות מוסקבה היא הגדולה ביותר שביהדות רוסיה. ההיסטוריה שלה התחילה עוד מהמאה ה-17, אם כי מוסקבה לא הפכה למרכז יהודי חשוב עד סוף המאה ה-19, אז הורשו יותר יהודים להתיישב בה באופן חוקי. לפני המאה ה-19 הגיעו יהודים לעיר כאסירי המלחמה הרוסית-פולנית או אחרי 1790, שכן לסוחרים יהודים התאפשרה שהייה של חודש בעיר.

בשלהי 1800 גדלה האוכלוסייה היהודית, ואז צנחה דרמטית לאחר גירושם של יהודים מהעיר בשנת 1891. האוכלוסייה גדלה שוב לאחר מלחמת העולם הראשונה, והייתה מרכז תרבות יהודי וציוני עד סוף המהפכה הרוסית (1917), שלאחריה הפכה למרכז יהודי סובייטי במשך תקופה מסוימת. הקהילה היהודית במוסקבה חוותה מספר שיאים וירידות תחת ברית המועצות ככל שהזהות היהודית הפכה ליותר ויותר טאבו בעיני הממשלה. לאחר התפרקות ברית המועצות, והגירה המונית של חלק עצום מיהודי רוסיה מהמדינה, שמרה מוסקבה על אוכלוסייה יהודית ניכרת, וכיום יושבת בה הקהילה היהודית הגדולה והעשירה במדינה.

רוסיה הקיסרית

השוק היהודי במוסקבה, 1911.

מתחילת המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-17 ליהודים לא הותר להתגורר במוסקבה, רוסיה בגלל האיבה הדתית כלפיהם. התנאים השתנו בתקופת יקתרינה השנייה. עם הפרדתה של רוסיה הלבנה מפולין וסיפוחה לרוסיה (1772), האוכלוסיות היהודיות הרבות ברוסיה הלבנה היו תחת שלטון רוסי. הם היו הרוסים-יהודים הראשונים. סוחרים יהודים מרוסיה הלבנה, בעיקר מהעיירה שקלוב, החלו להגיע למוסקבה, אך הם נשארו רק לתקופות קצרות. עם התוספת הנוספת לרוסיה של שטחים פולניים, הגיעו יהודים ממחוזות אחרות למוסקבה. כל המבקרים הזמניים הללו הורשו לשהות רק בפונדק מסוים, Glebovskoye Podvoriye, המכונה גם "הפונדק היהודי". מכיוון שהפונדק היה המקום היחיד בו יכלו היהודים הללו לשהות, המחירים היו גבוהים במיוחד.

החל מהעשור השני של המאה ה-19 החלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה לגדול. משנת 1827, בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון, נאלצו היהודים לשרת במשך 25 שנה בצבא. הרבה חיילים יהודים כאלה נשלחו למוסקבה. מרבית היהודים הראשונים שהתיישבו במוסקבה היו קנטוניסטים אלה, יהודים אשר גויסו לצבא כילדים וכעת סיימו את שירותם הצבאי. חלקם היו נשים יהודיות הנשואות מתחום המושב, שבו הרוב המכריע של היהודים נאסר מהם מלהגיע למוסקבה. בשנת 1858 האוכלוסייה היהודית במחוז מוסקבה כללה 340 גברים ו-104 נשים. בתקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השני הורשו יהודים שעמדו בקריטריונים מסוימים להתגורר בעיר. אלה היו: יהודים בעלי תארים באוניברסיטה, סיימו שירות צבאי, או שהיו רוקחים, רופאי שיניים, מיילדות או סוחרים מהגילדה הראשונה. ככל שהאוכלוסייה היהודית גדלה, יהודים רבים שהגיעו לא התאימו לקריטריונים והיו בלתי חוקיים ולא רשומים. אלא שראשי ערים ליברליים באותה העת היו עסוקים בעניינים אחרים. בשנת 1871 האוכלוסייה היהודית הייתה כ-8,000 נפש. בתקופה זו הונחו יסודות הקהילה, כולל הקמת בית הקברות היהודי הראשון בשנת 1860 ופתיחת בית ספר יהודי ובית כנסת רשמי ראשון בשנת 1871.

כאשר אלכסנדר השלישי הפך לצאר בשנת 1881, הוא נקט בעמדות קשות יותר כלפי יהודים ברוסיה. בשלב זה, בשנת 1882, האוכלוסייה היהודית בעיר הגיעה ל-12,000-16,000 מהם הרוב לא היה רשום כחוק. יהודים תרמו רבות למשק והחזיקו בבעלותם 29.3 אחוזים מההון שהוכרז על ידי סוחרי הגילדה הראשונה, והיו כמה מהבנקאים והיזמים החשובים ביותר. עם זאת, חרף ההצלחה הזו, הגיע גל של אי שקט מצד כמה רוסים מההשפעה היהודית החדשה בעיר והקהילה שכעת מנתה 35,000 בשנת 1890 (3% מכלל האוכלוסייה). כאשר הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' הפך למושל הכללי של מוסקבה בשנת 1891, הוא כינה את אחת ממטרותיו כ"להציל את מוסקבה מהיהודים." צו קיסרי (28 במרץ 1891) שהורה על גירושם מהעיר מוסקבה של כל בעלי המלאכה, המבשלות והמזקקות היהודים. אנשים שנולדו במוסקבה ולא ידעו מקום מגורים אחר, נאלצו לחפש בית חדש. כ-20,000 יהודים גורשו מהעיר תוך זמן קצר והאירועים שיגרו גלי הלם בכל הקהילה היהודית ברוסיה. יהודים עניים נשלחו להתיישב באזורים מפוקפקים ותגמולים גדולים הוצעו למי שתפס יהודים מסתתרים בעיר. בית הכנסת הכוראלי שנבנה לאחרונה (ונפתח שנה לפני כן) נסגר בנוסף לשמונה בתי כנסת נוספים מתוך הארבעה עשר שהיו בעיר אז. כך, בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית בעיר עמדה על 8,095, פחות מרבע ממה שהיה לפני הגירוש.

מלחמת העולם הראשונה גרמה לגל הגירה יהודית למוסקבה שעזר להחיות את הקהילה היהודית למצב של פריחה שוב. בנוסף, במשך שנים יותר סטודנטים יהודים הגיעו לעיר ללמוד באוניברסיטה. מספר מהיהודים שזה עתה התיישבו השתתפו גם בתעשיית המלחמה וצברו הון קטן. מוסקבה הפכה למרכז של התרבות היהודית והציונית ובתי הדפוס היהודיים והעבריים, בתיאטרון, וגורמים חברתיים ופוליטיים שגשגו. יהודים במוסקבה היו פעילים בכל צדדי המהפכה הרוסית וחלקם נלחמו בעד וחלקם נגד הבולשביקים.

לאחר המהפכה ובעידן ברית המועצות

בעוד שפעילות התרבות העברית נמשכה לאורך כל המהפכה, כאשר הלחימה על השלטון הסובייטי החדש כיבתה את מרבית מוסדות התרבות הללו בשנים שלאחר מכן, למעט הבולט בתיאטרון הבימה. באותה עת הפעילות הציונית הייתה מדוכאת מאוד, בשנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים של המאה העשרים הייתה מוסקבה מרכז התרבות והפעילות החברתית הסובייטית. החלק היהודי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, היבסקציה שבסיסה במוסקבה, ופרסם ביידיש את העיתון, "דער עמעס" (האמת) מ-1920 עד 1938. בתקופה זו היה בעיר תיאטרון ממלכתי יהודי ותיאטרון יידישאי ממלכתי. לאחר שהאוכלוסייה קטנה במהלך מלחמת האזרחים היא גדלה במהירות - ועברה מ-28,000 בשנת 1920 ל-86,000 בשנת 1923 ל-131,000 עד 1926 (6.5% מכלל האוכלוסייה בעיר).

הפריחה התרבותית הסתיימה באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, לאחר השקת קמפיין ממלכתי אנטי-דתי חדש בשנת 1929. עד שנת 1936 בוטל בית הספר היהודי האחרון ובשנת 1937 ובשנת 1938 נסגרו גם רוב בתי הספר היידיים ומוסדות התרבות. הטיהור הגדול גם סחף עמו מספר אישים מהאליטה יהודית במוסקבה והוביל למעצרם. בשנת 1940 הוערכה האוכלוסייה היהודית בעיר בכ-400,000.

במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם הוועד היהודי האנטי-פשיסטי במוסקבה בשנת 1943. הוועדה אספה דמויות יהודיות סובייטיות מרכזיות כדי לסייע במאמץ המלחמתי הסובייטי נגד גרמניה הנאצית ולנסות לגייס את יהדות העולם, הן בדעה והן בסיוע והם פרסמו את העיתון אייניקייט. לאחר המלחמה נעצרו מספר מחברי הוועדה באשמות שווא בהוראת סטלין, ובסופו של דבר הוצאו להורג 10 מהם.

לאחר המלחמה יצא סטלין במספר צעדים שכללו עלילות אנטישמיות. רבים מאלה השפיעו ישירות על הקהילה היהודית במוסקבה, ויהודי מוסקבה רבים פוטרו מאוניברסיטאות, מבתי חולים, מהעיתונות ומהממשלה או נעצרו ואף הוצאו להורג כתוצאה מהאשמות כוזבות של סטלין והממשלה בשנים האחרונות לחייו. מניע מיוחד אחד לסטלין היה התגובה היהודית לביקורה של גולדה מאיר במוסקבה בשנת 1948 כנציגה הדיפלומטית הראשונה של מדינת ישראל במוסקבה. התקהלות המונית ספונטנית לכבודה התרחשה בסמוך לבית הכנסת הכוראלי במהלך ביקורה בראש השנה, למורת רוחו של סטלין. לאחר מכן, היו כמה מאמצים לעקוב אחר התרבות היהודית והרגש ולעודד את האנטישמיות בגוש הסובייטי.

בעוד שמפקד האוכלוסין משנת 1959 הראה כי 239,246 יהודים (4.7% מהאוכלוסייה) רשומים במוסקבה, רבים סבורים כי המספר הזה אינו אמיתי ויש המשערים כי האוכלוסייה היהודית במוסקבה באותה תקופה הייתה גבוהה והגיעה לכדי 500,000.

בשנות החמישים והשישים קיבל בית הכנסת הכוראלי אישור להפיץ את לוח השנה היהודי לבתי כנסת אחרים בברית המועצות. החל משנת 1961 הוקמה הפרדה בבית כנסת הכוראלי כדי למנוע ממבקרים זרים, כמו גם דיפלומטים ישראלים, לקיים אינטראקציה עם הקהילה המקומית. בשנת 1962 הוגבלה אפייה והפצה של מצות במוסקבה ובשטחים גדולים של ברית המועצות. אנסמבל הדרמה היהודי במוסקבה הוקם בשנת 1962 והחל למשוך קהל רב שהופיע בהצגות פולקלור יידיש, כמו אלה של שלום עליכם.

לאחר מלחמת ששת הימים בישראל, מספר יהודים הגישו בקשה להגר מברית המועצות למדינת היהודים וחלק גדול מהם נדחו, הם כונו מסורבי עלייה. בינתיים, קבוצות יהודיות לאומניות סבלו מדיכוי בעת שעבדו במחתרת באווירת הדיכוי. הם מחו, פרסמו כתבים בסמיזדאט, ערכו ימי עיון על ההיסטוריה היהודית וניהלו אולפנים לעברית. חלק מהפעילים הללו, כמו נתן שרנסקי, יוסף בגון ואידה נודל נעצרו כתוצאה מכך.

במהלך גלסנוסט ופרסטרויקה התרחבו החיים היהודיים במוסקבה והתגבשו ארגוני תרבות חדשים. במקביל, ארגונים אנטישמיים הלכו והתגברו והיו שמועות כי פוגרום יכול להתרחש במהלך חגיגות האלף של הנצרות ברוסיה. בשנת 1992 הושלכו פצצות תבערה לבית הכנסת "מרינה רושצ'ה" במוסקבה, ובשנת 1999 אירע פיגוע כושל בבית הכנסת בולשאיה ברונאיה בעיר.

אחרי התפרקות ברית המועצות

כולל ברכת יצחק במוסקבה בשנת 2008.

בעוד שחלק נכבד מהיהודים עזב את ברית המועצות בסוף שנות השמונים ושנות התשעים לישראל וארצות הברית, הקהילה היהודית במוסקבה נותרה גדולה. מוסדות דת, בתי ספר ובתי כנסת נוספים נפתחו במוסקבה מאז פירוק ברית המועצות.

האוכלוסייה היהודית במוסקבה גדלה גם היא בעקבות הגעת יהודים ממחוזות ומדינות סובייטיות אחרות למוסקבה. במפקד של שנת 2002 הראה כי 148,000 יהודים חיו במוסקבה והפכו אותה לקהילה היהודית הגדולה ביותר ברוסיה. מוסקבה, כבירת הפדרציה הרוסית, מרכזת את הארגונים היהודיים הגדולים ביותר במדינה: הקונגרס היהודי-רוסי ופדרציית הקהילות היהודיות ובה שוכנים גם משרדי הרבנות הראשית לרוסיה.

מרבני העיר

• חיים ברלין, רב מוסקבה בשנים 1865–1869
• שלמה זליג מינור, רב מוסקבה בשנים 1869–1892
• יעקב מזא"ה, רב מוסקבה בשנים 1893–1924
• שמריהו יהודה לייב מדליה, רב מוסקבה בשנים 1933–1938
• שלמה שליפר, רב מוסקבה בשנים 1943–1957
• יהודה לייב לוין, רב מוסקבה בשנים 1957–1971
• יעקב פישמן, רב מוסקבה בשנים 1972–1983
• פנחס גולדשמידט, הרב הראשי של מוסקבה משנת 1993

ראו גם

• יהדות רוסיה
• יהדות סנקט פטרבורג
• ישיבת תורת חיים (מוסקבה)
• בית הכנסת בלשייא ברונייא
• מוזיאון היהדות והסובלנות
• המרכז היהודי-קהילתי במוסקבה
• התיאטרון היהודי הממלכתי
• קונגרס הקהילות היהודיות הדתיות והארגונים הדתיים, שמושבו במוסקבה

לקריאה נוספת

• מרדכי אלטשולר, יהדות במכבש הסובייטי - בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות 1964-1941, מרכז זלמן שזר, 2007.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של בית הכנסת הכוראלי של מוסקבה (בעברית) (ברוסית) (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36297057יהדות מוסקבה