יחסי אנגולה–קובה
| יחסי אנגולה–קובה | |
|---|---|
|
|
| |
| אנגולה | קובה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,246,700 | 110,860 |
| אוכלוסייה | |
| 37,515,763 | 11,179,471 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 106,714 | 545,218 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 2,845 | 48,770 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | רפובליקה סוציאליסטית |
יחסי אנגולה–קובה הם היחסים הדו-צדדיים שבין רפובליקת אנגולה לבין הרפובליקה של קובה. לאנגולה שגרירות בהוואנה[1] ולקובה שגרירות בלואנדה[2].
היסטוריה
שנות ה-60
ההיסטוריה המשותפת של המדינות החלה בשנות ה-60, כחלק מרעיון "המהפכה הנוספת" של פידל קסטרו, שליט קובה. התנועה התעתדה לייצא את רעיון המרקסיזם-לניניזם לאפריקה, כשהיעד המקורי היה זאיר. עם זאת, הכישלון בניסיון לתקוע יתד במדינה הביא את קובה לתור אחר מנהיגים ומדינות אחרות בהן יוכלו להשפיע.
ז'ונאס סאווימבי, מי שהפך מאוחר יותר לנשיא האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA) שהייתה מושבה פורטוגזית באותן שנים, הסתמן באותן שנים כסכנה בעיני צ'ה גווארה, יד ימינו של קסטרו[3]. עם זאת, בניגוד לנהוג לחשוב, השניים לא נפגשו באופן אישי[3]. עם זאת, מנהיג אחר במדינה, אגושטיניו נטו, מנהיג ה-MPLA, הציג נטייה מרקסיסטית חזקה שהתאימה לסדר היום הקובני. בתמורה, קובה גייסה כוח משימה שסייע לו לבנות צבא ולתקוף את הפורטוגזים.
שנות ה-70
בשנת 1975, אחרי מהפכת הציפורנים, פורטוגל עזבה את המושבות באפריקה. עד אותה שנה קובה הצליחה להתבסס ולהוביל פעילויות בקנה מידה רחב נגד השלטון הפורטוגזי בגינאה ביסאו, מוזמביק ואנגולה. מתוך אותן המושבות, באנגולה כמויות גדולות של נפט ומשאבים טבעיים אחרים, מה שגרם במקביל לעלייה בחשיבותו של הנפט, לקובה להתמקד בתנועות המרקסיסטיות באנגולה כדי להפוך אותו לתומכת עשירה של המאבק המרקסיסטי.
ב-11 בנובמבר 1975 קיבלה אנגולה עצמאות מפורטוגל, ובמדינה פרץ מאבק בין שלוש תנועות על השליטה במדינה: UNITA בהנהגת סאווימבי שנתמכה על ידי המערב, MPLA בהנהגת נטו שנתמכה על ידי הסובייטים וקובה, ו-FNLA שהונהגה על ידי הולדן רוברטו ונתמכה על ידי סין ובהמשך על ידי המערב. אף על פי שפורטוגל ומדינות נוספות עשו מאמצים לגרום לשלוש התנועות להסכים על חלוקת השלטון, הם לא הניבו פרי. באחד מהם, שהביא להסכם אלבור (אנ'), קובה התערבה וניהלה מגעים עם ה-MPLA מה שתרם לטרפודו[4].
עם פרוץ המלחמה באנגולה, קסטרו פיטר את ראשי כוחות הצבא של קובה כדי שיוכלו לעסוק באנגולה בלבד. הסובייטים, שהכירו את תוכניותיו של קסטרו, התנגדו לפלישה קובנית לאנגולה (הסובייטים העריכו שקובה יכולה להעמיק את המתיחות בין הגושים), אולם עדיין עמדו לצידו. קסטרו ביקש מליאוניד ברז'נייב קציני מטה כדי שיוכלו להכשיר את הלוחמים באנגולה, אולם ברית המועצות התעלמה מהבקשות. הסובייטים כן שלחו יועצים לראשי ה-MPLA בברזוויל, ואילו קובה העבירה לידי אנגולה 12,000 רובי M-52 תוצרת צ'כוסלובקיה, 133 מטולי RPG תוצרת בולגריה וכן מרגמות, ארטילריה קלה ומכונות ירייה[5].
הקובנים מינו את ראול דיאז ארגואל להיות מפקד כוח המשימה הצבאי באנגולה. ארגואל נסע לאנגולה עם 480 חיילים דרך ליסבון. הם לא זוהו, והגיעו ב-21 באוגוסט תוך שהם מתחזים לתיירים, כשאיש מהם לא נושא נשק למעט מזוודות מלאות במזומן[5].
התמיכה המאסיבית של קובה הפכה את ה-MPLA לכוח המוביל במדינה. כשראה את כמויות הנשק שהגיעו לאנגולה, פנה ראש UNITA, סאווימבי, למערב וביקש סיוע. ה-CIA שעקב אחר המצב תמך בהתערבות רחבה, אולם החוקים האמריקאים תיקון קלארק (אנ') הגבילו אפשרות זאת. כדי לעקוף את החוק, ה-CIA שכר מספר מצומצם של שכירי חרב שהגיעו לאנגולה. הסוכנות פנתה גם לדרום אפריקה כדי שתסייע כמשקל נגד לקובנים. דרום אפריקה שחששה מהשפעת אי היציבות באנגולה שלחה בתחילה כוחות להגנה על תוכנית Hydro ובהמשך התערבה באופן מלא במלחמה.
ברית המועצות, שהבינה את המעורבות הדרום-אפריקאית בדרום אנגולה, הטיסה חיילים קובנים ללואנדה שבוע לפני מתן העצמאות הרשמית לאנגולה. ב-12 בנובמבר הצטרפו גם 60 קצינים סובייטים מקונגו. ההנהגה הסובייטית אסרה על קובה להתערב במלחמת האזרחים והתמקדה בהכלת המעורבות של דרום אפריקה[6]. קובה התעלמה מהבקשה הסובייטית וערכה פלישה רחבת היקף שהגיעה בשיא המעורבות ל-35 אלף חיילים קובנים.
בין השנים 1975 ו-1976 מרבית הכוחות הזרים, למעט קובה, עזבו את המדינה. ארצות הברית נקלעה למבוי סתום בשל מחלוקת בנוגע למעורבות במלחמה, ולבסוף בפברואר 1976 עבר תיקון לחוק האמריקאי שאסר על מעורבות אמריקאית באנגולה. ללא סיוע אמריקאי רשמי, צבא דרום אפריקה החל לסגת גם כן זמן קצר אחר כך. מנגד, סדר הכוחות של קובה גדל מ-5,500 בדצמבר 1975 ל-11,000 בפברואר. כוחות ה-FNLA הובסו במבצע קרלוטה, התקפה אנגולית-קובנית משותפת על הואמבו ב-30 בינואר 1976. עד אמצע נובמבר, ממשלת הואמבו תפסה את השלטון בדרום אנגולה והחלה לנוע צפונה[7].
ממשלת אנגולה והכוחות הקובנים השתלטו על כל ערי הדרום עד 1977, אך נאלצו להתמודד עם התקפות חוזרות ונשנות של UNITA. סאווימבי, ראש UNITA, הביע נכונות להתקרב ל-MPLA ולהקים ממשלת אחדות סוציאליסטית, אך דרש את נסיגת הקובנים לפני כן. הכוחות הקובניים, בשיתוף עם ה-MPLA השתמשו בלהביורים, דחפורים ומטוסים כדי להשמיד כפרים בשטח ברוחב 2.6 קילומטרים בגבול עם נמיביה, במה שכונה "מסדרון קסטרו", בו עברו רק נשים וילדים, מאחר שכוחות הממשלה ירו בכל הגברים בני עשר ומעלה[8]. רבים מתושבי אנגולה ברחו מהמדינה; 10,000 מהם ברחו לנמיביה ו-16,000 לזמביה, שם הוקמו מחנות פליטים.
הפלישות לדרום קונגו
ב-7 במרץ 1977 פלשו למחוז קטנגה שבדרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (זאיר) 1,500 לוחמי החזית הלאומית לשחרור קונגו. הארגון רצה להפיל את נשיא זאיר מובוטו ססה סקו שתמך ב-UNITA ו-FNLA. הארגון ניסה ללא הצלחה לכבוש את הלב הכלכלי של זאיר, קולווזי (אנ'), אך הצליח לכבוש את קאסאג'י ומושטאשה. כוחות זאיר הובסו ללא קושי, והארגון המשיך להתקדם. ב-2 באפריל פנה מובוטו ליו"ר ארגון אחדות אפריקה, ויליאם אטקי בבקשה לסיוע. שמונה ימים אחר כך נענתה ממשלת צרפת לבקשה ושלחה 1,500 חיילים מרוקאים לקינשאסה. הכוח הצליח לדחוף את הפולשים בחזרה לאנגולה וזמביה עד סוף אפריל[9][10].
מובוטו האשים את ממשלת אנגולה, כמו גם את קובה וברית המועצות בכך ששיתפו פעולה עם הפלישה. לפלישה הייתה השפעה נוספת, בכך שההססנות האמריקאית הביאה את זאיר להדק את יחסיה עם צרפת שהפכה לספקית הנשק הגדולה ביותר שלה. זאיר וה-MPLA חתמו על הסכם בו הסדירו את סוגיית הגבולות ב-22 ביולי 1977[11].
שנות ה-80
במהלך שנים אלו השתנה אופי היחסים בין אנגולה וקובה, שעברה לסיוע הומניטרי בעוד ברית המועצות לקחה את הפיקוד על הרובד הצבאי. הקובנים סייעו ל-MPLA בביסוס המדינה המרקסיסטית החדשה ושלחו רופאים, מורים ומהנדסים, מה שהפך את הספרדית לשפת הרפואה באנגולה, מה שנמשך עד היום. מלבד משלוח מורים לאנגולה, הוענקו גם מלגות ללימודים בקובה.
קובה התערבה גם בתחומים אחרים, כמו החקלאות, בה הוחלט להחליף את קנה הסוכר האנגולי בזה הקובני, שהיה גדול יותר ובעל תפוקה גבוהה יותר, אולם הוא נכשל ובניסוי קובה השמידה את כל קני הסוכר האנגוליים. דוגמה אחרת להתערבות כושלת של הקובנים הייתה בניית בתים במסגרת תוכנית דיור נרחבת שהתבססה על רעיון הבנייה המתועשת, אולם היא הפכה לכישלון, וכיום רבים מתושבי אנגולה מכנים את הבתים שנבנו במסגרת התכנית כ"כלובים קובניים". הצטברות האירועים הללו הביאה למתיחות ביחסי אנגולה–קובה, כשהקובנים קיבלו זכויות יתר על פני האנגולים. התחושה לפיה האנגולים היו אזרחים ממעמד נמוך יותר במדינתם הביאה לטינה כלפי הקובנים, והיו שראו בכך מעבר מקולוניאליזם פורטוגזי לאפליה קובנית.
ככל הנראה, הדבר המשמעותי ביותר שהביאה לירידה ביחסים בין המדינות באותן שנים היה הגזל השיטתי של הרכוש האנגולי על ידי הקובנים. על פי העיקרון המרקסיסטי, כל הרכוש היה שייך למדינה. לדוגמה, על פי ההגדרה "כל רכוש", גם המכוניות היו שייכות למדינה. כך, אחרי עזיבת הפורטוגזים הם הותירו מאחוריהם מכוניות רבות שקצינים קובנים לקחו לעצמם, ובכירים מאנגולה מצאו מכוניות בעלות לוחיות רישוי אנגוליות נוסעות ברחובות הוואנה. תקריות דומות כמו גזל היער בקבינדה הביאו לתחושת מיאוס הולכת וגוברת.
באופן אירוני, היחסים בין המדינות וההשקעה הניכרת של ברית המועצות וקובה במדינה, מומנה על ידי מכירת נפט למדינות בעלות כלכלה חופשית. עם זאת, בין 1984–1988 מחיר הנפט העולמי צנח (מה שהביא להתמוטטות ברית המועצות) והיכולת של אנגולה לממן מיזמים קובנים דעכה עד כדי אובדן היכולת לממן כל סיוע זר. עד אמצע העשור השתנו היחסים בין המדינות דרמטית, והעזיבה המהירה של הקובנים את המדינה הפכה למובנת מאליה.
הקריסה המסתמנת של ברית המועצות הביאה לניסיון נואש להחליש את האויבים הצבאיים כדי שה-MPLA תוכל לשלוט לבדה במדינה. בהנהגת הסובייטים, תוכננה בסוף 1987 התקפה על העורף של UNITA. הקובנים חששו מההתקפה אחרי שניסו דבר דומה ב-1985 ובעקבות התערבות דרום אפריקה נחלו כישלון. עם זאת, ההתקפה בוצעה ובדומה ל-1985, ההתערבות של דרום אפריקה הביאה לאסון עבור הסובייטים וה-MPLA שנבלמו בנהר לומבה, ובקרבות המשך הגיעו כוחות UNITA ודרום אפריקה וצרו על קיטו קנוואיל, בסיס ה-MPLA. ב-MPLA הבינו כי עזיבת הסובייטים וקובה תחליש אותם קשות. על כן, הוחלט להיכנס למשא ומתן עם דרום אפריקה כדי להילחם ב-UNITA ללא מעורבות זרה.
פידל קסטרו הבין כי אם לא ישלח סיוע שאיפותיו לכונן מדינה מרקסיסטית באפריקה יתפוגגו, ושלח 35,000 חיילים לקיטו קנוואיל. במקביל, המשא ומתן לשלום התקדם וקובה לקחה בו חלק כדי לצאת מאנגולה.
קובה שניסתה לשבור את המצור על קיטו קנוואיל גילתה שתותח ה-G5 Howitzer משבש קשות את דרכי ההגעה לעיר. במקום, הקובנים שלחו את חייליהם לגבול נמיביה כדי לערוך התקפה מכובדת אחרונה, אולם גם שם התותח גרם לאבידות כבדות. ללא התייעצות, קסטרו שלח מטוסי מיג כדי להרוס את הארטילריה של דרום אפריקה אך הם תקפו את תוכנית Hydro, מה שערער את המשא ומתן בין המדינות ומתח את היחסים בין קובה וברית המועצות.
זמן קצר לאחר שהושג הסכם בין המדינות, קובה השלימה את היציאה מאנגולה שנקבעה למאי 1991. בהסכם קובה ויתרה על תמיכתה ב-MPLA ונאלצה להסכים לכך ש-UNITA תקבל סיוע אמריקאי, כמו גם ויתורים נוספים.
שנות ה-90
אחרי חתימת ההסכם, כוחות דרום אפריקה נסוגו מאנגולה ועברו לעסוק בכינון דמוקרטיה בנמיביה. קובה הוציאה את כל כוחותיה מאנגולה והתמודדה עם קריסת ברית המועצות, וסבלה מקריסה כלכלית שנבעה בחלקה הגדול מההשקעה האדירה במהפיכה השנייה באנגולה.
קישורים חיצוניים
- Chronology of Relations, portalangop.co.ao, 20 ביולי 2009 (ארכיון)
הערות שוליים
- ^ Angola Embassy in Havana, VisaHQ
- ^ Cuba Embassy in Luanda, VisaHQ
- ^ 3.0 3.1 Ivette Leyva, Angolan Conflict 1986/89, mercenary-wars.net
- ^ The Angola Crisis 1974-75, Office Of The Historian
- ^ 5.0 5.1 George, Edward (2005). The Cuban Intervention in Angola, 1965-1991: From Che Guevara to Cuito. pp. 65–70.
- ^ Westad, Odd Arne (2005). The Global Cold War: Third World Interventions and the Making of Our Times. p. 230–235.
- ^ Porter, Bruce D (1986). The USSR in Third World Conflicts: Soviet Arms and Diplomacy in Local Wars. p. 149.
- ^ CIVIL WARS: ANGOLA (1975–94) I, Weapons and Warfare, 15 במאי 2017
- ^ Tanca, Antonio (1993). Foreign Armed Intervention in Internal Conflict. p. 169.
- ^ Ihonvbere, Julius Omozuanvbo; Mbaku, John Mukum (2003). Political Liberalization and Democratization in Africa: Lessons from Country Experiences. p. 228.
- ^ Osmâanczyk, Edmund Jan; Mango, Anthony (2003). Encyclopedia of the United Nations and International Agreements. p. 95.
