יחסי טורקיה–קפריסין
| יחסי טורקיה–קפריסין | |
|---|---|
|
|
| |
| טורקיה | קפריסין |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 783,562 | 9,251 |
| אוכלוסייה | |
| 86,150,023 | 1,266,393 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 905,988 | 28,439 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 10,516 | 22,457 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | רפובליקה |
יחסי טורקיה–קפריסין (בטורקית: Kıbrıs Cumhuriyeti-Türkiye ilişkileri, ביוונית: Η σχέση μεταξύ Κύπρου και Τουρκίας) הם מערכת היחסים שבין הממשלות והעמים של הרפובליקה הטורקית ושל רפובליקת קפריסין. שתי המדינות לא מקיימות יחסים דיפלומטיים, נכון לשנת 2019. הרפובליקה הטורקית אינה מכירה באופן רשמי בעצמאותה של רפובליקת קפריסין ומקבלת את תביעת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין על כל שטח האי.
היסטוריה
ריבונות עות'מאנית (1571–1918)
במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16 שלטה הרפובליקה של ונציה על חלקים נרחבים בקפריסין. בשנות השישים של המאה השש עשרה החלה האימפריה העות'מאנית הצעירה, שטורקיה מהווה לה המשך ישיר, להתקיף את האי. קפריסין נכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית באופן סופי בשנת 1571, 20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו.
במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821-1832), העם היווני נאבק לקבלת עצמאות מהאימפריה העות'מאנית ששלטה אז ביוון. מספר יוונים-קפריסאים מרדו בשלטון, ובתגובה השליטים העות'מאניים ניסו לשמר את שליטתם על ידי שימוש באמצעים דרקוניים של דיכוי. 486 מורדים יווניים-קפריסאים הוצאו להורג ב -9 ביולי 1821, בעוון של קשירת קשר עם המורדים היוונים. ארבעה בישופים, ואזרחים בולטים רבים אחרים, נערפו בכיכר המרכזית של ניקוסיה, בעוד הארכיבישוף קיפריאנוס נתלה. פעולות אלו גרמו למשך התקופה הקצרה שלאחר מכן להתגברות הרצון הקפריסאי-יווני להפוך לחלק מיוון, הידוע בשם "אנוסיס" ("איחוד"). קפריסאים רבים דרשו שוב את סיפוח האי ליוון, לאחר שזו הפכה עצמאית ב-1830, אך קפריסין נותרה חלק מהאימפריה העות'מאנית.
השליטה העות'מאנית על קפריסין הסתיימה בשנת 1878, אז הועברה לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כחוזה קפריסין, שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, אף על פי שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ועל פי הנחיות הסכם לוזאן, הרפובליקה הטורקית החדשה שהוקמה ויתרה על כל תביעותיה בקפריסין, והכירה בשלטונה של בריטניה באי.
ריבונות בריטית (1918–1960)
השנים הראשונות של שלטון הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד על קפריסין היו שנים שקטות באופן יחסי, היחסים בין הקהילה הטורקית לקהילה היוונית באי קפריסין היו יחסים עוינים אך הדבר לא התבטא בסכסוכים מזוינים.
בשנת 1955 הכריזה ממשלת הממלכה המאוחדת על מצב חירום באי קפריסין בעקבות פעילות צבאית של המחתרת היוונית-נוצרית אאוקה מחד, ושל חמושים מוסלמים ממוצא טורקי בתמיכת טורקיה. המפלגה הקומוניסטית הקפריסאית הצטרפה גם היא כצד שלישי, אך זניח באופן יחסי, לסכסוך.
ב-19 בפברואר 1959 נחתם בלונדון הסכם שהתקבל על ידי טורקיה, יוון, בריטניה ושתי הקהילות האתניות באי, ואשר לפיו תסתיים השליטה הבריטית בקפריסין והאי יזכה בעצמאות. ההסכם קבע כי האי לא יאוחד עם יוון ולא יחולק לשתי מדינות אתניות נפרדות, ובסעיף 3 קבע כי טורקיה, יוון ובריטניה ישמשו ערבות לשלום האי ולביטחונו, וכי ידונו יחדיו ביישומו התקין של ההסכם. עוד קבע סעיף 3 להסכם כי אם שלוש המדינות לא יבססו הסכמה בענייניו של האי, רשאית כל אחת מהן לעשות באופן חד-צדדי את הנדרש כדי להביא ליישומם של כללי ההסכם. בכך ניתנה לשלוש המדינות זכות להתערב בענייניו הפנימיים של האי.
קפריסין העצמאית (1960–1974)
ב-1960 זכתה קפריסין בעצמאותה, אך יחסי שתי הקהילות באי לא השתפרו, ואף החמירו לאחר שנשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס השלישי הציע לערוך 13 תיקונים בחוקת המדינה. תהליך הקיטוב באי הלך והתעצם, והאוכלוסייה הטורקית, שהיוותה מיעוט, החלה מתרכזת במובלעות. ב-1964 הוקם "כוח שמירת השלום של האומות המאוחדות בקפריסין", או "אונפיסי"פ" (UNFICYP, United Nations Peacekeeping Force in Cyprus).
הן ממשלת טורקיה והן ממשלת יוון, שנשלטה החל מ-1967 בידי החונטה הצבאית, התערבו באופן תדיר בענייניו של האי, אשר נע בלאו הכי בין רעיון האיחוד עם יוון לבין רעיון ה"חלוקה" (Taksim) הטורקי. ב-1971 שוב הקים גריווס כוח מעין-צבאי קפריסאי-יווני, אשר נטל לעצמו את השם EOKA-B, הכל בתגובה לכך שמקאריוס נטש לדעתו את רעיון האיחוד. הכוח, שהוגדר כארגון טרור הן על ידי טורקיה ובריטניה והן על ידי מקאריוס עצמו, נתמך בידי ממשלת הגנרלים היוונית[1].
לאחר מותו של גריווס בינואר 1974 הגבירה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה בארגון, ובעידודה, ב-15 ביולי 1974, תפס הארגון את השלטון במסגרת הפיכה צבאית. התגובה הטורקית לא איחרה להגיע, וממשלתו של בולנט אג'וויט הורתה לצבא הטורקי לפלוש אל האי. תירוצה של הממשלה הטורקית לפלישה הייתה "הגנה על האוכלוסייה המוסלמית באי". טורקיה כבשה את חציו הצפוני של האי קפריסין כאשר האבדות של שני הצדדים הסתכמו בכאלפיים הרוגים.
היחסים לאחר הפלישה (1975–הווה)
בשנת 1983 הכריזו מנהיגי הקהילה הקפריסאית-הטורקית על עצמאות מלאה ועל ריבונות בשטח שנכבש בידי הצבא הטורקי ב-1974. הכרזת העצמאות קבעה את שם המדינה ל"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". ההכרזה זכתה להכרה של טורקיה בלבד, ויתר מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים הוסיפו לראות בקפריסין הצפונית שטח כבוש, שהריבונות עליו אמורה לחזור לרפובליקת קפריסין השולטת בדרום האי. בתגובה לכך ביטלה טורקיה את הכרתה ברפובליקת קפריסין. סוגיית קפריסין הפכה לסלע מחלוקת בין טורקיה ליוון, אולם מאז 1975 היו רק אירועים אלימים מעטים על הגבול בין שני חלקי האי.
בין שתי המדינות מתקיים תהליך שלום מתמשך.
ב-2017 פורסמו אזהרות מסע מהרשויות הקפריסאיות (היווניות) כי תיירים שיגיעו לקפריסין הטורקית עלולים להיאסר עד שנה או לקבל קנס כבד. בהתאם, משרד החוץ הקפריסאי והשגרירות חידדו את אזהרת המסע לקפריסין הצפונית, וציין שבין השאר, תיירים ישראלים שישהו במלונות בצפון האי עלולים להיענש משפטית[2][3].
הערות שוליים
- ^ נאום מקאריוס בעצרת הכללית של האומות המאוחדות - 19 ביולי 1974
- ^ פטרסבורג, עופר; אייכנר, איתמר (2017-09-19). "קפריסין מונעת כניסת ישראלים לצד הטורקי". Ynet. נבדק ב-2019-01-11.
- ^ אייכנר, איתמר (2017-11-21). "קפריסין גירשה עשרות ישראלים שניסו להיכנס לצד הטורקי". Ynet. נבדק ב-2019-01-11.
