יחסי האיחוד האירופי – קפריסין
| יחסי קפריסין – האיחוד האירופי | |
|---|---|
|
|
| |
| קפריסין | האיחוד האירופי |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,251 | 4,324,782 |
| אוכלוסייה | |
| 1,372,884 | 513,949,445 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 36,333 | 17,610,000 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 26,465 | |
יחסי קפריסין והאיחוד האירופי הם מכלול היחסים הדיפלומטיים, הכלכליים, הגאוגרפיים והאחרים הקיימים בין קפריסין לאיחוד. היחסים בין קפריסין לקהילה האירופית כוננו מאז שנת 1962 והיא הצטרפה אל הקהילה הכלכלית האירופית עשר שנים לאחר מכן. התהליך להצטרפותה של קפריסין לאיחוד האירופי החל בבקשת ההצטרפות בשנת 1990. הבקשה להצטרפות אושרה על ידי המדינות החברות ב-25 ביוני 1994 בקורפו, יוון. קפריסין הצטרפה לאיחוד לאחר חתימה אמנת אתונה ב-16 באפריל 2003 לצד צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה וסלובניה. קפריסין היא חברה רשמית באיחוד האירופי מ-1 במאי 2004.
כחלק מחברותה באיחוד האירופי, בשנת 2008 קפריסין אימצה את האירו בתור המטבע הרשמי והצטרפה לגוש האירו. באותה השנה קפריסין נקלעה גם היא למשבר החוב האירופי והמשבר הכלכלי העולמי. כמו כן, קפריסין נתמכה על ידי האיחוד וקיבלה ממנו סיוע כלכלי כחלק מתוכניתה של הנציבות האירופית לטפל במדינות החברות שנפגעו בעקבות מגפת הקורונה בשנת 2020.
מבחינה גאוגרפית, כל האי של קפריסין משתייך לאיחוד האירופי אך חוקי האיחוד האירופי אינם בתוקף בצפון קפריסין, אשר פועלת בתור מדינה עצמאית ואינה מוכרת על ידי שאר מדינות העולם פרט לטורקיה.
נכון לשנת 2025, קפריסין נמצאת בתהליכי הצטרפות לאמנת שנגן.
רקע היסטורי
קפריסין לפני עצמאותה
קפריסין נמצאת בסכסוך ארוך שנים בין יוון וטורקיה. בין יוון וקפריסין קיימים יחסים קרובים במיוחד, שהתחילו בהתיישבות היוונית בקפריסין כבר משנת 1600 לפני הספירה. מערכת יחסים זו התבססה במהלך השנים על תרבות משותפת, יחסי דת (הדת השלטת בקפריסין כיום היא נצרות יוונית-אורתודוקסית) והתמיכה היוונית בקפריסין בכל הקשור לסכסוך הקפריסאי.[1] קפריסין הייתה תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית משנת 1571 ולאחר מכן נכבשה על ידי האימפריה הבריטית ב-1878. במהלך השלטון הבריטי בקפריסין, האוכלוסייה הקפריסאית היוונית תמכה במשך שנים בסיפוח של קפריסין ליוון, אך מדיניות זו השתנתה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20.[1] לקבוצות השואפות לעצמאותה של קפריסין היו גם יחסים עם ברית המועצות דרך היחסים של ברית המועצות עם טורקיה ויוון לאחר מלחמת העולם השנייה. כתוצאה עלייתן של שאיפות לאומיות ודרישות של קבוצות לאום לעצמאות משלהן אחרי המלחמה, קפריסין הכריזה על עצמאות בשנת 1960.[2]
קפריסין וברית המועצות
היחסים הדיפלומטיים בין קפריסין לברית המועצות התחילו באופן רשמי ב-18 באוגוסט 1960 על רקע מהמתחים בין ארצות הברית לברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות ניסתה להרחיב את השפעתה הקומוניסטית באגן הים התיכון. לאור הצטרפותן של יוון וטורקיה לנאט"ו, הניסיונות הסובייטים כללו יצירת מערכת יחסים חברית עם קפריסין שקיבלה עצמאות מעט לאחר מכן עקב מיקומה האסטרטגי. בגלל סכסוכים פנימיים בתוך קפריסין עלה חשש בברית המועצות כי קפריסין תצטרף גם היא לצידן של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, ולכן היא הסתמכה על סכסוכים בין-מדינתיים בין מדינות נאט"ו וניסתה להשתמש בהם כדי להחליש את המדינות המזרחיות יותר שחברות בנאט"ו - טורקיה ויוון. אחד הדברים שסייעו לגוש הסובייטי לצבור ולשמור על השפעה בקפריסין היא עלייתה בפופולריות של מפלגת AKEL הקפריסאית וכניסתה לקואליציה, ובכך התקיימה ברית על בסיס אידאולוגי.[3]
הרבה מחברי מפלגת AKEL חונכו במדינות סוציאליסטיות, והובילו גישה של פייסנות וסולידריות כלפי ברית המועצות. הנשיא הראשון של קפריסין, הארכיבישוף מקאריוס השלישי לא הגביל או פעל נגד פעילות המפלגה מתוך הנחה שחרם לא יעזור להפיג את התמיכה הקפריסאית בקומוניזם אלא שתמיכה זו תחלוף עם השנים. מקאריוס קיים יחסים דיפלומטים עם הגוש הסובייטי והגוש המערבי ובכך הצליח לשפר את מעמדה הבינלאומי של קפריסין. יחסים אלו בין קפריסין לברית המועצות נתפסו כאיום ממשי מצד המערב. במהלך שנות ה-60, ברית המועצות ומדינות ברית ורשה סיפקו לקפריסין נשק וסיוע צבאי בשווי של 70 מיליון דולר ותמכו במקאריוס. במהלך שנות ה-70 היחסים בין קפריסין וברית המועצות עלו מדרגה עם חתימה של הסכמים לשיתופי פעולה כלכליים ותרבותיים. משנות ה-70 עד התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, ברית המועצות ניסתה להיות מתווכת בסכסוך הקפריסאי והתנגדה לכל רעיונות של המשך הפיצול או סיפוח האי ליוון או לטורקיה. יחסים אלו היוו בסיס ליחסים הדיפלומטיים בין קפריסין לרוסיה.[3]
פיצול האי
למרות עצמאותה, המתחים בין קפריסאים יוונים (המהווים כ-80% מהאוכלוסייה) וקפריסאים טורקיים (המהווים כ-20% מהאוכלוסייה) רק החמירו והתלבו עקב לחצים קיצוניים מיוון וקפריסין. לחצים אלו הגיעו לנקודת רתיחה ב-20 ביולי 1974, כאשר טורקיה פלשה לשטחה של קפריסין והשתלטה על החלק הצפוני שלי האי, שמהווה כ-40% משטחה הכולל של קפריסין. הטורקים הצדיקו את פלישתם כתגובה למרד של ארגון ה-EOKA היווני, והטענה שהיוונים תכננו לספח את קפריסין לשטחם. כתוצאה מפיצול האי, צפון קפריסין הכריזה על עצמאות חד-צדדית בשנת 1983 והיא מוכרת כיום רק על ידי טורקיה.[2][3]
יחסי קפריסין והקהילה האירופית
היחסים הכלכליים בין קפריסין לקהילה האירופית החלו בשנת 1962, עם בקשת קפריסין להצטרף לקהילה. ב-19 בנובמבר 1972, כאשר נחתם הסכם כלכלי בין קפריסין לבין הקהילה הכלכלית האירופית שקדמה לאיחוד האירופי המודרני, ובאמצעותו קפריסין הצטרפה לקהילה באופן רשמי. מטרתו של הסכם זה הייתה להביא לאיחוד מכסים בשני שלבים, אשר ייבנה במשך עשר שנים. השלב הראשון של ההסכם, שהיה עתיד להסתיים בשנת 1977 אך הוארך עד שנת 1987, כלל בין היתר הפחתה של מכסים על מוצרים חקלאיים ותעשייתיים. עם זאת, השלב השני שכלל את ביטול כלל הגבלות תנועת הסחר בין קפריסין ואירופה ואת ביטול והמכסים הנותרים התבטל עקב התחלת המשא ומתן בנושא הצטרפות קפריסין לאיחוד האירופי.[4][5]
החל משנת 1977 נחתמו ארבעה פרוטוקולים לשיתוף פעולה כלכלי בין הקהילה האירופית לקפריסין אשר כללו הלוואות, מענקים ותרומות. שני הפרוטוקולים הראשונים אשר הגיעו לסכום של כ-70 מיליון אקו (כיום אירו) הושקעו במימון פיתוח תשתיות ביוב, מים, אנרגיה, ובנייה ברחבי האי וגם באזור צפון קפריסין. הפרוטוקול השלישי עסק בפיתוח האזורים היצרניים כדי לסגלם לתנאי התחרות שתיווצר כתוצאה מהסכם המכסים בין קפריסין לקהילה האירופית. הפרוטוקול הרביעי, שנחתם בשנת 1999 והגיע לסכום של 72 מיליון אקו, עסק במימון פרויקטים שיקדמו את התפתחותה הכלכלית והחברתית של קפריסין וישנו מעט את הכלכלה הקפריסאית כדי שזו תתאים להצטרפות עתידית לאיחוד האירופי.[4]
הצטרפותה של קפריסין לאיחוד האירופי
האתגרים להצטרפות קפריסין לאיחוד
הרעיון והדרישה של הצטרפות קפריסין לאיחוד האירופי עלו בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, כאשר ומקבלי ההחלטות הקפריסאיים החליטו שהסכם המכסים והסחר הכלכלי אינו מספיק בכדי למלא את צרכיה הכלכליים והפוליטיים של קפריסין. תפיסה זו נבעה מתוך המחשבה שחברות באיחוד האירופי תגרום לאיחוד להתערב לצורך פתרון הסכסוך הקפריסאי שחילק את האי לשתיים עקב הפלישה הטורקית ב-1974, או לספק הגנה מהצבא הטורקי. עם הקריאה להצטרף לאיחוד בשנת 1990, קפריסין התמודדה עם מספר אתגרים אשר גרמו לעיכוב של כ-3 שנים בשיחות ההצטרפות. אחד האתגרים המרכזיים בהצטרפותה של קפריסין לאיחוד היא המדיניות של טורקיה, אשר טענה שהצד היווני של קפריסין לא יכול להצטרף לאף ארגון בין-לאומי בשם כל האי. טורקיה התבססה על שורת הסכמים בין-לאומיים שנחתמו בין יוון וטורקיה בשנים 1959–1960, הקובעים כי קפריסין לא יכולה להצטרף לאף ארגון שלא כולל בתוכו את יוון ואת טורקיה. כמו כן, טורקיה דחתה באופן קטגורי את הצטרפות קפריסין לאיחוד האירופי בכל זמן שמצב הסכסוך והסטטוס המדיני של קפריסין לא נפתר. אתגר נוסף שקפריסין התמודדה עימו הוא התפיסה של האיחוד האירופי לגבי הצטרפותה. האיחוד האירופי וגופיו השונים הבינו כי המצב בקפריסין מורכב מאוד בעקבות הסכסוך, ובאותה העת האיחוד האירופי לא ביצע מאמצים או ניסיונות לגישור הסכסוך או טיפול במדינה המפוצלת. האתגר השלישי הגיע מכיוון האוכלוסייה הצפון-קפריסאית, שסירבה להצעות חוזרות ונשנות להקמת צוות כלל-קפריסאי למשא ומתן עם האיחוד האירופי, ושהרפובליקה הקפריסאית היוונית תפעל בשמה. במהלך המשא ומתן בין האיחוד האירופי לבין הרפובליקה של קפריסין ההנהגה הצפון קפריסאית ביקשה משא ומתן נפרד בנוגע להצטרפות לאיחוד האירופי, אך זה נענה בסירוב מצד האיחוד.[6]
תהליך המשא ומתן וההצטרפות
ב-4 ביולי 1990 קפריסין הגישה בקשה רשמית להצטרף לאיחוד האירופי. שלוש שנים לאחר מכן, באוקטובר 1993 החלו הכנות לקראת משא ומתן לאחר שהאיחוד האירופי בחן את בקשת קפריסין ומצא כי היא עומדת בקריטריונים הראשוניים הנדרשים כדי להפוך למדינה חברה. קפריסין הקימה 23 צוותים אשר יעסקו בפרקים השונים של מסמך הקרוי "Acquis Communautaire" אשר עוסק בהתאמת חוקי המדינה לחוקי האיחוד האירופי ומהווה חלק מקריטריוני קופנהגן. מדובר בסדרת קריטריונים ותנאים אותם צריכה לעבור כל מדינה המעוניינת להצטרף לאיחוד האירופי.[4] בוועידת קורפו שהתרחשה ביוון ב-1994, הוחלט לצרף את קפריסין ומלטה לתוכנית הרחבת האיחוד האירופי לאחר שיוון גיבתה את הצטרפותה של קפריסין לאיחוד. כדי לוודא שבקשתה של קפריסין תאושר, יוון איימה על המדינות החברות כי לא תאשרר את הצטרפותן של אוסטריה, שוודיה ופינלנד אם בקשתה של קפריסין לא תיכלל ברשימת המדינות המועמדות ממרכז ומזרח אירופה. בשנת 1997, המועצה האירופית החלה בתוכנית שילוב והסתגלות כלכלית אשר תאפשר לאיחוד האירופי לקלוט את האוכלוסייה הקפריסאית היוונית וגם את האוכלוסייה הקפריסאית הטורקית בצפון קפריסין בעקבות ההחלטה שנקבעה בוועידת לוקסמבורג באותה השנה. המשא ומתן הרשמי החל ב-30 במרץ 1998 ובראש צוות המשא ומתן הקפריסאי עמד נשיא קפריסין לשעבר יורגוס ואסיליו. ואיסליו וצוות המשא ומתן הזמינו נציגים מצפון קפריסין לקחת חלק ולהשתתף במשא ומתן להצטרפות, אך למרות גיבוי של המדינות החברות וצוות המשא ומתן האירופי, ההנהגה הצפון קפריסאית סירבה להצעה זו. הליך המשא ומתן עם קפריסין התנהל במקביל למשא ומתן עם חמש מדינות נוספות: הונגריה, פולין, צ'כיה, אסטוניה וסלובניה.[6]
השלב הראשון של המשא ומתן בדק באופן מקיף אם קפריסין התאימה את חוקיה הרלוונטיים לחוקי האיחוד המצוינים ב-Acquis Communautaire ונמשך משנת 1998 עד 2000. אחד מתנאי המסמך היה שקפריסין תתחייב להשקיע כספים ומשאבים ב-"פרויקטים דו-חברתיים" אשר יסייעו גם לאוכלוסייה בצפון קפריסין. כדי שתעמוד בקריטריונים של ה-Acquis Communautaire ומבחני קופנהגן, קפריסין התאימה את חוקיה ומדיניותה הקשורים לסחר, מדיניות חברתית, מערכת המשפט וענייני פנים למדיניות האיחוד האירופי תוך אימוץ רגולציות וכלים חקיקתיים הקיימים במדינות האיחוד האירופי. כמו כן, היא חתמה על הסכמים המכתיבים את יחסי הסחר והיחסים הדיפלומטיים בינה לבין האיחוד האירופי.[7] בתחילת המשא ומתן, איחוד האי ופתרון הסכסוך תוך הסתמכות על תוכנית השלום של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן היוו תנאי ראשוני לחברות באיחוד, אך לאחר נפילת "תוכנית אנאן" האיחוד המשיך בתהליך המשא ומתן ללא תנאי זה.[5]. בוועידת קופנהגן שהתקיימה בדצמבר 2002, האיחוד האירופי הודיע באופן רשמי שבקשתה של קפריסין להצטרף התקבלה בחיוב והיא עתידה להפוך לחברה רשמית בשנת 2004. במסגרת "אמנת אתונה" בשנת 2003 אושררו הצטרפותן של קפריסין, צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה וסלובניה. עם זאת, באמנת אתונה יוחס סעיף מיוחד לקפריסין אשר אומר כי חוקי ה-Acquis Communautaire אינם חלים בצפון קפריסין, איפה שריבונותה של רפובליקת קפריסין אינה חלה. כמו כן, האמנה מציינת שברגע שייפתר הסכסוך, חוקי האיחוד האירופי יחולו באופן מיידי על כל האי ובכך יקלו על ההליכים המשפטיים והחוקיים של איחוד האי.[2] עשר המדינות הללו היו תחת סטטוס של "מדינות משקיפות" עד השלמת התהליך וההצטרפות הרשמית שהתרחשה ב-1 במאי 2004.[4] חדשות אלו על הצטרפותה של קפריסין לאיחוד וסיום התהליך הממושך שהחל בתחילת שנות ה-90 התקבלו בצורה חיובית בכל רחבי האי, שכן גם קפריסאים יוונים וגם קפריסאים טורקים רבים ראו בחברות באיחוד ככלי לפתרון הסכסוך. האופטימיות הכלל קפריסאית הזו הגיעה לאחר כישלונן של מספר תוכניות, רעיונות ותהליכי משא ומתן שנועדו לפתור את הסכסוך הקפריסאי ולאחד את האי מחדש, דוגמת החלטה 335 של מועצת הביטחון של האו"ם הקובעת שעל כל האומות לכבד את ריבונותה, עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של קפריסין, ותוכנית קופי אנאן לאיחוד קפריסין.[8]
יחסי קפריסין והאיחוד האירופי היום
הצטרפות לגוש האירו ומשברים כלכליים
בשנת 2007 האיחוד האירופי אישר שתי החלטות אשר אפשרו לקפריסין ומלטה להצטרף לגוש האירו. לשם ההצטרפות, קפריסין הייתה צריכה לעמוד בקריטריונים הקיימים של הנציבות האירופית לשילובן של מדינות חברות בגוש האירו אשר כוללים יציבות מחירים, מצב יציב של תקציבי הממשלה, השתתפות במנגנון המרת המטבעות של המערכת המוניטארית האירופאית וקיומה של ריבית לטווח ארוך שתרצה את האיחוד האירופי. כמו כן, קפריסין שינתה את תהליכי החקיקה המקומית שלה כדי שתתאים לשינוי המטבע לאירו. לאחר שקפריסין ביצעה את הצעדים הנדרשים המראים למדינות החברות כי היא עומדת בקריטריונים של הנציבות, המועצה לעניינים כלכליים ומוניטאריים האירופאית אישרה את ההצטרפות והעבירה את ההחלטה להצבעת המדינות החברות שאישרו את הצטרפותה גם הן. בתאריך ה-1 בינואר 2008 קפריסין נהייתה חברה רשמית בגוש האירו, ובתאריך ה-18 באפריל של אותה השנה האירו החליף את הפאונד הקפריסאי.[9]
חברותה של קפריסין באיחוד האירופי גרמה לפגיעה קשה בכלכלתה עקב משבר הסאבפריים ב-2007, שהוביל לפרוץ המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 2008 ופגע בין השאר בגוש האירו. האי סבל מקיפאון כלכלי ב-2009, שהוביל למיתון בשנת 2012. פגיעה זו שהובילה לצמצום הצריכה האישית פגעה בעיקר בעסקי הקמעונאות והתיירות הקפריסאיים והובילה לסגירת חנויות המונית. כמו כן, שיעור האבטלה עלה באופן משמעותי ועמד על 7.5%, אשר היווה את שיעור האבטלה הגבוה ביותר באי מאז סיום הפלישה הטורקית לקפריסין בשנת 1976. בנוסף, עקשנותו הכללית של נשיא קפריסין באותה התקופה דימיטריס כריסטופיאס וסירובו להישמע לעצותיהם של משרדים ממשלתיים החמירו את המשבר הכלכלי בקפריסין ועיצבו את דעת הקהל הקפריסאי נגדו.[10]
הצטרפותה של קפריסין לגוש האירו בסמיכות למשבר הכלכלי העולמי ומשבר החוב האירופי השפיעו על אירופה. בגלל הפגיעה קפריסין לא יכלה לשלם את חובותיה הממשלתיים והבנקאיים לאיחוד האירופי ללא סיוע מצד שלישי. בנוסף, המשבר הכלכלי ביוון אליו הייתה חשופה קפריסין עקב חברותה באיחוד ובגוש האירו רק החמיר את המשבר הכלכלי במדינה.[11]
ביוני 2012 קפריסין הגישה בקשה לסיוע כלכלי מהאיחוד האירופי אך סירובו של הנשיא כריסטופיאס להפרטות בשוק הקפריסאי, שהיה נשיאה הקומוניסטי הראשון והיחידי של קפריסין, עיכבו את השיחות עד לפרישתו בשנת 2013 ובחירתו של ניקוס אנסטסיאדיס לנשיאות. ממשלתו של אנסטסיאדיס חתמה על הסכם להתאמת הכלכלה הקפריסאית עם האיחוד האירופי (שהיה גם בעת המשא ומתן נציגם של קבוצת האירו, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבין-לאומית). ב-25 במרץ 2013 הוחלט על מתן סיוע כלכלי בשווי 10 מיליארד אירו, שהותנה בסגירת הבנק הקפריסאי השני בגודלו (הקרוי "בנק לאיקי"), הטלת מס חד פעמי על כל הפיקדונות הלא מבוטחים של הבנק והחרמת 48% מהפיקדונות הלא מבוטחים בבנק המסחרי הגדול ביותר, בנק קפריסין. באמצעות סיוע זה והצלחת קפריסין לחזור ולפעול בשוק ההלוואות הפרטיות, כלכלת קפריסין הצליחה להשתקם בשנת 2016.[10]
עלייה וירידה באירוסקפטיות
הסיוע של האיחוד האירופי והתלות הכלכלית שנוצרה ממנו הובילו בשנת 2013 לתגובות מעורבות בציבור הקפריסאי, והדרישות של האיחוד מקפריסין כתנאים לקבלת הסיוע גרמו למתח במערכת היחסים ביניהם. דעות אלו הובילו בין היתר לפקפוק בלגיטימיות החברות הקפריסאית באיחוד האירופי מצידה של התקשורת בקפריסין.[12]
עם זאת, בשנת 2016 גל האירוסקפטיות החל לדעוך עקב היותו מותנה לאירועים כמו המשבר הכלכלי, ולא "אירוסקפטיות כללית" שמתנגד לפרויקט האיחוד האירופי, תפקודו ורעיונות פאן-אירופיים.[12] בשנת 2019, דווח כי גל התמיכה באיחוד האירופי התגבר וכי 54% מאוכלוסיית קפריסין תומכים בחברות באיחוד. כמו כן, למרות ההתנגדות לגוש האירו שהייתה בולטת בעת המשבר הכלכלי, דווח ב-2019 כי 82% מהאוכלוסייה בעד הישארות בגוש האירו - מה שמעיד על דעיכה ממשית באירוסקפטיות הקפריסאית בחלוף המשבר הכלכלי שפגע בה באופן כה קשה.[13]
התמודדות עם מגפת הקורונה
חברותה של קפריסין באיחוד סיפקה מעטפת ורשתות ביטחון כלכליות ותשתיתיות להתמודדות עם פרוץ מגפת הקורונה, ומנעה את קריסתה של הכלכלה הקפריסאית לנקודה שממנה לא תוכל להתאושש. עקב התפשטות מגפת הקורונה בפברואר 2020, הנציבות האירופית פעלה כדי לצמצם את המיתון הכלכלי שנגרם ולאפשר רכישת וחלוקת חיסונים למדינות החברות, כולל קפריסין.[14] תוכנית הסיוע של האיחוד העניקה לקפריסין סיוע כלכלי בשווי של מעל מיליארד אירו שנועד לסייע לעסקים ועצמאיים שנפגעו כתוצאה מהקורונה.[15] במסגרת תוכנית הסיוע של האיחוד האירופי למדינות החברות, בין השנים 2020–2022 הנציבות האירופית נקטה במדיניות של הקלה בתשלומי מע"מ, ביטול ריביות והעברת שורת מענקים, הלוואות וסובסידיות כלכליות שנועדו לחזק ולשקם עובדים עצמאים ועסקים קפריסאים מכלל המגזרים לרבות עסקי חקלאות, חברות ושדות תעופה, ערוצי חדשות ועיתונאות, תיירות, ויצרני יין.[16]
קפריסין ואמנת שנגן
נכון לשנת 2025, קפריסין ואירלנד הן שתי המדינות היחידות באיחוד האירופי שאינן חברות באמנת שנגן, בו חברות 29 מדינות שחלקן אינן חברות באיחוד האירופי. הסיבה העיקרית לכך שקפריסין לא הצטרפה לאזור שנגן נובעת מהפיצול בין קפריסין לצפון קפריסין כתוצאה מהסכסוך הקפריסאי והפלישה הטורקית ב-1974.[17] עם זאת, בשנת 2019 שר החוץ הקפריסאי דאז ונשיא קפריסין כיום, ניקוס כריסטודולידיס, הודיע באופן רשמי שהמדינה החלה את תהליך ההצטרפות למרחב וחתימה על אמנת שנגן. בשביל להצטרף לשאר המדינות עליה לענות על ארבעה קריטריונים מרכזיים:
1. קיומה של בקרת גבולות יסודית לגבולותיה החיצוניים של קפריסין, הכוללת תשתית מעקב מתקדמת, בקרי גבולות מיומנים ופעילות לפי רגולציות הכניסה והיציאה של אמנת שנגן.
2. אימוץ מלא של פרוטוקול הוויזות של האמנה, והנפקת "ויזות שנגן" שיוזנו לתוך מערכת הוויזות של האזור (VIS) ובכך יאפשרו שקיפות ושיתוף פעולה בין-מדיני בכל הקשור להנפקה ומעקב של ויזות.
3. שיתוף פעולה ביטחוני עם המדינות החברות באמנה הכולל מבצעי שיטור גבולות עם המדינות, שיתוף מידע בזמן אמת ואינטגרציה עם "מערכת המידע של שנגן" (SIS).
4. התאמה מלאה של קפריסין לחוקי הגנת הנתונים של האיחוד האירופי בכלל, ולרגולציית הגנת הנתונים הכללית בפרט (GDPR). כמו כן, קפריסין צריכה לאמץ פרוטוקולים ספציפיים של אמנת שנגן להגנה על מידע ונתונים אשר נועדו להגן על מידע אישי וביטחוני רגיש.[18]
בנוסף לקריטריונים אלו, קפריסין צריכה להתאים חלק מחוקיה הקיימים לסטנדרטים הנדרשים באמנת שנגן. חוקים אלו כוללים את חוקי ההגירה הקפריסאים, יישור החקיקה הנוגעת בהנפקת ויזות, איסוף נתונים ביומטריים, חוקים להגנה על נתונים אלו ולהרחיב את מערכות הפיקוח וההכשרה של סמכויות לשיטור גבולות. כחלק מהשלמתו של תהליך זה, קפריסין צפויה ליהנות מזכויות המגיעות עם חברות באמנה זו הכוללות תנועה חופשית של אנשים מהמדינות החברות אשר תוביל לעלייה בתיירות לאי, עלייה בהשקעה וסחר של משקיעים זרים, חיזוק קשרים כלכליים בין מדינתיים, עלייה בהשקעות נדל"ן ממדינות שלישיות שמעוניינות בגישה לאזור שנגן ואבטחת גבולות מוגברת באמצעות סיוע בין-מדיני ויוזמות חדשות של מדינות שנגן לייעול הגנת הגבולות.[18]
תהליך הצטרפותה של קפריסין לאמנת שנגן עדיין נמשך, כאשר ביולי 2023 קפריסין השתלבה לראשונה במערכת ה-SIS. בנובמבר של אותה שנה שר החוץ הקפריסאי קונסטנטינוס קומבוס הודיע על מחויבותה של קפריסין להצטרף והעלה את תקציב משרדו ב-8.9% כדי שיוכלו להמשיך את התהליך באופן רציף וחלק. ביולי 2024 משרד הספנות הקפריסאי הוציא הנחיות רשמיות לספקים אשר מחייבות אותם לפעול בהתאם למערכת הכניסה-יציאה האירופית (EES) ומערכת המידע והיתרי הנסיעות האירופית (ETIAS). ב-10 בינואר 2025, הנשיא כריסטודולידיס הצהיר כי קפריסין עתידה לפתור את על הבעיות הטכניות של תהליך ההצטרפות עד סוף שנת 2025, ובכך היא תצטרף בשנת 2026.[17] לפי גורמים משפטיים קפריסאים, הצטרפות לאמנה זו תהווה עוד שלב באינטגרציה של קפריסין עם האיחוד האירופי ואירופה כולה, ותאפשר את קיומן של הזדמנויות כלכליות וביטחוניות חדשות לכל תושבי האי. למרות הזדמנויות אלו, האתגר המרכזי עימו קפריסין עדיין תיאלץ להתמודד הוא ניהול "הקו הירוק" המפריד בין הצד היווני לצד הטורקי שעדיין לא נחשב כחלק מהאיחוד האירופי.[18]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Cyprus-Greece Relationship. Hellenic Political Youth Association
- ^ 2.0 2.1 2.2 Sotiropoulou, M.C. (2024).Cyprus: 20 years of membership of the European Union, between singularities and a theatre of geopolitical oppositions. Fondation Robert Schuman.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Nikitina, Y., Kuznetsov, D. A., & Rustamova, L. R. (2019). Diplomatic relations between Cyprus and the Soviet Union/Russia: From cold war games to friendship and comprehensive cooperation. Cyprus Review, 31(3) 181-198.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Cyprus and the EU, High Commission of Cyprus in the UK
- ^ 5.0 5.1 Julia Villotti, 2012.EU Membership of an internally divided State - the Case of Cyprus. Archiv Des Völkerrechts, 50 (1), 21–60.
- ^ 6.0 6.1 Peter A. Zervakis, 2004. Cyprus in Europe: Solving the Cyprus Problem by Europeanizing it?
- ↑ Briefing No. 1: Cyprus and the Enlargement of the European Union. European Parliament.
- ↑ George Vassiliou, 2003. Cypriot Accession to the EU and the Solution to the Cyprus Problem. The Brown Journal of World Affairs, 10 (1), 213–221
- ↑ Accession of Cyprus and Malta to the Euro area (2008). EUR-Lex.
- ^ 10.0 10.1 Huseyin Silman. (2016). Cyprus: A story of crisis. In J. Janning (Ed.), KEEPING EUROPEANS TOGETHER: ASSESSING THE STATE OF EU COHESION (pp. 42–44) European Council on Foreign Relations.
- ↑ Liberto, D. (2024). European Sovereign Debt Crisis: Eurozone Crisis Causes, Impacts. Investopedia.
- ^ 12.0 12.1 Yiannos Katsourides. (2014). Negative Images of Europe in an Era of Crisis: The Media and Public Opinion in Cyprus. Journal of Contemporary European Studies, 24(1), 61–85.
- ↑ Katsourides, Y. (2020). Circumstantial and Utilitarian Euroscepticism: Bailed-in Cyprus during and after the Eurozone Crisis. South European Society and Politics, 29(4), 515–542.
- ↑ Timeline of EU action. European Commission, Retrieved 24.06.2023
- ↑ State aid: Commission approves €1 billion Cypriot scheme to support enterprises and self-employed individuals in context of coronavirus outbreak, 20 April 2022, European Commission. .
- ↑ Coronavirus state aid support measures for CYPRUS. European Commission
- ^ 17.0 17.1 Konstantinou, M. (2025). Cyprus and the Schengen Area: Update on the Prospects of Joining. George K. Konstantinou Law Firm.
- ^ 18.0 18.1 18.2 CYAUSE Audit services (2025). Cyprus to join Schengen in 2026! What Happens then?
יחסי האיחוד האירופי – קפריסין41807253Q30751908