יצחק ד'ארבלה
ד"ר יצחק (גרגורי) דַ'ארְבֶּלֶה (אמציסלבסקי) (1847–1910) היה רופא, איש העלייה הראשונה, שבעשור האחרון של המאה ה-19 שימש מנהל בית החולים רוטשילד בירושלים. מלבד עיסוקו הרפואי חקר את תולדות יהדות ספרד ולשונהּ, ושימש היושב-ראש הראשון של חברת שפה ברורה, שממנה קם ועד הלשון העברית.
קורות חיים
יצחק דַ'ארְבֶּלֶה נולד בפולטבה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) בשם יצחק אמציסלבסקי ליעקב ולציפה לאה, משפחה חרדית מחסידות חב"ד, שהעניקה לילדיה חינוך תורני והשכלה כללית. סיים גימנסיה רוסית ולמד באוניברסיטת פטרבורג, וממנה עבר לפריז להשתלם בלימודי הרפואה, ושם קיבל תואר דוקטור לרפואה.
נשא לאשה את תלמידתו הנוצרייה, חרף התנגדות הוריו. כעבור זמן התגרש ממנה, ולימים נשא לאשה את מאלויה לבית שוורץ.
הוזמן לשמש כרופאו הפרטי של סולטאן זנזיבר שבאפריקה. הסולטאן הפקיד בידיו גם שליחויות דיפלומטיות חשובות בבירות אירופה. בעת שהותו בזנזיבר שינה את שם משפחתו מאמציסלבסקי לד'ארבלה, על שם אי קטן שהסולטאן העניק לו במתנה לאות הוקרה.
רופא בראשון לציון
בשנת תרמ"ו (1886) ביקר בפריז, שם הציגו הרב של פריז בפני הברון רוטשילד. רוטשילד שכנע אותו לעזוב את זנזיבר ולעלות לארץ ישראל כדי לשמש רופא במושבה ראשון לציון. בסוף 1887 עלה לארץ והתיישב בראשון לציון. הוא שירת כרופא של ראשון לציון וסביבתה, וכאות הוקרה על מסירותו העניקו לו פקידי הברון רוטשילד חלקת שדה וכרם במושבה.
מנהל בית החולים רוטשילד
בשנת 1889, לאחר פטירת גיסו ד"ר יצחק שוורץ, שהיה מנהל בית החולים רוטשילד, נתמנה ד'ארבלה תחתיו כמנהל בית החולים; אנשי ראשון לציון ניסו להניאו מכך, ואף פרסמו מודעה בעיתון "הצבי", אך ללא הועיל.
הוא שימש בתפקידו כעשר שנים, והקדיש את רוב זמנו לניהול בית החולים ולטיפול בחוליו. בתקופת שהותו בירושלים התפרסם ד"ר ד'ארבלה והיה איש חברה בעל מעמד. ביתו, שהיה בסמוך לבית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים 54 {משמש כיום -2018- כמלון בוטיק "וילה בראון"), שימש מוקד לבילוי חברתי של החברה הגבוהה בעיר ושל דיפלומטים זרים. בני הזוג ד'ארבלה נהגו לערוך נשפים בביתם ופיזרו הון רב על חיי חברה נוצצים.
בשנת 1899 נאלץ ד"ר ד'ארבלה להתפטר מניהול בית החולים, בעקבות הלשנה של מנהל משק הבית של בית החולים. שנה אחת היה מחסור בעצים, וד'ארבלה ציווה לקחת קורות ששימשו את בית החולים ולהשתמש בהן להסקה. כמו כן, כשראה ד'ארבלה כי יריעות בד ששימשו את בית החולים התבלו, הגה רעיון להשתמש בהן לתפירת כלי לבן, כותנות, מכנסיים וטליתות-קטנות לחולים; הוא לא שם לב שעל הבד מוטבעים שני חותמים, של הנוצרים הפרסביטריאנים ושל בית החולים. כשנתגלע סכסוך בין ד"ר ד'ארבלה לבין מנהל משק הבית של בית החולים, החליט מנהל משק הבית לספר לבעלי בית החולים, משפחת רוטשילד, על מעשה המנהל. הוא שלח לפריז חבילה ובה בגדים שנתפרו מיריעות בית החולים, ועליהם חותם נוצרי וחותם בית החולים. בעקבות המעשה נאלץ ד'ארבלה להגיש את התפטרותו.[1]
בעל אדמות
בתקופת שהותו בארץ ישראל עסק ד'ארבלה ברכישת אדמות ברחבי הארץ. את ניהול אדמותיו בראשון לציון הפקיד בידי דודנו חיים יעקב קרישבסקי. יחד עם גיסו אלכסנדר אפטקמן (שהיה נשוי לאחותו רוזה) ואחיינו קרישבסקי היה ד'ארבלה בין גואלי אדמות סג'רה.
חוקר ואיש לשון
ד'ארבלה היה בקי בשתים עשרה שפות. בשנת תרנ"ו (1896) פרסם בירושלים מילון עברי-ספרדי כדי שישמש כלי עזר לדוברי ספרדית הרוצים להשתמש בשפה העברית. הוא חקר את תולדות היהדות הספרדית. לדבריו, לאחר שחקר את שורשי משפחתו, גילה כי ראש משפחת אמציסלבסקי וראש משפחת קרישבסקי היו דודנים וכי מוצאם המשותף הוא ממשפחה ספרדית בשם דה-לטס.
ד'ארבלה היה ממייסדי חברת "שפה ברורה", שבין חבריה היו אליעזר בן-יהודה, הרב יעקב מאיר וחיים הירשנזון. בשל מעמדו הציבורי הרם התמנה ד'ארבלה לעמוד בראשה. כינוס היסוד, בה' באלול תרמ"ט (1889), התקיים בביתו של ד'ארבלה. אליעזר בן-יהודה הסכים למינויו של ד'ארבלה לראש החברה כי "הוא צריך להיות הלב".[2]
אחרית ימיו
לאחר שעזב את משרתו בבית החולים רוטשילד, היגר ד'ארבלה עם משפחתו, בשנת 1900, לפלרמו שבסיציליה, שם עבד כרופא. בעקבות רעידת אדמה שהתחוללה שם ירד מנכסיו, ונאלץ לעזוב את סיציליה. הוא נסע לתוניס, שם שהה כמה שנים. הוא תכנן לשוב ארצה, אולם בשנת 1910 מת בפתאומיות כשהוא חסר-כול.
עיריית ראשון לציון קראה על שמו רחוב בשיכון המזרח.
משפחתו
אחיו של ד"ר ד'ארבלה היה יהודה לייב אמציסלבסקי, עסקן ציוני ובעל אדמות בראשון לציון. אחותם רוזה נישאה לאלכסנדר אפטקמן, אף הוא בעל אדמות, מגואלי סג'רה. בתם נדיה אפטקמן נישאה לאהרון הלוי, בנו של ההיסטוריון וחוקר השפות השמיות פרופ' הלוי מסורבון. אהרון הלוי היה מורה במקוה ישראל, ולאחר מכן כיהן כמנהל בתי ספר של אליאנס.
לד"ר ד'ארבלה היו חמישה ילדים: ניקולאי (מאשתו הראשונה), רחל, ועוד שלושה בנים שחיו באיטליה, האחד מהנדס, השני קצין בכיר בצבא האיטלקי, והשלישי איש אקדמיה.
קישורים חיצוניים
- יצחק ד'ארבלה, באלבום המשפחות - עדת ראשון לציון
- דוד תדהר (עורך), "ד'ארבלה (אמציסלבסקי), ד"ר יצחק (גריגורי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2847
- דוד תדהר (עורך), "ד'ארבלה, ד"ר יצחק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 797
- יצחק ד'ארבלה, באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
- ^ חיים מיכל מיכלין, בראי הדורות: אוסף מאמרים, זכרונות ורשימות על ירושלים.
- ^ יוסף לנג, "'שפה ברורה' – לבירור ייסודה והתפתחותה", קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה, מס' 68, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תמוז תשנ"ג, יוני 1993, באתר "סנונית".
