יש את

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה, שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא ישיר בלבד, ולכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב־1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.

משפטי "יש" במקורות

במקורות אפשר למצוא משפטי יש מיודעים בלי "את". בתנ"ך נמצאים פסוקים אלו:

• ”וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.” (בראשית, כ"ח, ט"ז)
• ”וַיֹּאמְרוּ לָהֶן: הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה?” (שמואל א', ט', י"א)
• ”וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת...” (בראשית, מ"ד, ל"א)
• ”וַנֹּאמֶר: לֹא נוּכַל לָרֶדֶת, אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ...” (בראשית, מ"ד, כ"ו)
• ”עַתָּה, לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ? הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ? אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה?” (מיכה, ד', ט')
• ”וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם.” (ירמיהו, ה', י"ג)
• ”...וְאוֹר עֵינַי, גַּם הֵם אֵין אִתִּי.” (תהילים, ל"ח, י"א)
• ”...אוֹ אֶת כָּל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע.” (ויקרא, י"ג, נ"ב)
• ”וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע.” (בראשית, ל"ח, ט')
• ”...לִבְנֵי אַהֲרֹן לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל.” (דברי הימים א', ו', ל"ט)
• ”רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם, וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ.” (ירמיהו, ד', כ"ה)
• ”...וְאֹמַר לָכֶם: אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ.” (יחזקאל, י"ג, ט"ו)
• ”...וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.” (שמואל א', י"ד, י"ז)
• ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת?” (שופטים, ו', י"ג)
• ”וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה', וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם.” (מלכים ב', ג', י"ב)
• ”וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי?” (שופטים, ט"ז, ט"ו)

גם במשנה, בתוספתא ובתלמוד ניתן למצוא דוגמאות לכך:

• ”ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות – אין צריך למעט.” (מסכת עירובין, פרק א', משנה א')
• ”יש לו שאר האם ואין לו שאר האב...” (מסכת סנהדרין, דף נ"ח עמוד א')
• ”יש לה אב ואין לה פתח בית האב, יש לה פתח בית האב ואין לה אב...” (מסכת כתובות, פרק ד')
• ”אם יש דם הנפש – יחזור הכשר ויקבל.” (מסכת זבחים, פרק ג')
• ”אוכל שנפרץ ומעורה במקצת, אם יש לו יד – אוחזין אותו ביד. עלה – אוחזין אותו בעלה. יש לו זה וזה – אוחז באיזו מהן שירצה. אין לו לא זה ולא זה – רבי מאיר אומר: בגדול...” (תוספתא, מסכת טבול יום, פרק ב', הלכה ג')
• ”ואם אין לו בית אחר – אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו – עושה מחיצה.” (מסכת ברכות, דף י"ז עמוד ב')
• ”אם אין אני לי, מי לי?” (מסכת אבות, פרק א', משנה י"ד)

בתנ"ך היו גם משתמשים במשפטים בלי "יש". הנה כמה דוגמאות:

• ”כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא.” (תהלים, ק"ל, ד')
• ”גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.” (תהלים, כ"ג, ד')
• ”...כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה לָךְ.” (ירמיהו, ל"ב, ח')
• ”כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם.” (תהלים, כ"ב, כ"ט)
• ”...וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם.” (רות, ב', ד')
• ”ה' לִי – לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?” (תהלים, קי"ח, ו')

מנגד, בתנ"ך יש שתי דוגמאות ל"יש את": ”יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ.” (יחזקאל, ל"ה, י') ו”וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.” (במדבר, ה', י') אם כי יש אומרים שהמשפט האחרון הוא משפט חסר, ולכן אין הוא דוגמה. בספר דברים רבה שנערך בסביבות המאה ה־9, יש דוגמה נוספת: ”...ועתה יש לי את המלכות, הַוֵי "אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ" וגו'.” (דברים רבה, פרשה ד', פסקה ז').

חקר "יש את" בבלשנות המודרנית

מבנה תחבירי זה נפוץ ומוטמע בעברית המודרנית, ובלשנים רבים ניסו להתעמק בשאלה כיצד הגיע, ומהו תפקידו בתחביר המודרני.

הבלשן חיים רוזן, חוקר העברית הישראלית, היה מראשוני העוסקים בנושא. רוזן הצביע על כך שצורה זו הגיעה מן השפות האירופיות (כגון אנגלית וגרמנית), שבהן באמת החפץ שעליו נאמר שהוא ישנו, הוא המושא (כגון במשפט "I have got the book"). רוזן טען שבעברית נוצר ורבואיד, וכי 'יש ל־' הפך לדמוי־פועל בהשפעת אותן שפות, ועל כן במשפט "יש לי את הספר", 'יש לי' הוא הנשוא, ו'את הספר' הוא המושא.

רוזן גם הצביע על כך שכבר במקרא יש מקרים שוליים של "יש את", כגון בפסוק ”וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ.” (במדבר, ה', י'), ועל כן ההשפעה האירופית לא יצרה דבר חדש לגמרי, אלא רק הביאה למרכז הבמה צורה נידחת.

דעתו של רוזן על תחביר 'משפטי יש' לא התקבלה על ידי החוקרים שבאו אחריו, ואלה הציעו דרכים נוספות לחקר משפטים אלו. יעל רוזן ואליעזר גלינרט עסקו בנושא אף הם. המשותף לדבריהם הוא שנוצרה מעין "התמשאות של הנושא", כך שהנושא במשפטים אלו מתנהג בצורה מסוימת כמו מושא, ועל כן מקבל את המילית 'את'.

דעה נוספת היא של רוני הנקין, שטענה כי "את" אינה מציינת רק מושא, אלא גם "יחסת לא־נושא כללית" – דבר המצוי גם בשפות אחרות, ומסמן בדרך כלל נשוא לוגי.

קישורים חיצוניים

• יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נ"ו (ד'), תשס"ז
• חיים איזק, יש בי את התכונה לנדנד, דבר, 24 בדצמבר 1970
• יש לנו את זה, בבלוג אנקדוטות בלשניות על עברית ישראלית, ישראבלוג
• תקציר תולדות חקר משפטי יש, בהודעת הגולש אורי מור באתר תפוז
• דיון בנושא באתר האייל הקורא
• רוביק רוזנטל, שאל את רוביק, שאלה 281, באתר "הזירה הלשונית"
• מאיר רוטנברג, "יש לי את הדבר", דבר, 20 בינואר 1971

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28624860יש את