ממשלת כל פלסטין
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | ממשלת בובות |
| שפה נפוצה | ערבית |
| עיר בירה | עזה |
| היסטוריה | |
| הקמה | מלחמת העצמאות |
| תאריך | 22 בספטמבר 1948 |
| פירוק | |
| תאריך | 1959 |
| ישות קודמת |
 המנדט הבריטי |
| ישות יורשת |
 רצועת עזה תחת שלטון מצרים |
| שליטים בולטים |
נשיא: חאג' אמין אל-חוסייני |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם |
| שונות | |
 | |
ממשלת כל פלסטין (ערבית: حكومة عموم فلسطين, תעתיק: חֻכּוּמַת עֻמוּם פלסטין) הייתה ישות פוליטית אשר הוקמה ברצועת עזה בספטמבר 1948, בניסיון לתת מענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות בישות פוליטית עצמאית שאינה תלויה בממלכת ירדן או כפופה לה, וזאת בתגובה לתוכניתו של עבדאללה מלך ירדן לספח את שטחי הגדה המערבית לממלכתו ולהעניק אזרחות ירדנית לתושביה הפלסטינים, תוכנית שנתפסה כמנוגדת לשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. ישות זו התקיימה במשך כעשור כניסיון מצד מדינות ערב בראשות מצרים להביא לפתרון הבעיה הפלסטינית, ובוטלה ב-1959.
היסטוריה
רקע
ב-7 באוקטובר 1947 נפתח המושב החצי שנתי של הליגה הערבית בעאליה שבלבנון.[1] אמין אל-חוסייני הגיע לעאליה, אך לנוכח התנגדותן של משלחות עבר הירדן ועיראק, הוא לא הורשה להשתתף בדיוני מועצת הליגה, ונאלץ להעלות את תביעותיו בפגישות לא רשמיות עם המשלחות הערביות. אחת מדרישותיו העיקריות הייתה תמיכה בהקמת ממשלה פלסטינית זמנית בהנהגתו, שתהיה אחראית לניהול המאבק הצבאי בפלסטין ותגשים את הריבונות הפלסטינית באזורים שיהיו בראשותה. בקשה זו זכתה אמנם לתמיכתן העקרונית של מצרים ומדינות אחרות, אך נדחתה על ידי מועצת הליגה בעקבות התנגדותם התקיפה של ראשי ממשלות עיראק ועבר הירדן.[2] בעקבות התפרצות מעשי האיבה לאחר החלטת החלוקה, ב-8 בדצמבר 1947 התכנסה בקהיר הוועדה המדינית של הליגה, וגם הפעם נמנע שיתופו של אל-חוסייני בדיונים, עקב התנגדות ראשי ממשלות עיראק ועבר הירדן.[3] הוא נאלץ להסתפק בפגישות עם ראש ממשלת מצרים ועם מזכיר הליגה, ודרש להפקיד בידי הפלסטינים בראשותו את האחריות לניהול הפעולות הצבאיות והאזרחיות בפלסטין.[4] אולם חרף עמדתם החיובית של רוב נציגי המדינות, קיבלה הוועדה המדינית את התנגדותן הנחרצת של ממשלות עבר הירדן ועיראק. אלא שהפעם אפשרות הקמתה של ממשלה פלסטינית כלל לא נידונה, מחשש שפעולה כזאת תתפרש כהשלמה עם החלטת החלוקה.[5]
בתחילת ינואר 1948 נמסר כי הוועד הערבי העליון החליט על הקמת "המינהל הפלסטיני הכללי" בהנהגתו, שאמור להכריז על עצמאות פלסטין כמדינה עצמאית ודמוקרטית, למן ה-15 במאי 1948 ואילך – מועד הפינוי הבריטי. במינהל זה יפעלו נשיא, מועצה לאומית וועד פועל. המועצה הלאומית אמורה לכלול את חברי הוועד הערבי העליון, ראשי העיריות והמועצות המקומיות, וראשי "הוועדות הלאומיות". הנשיא ייבחר על ידי המועצה הלאומית, ויטיל על מנהיג מפלגת הרוב להרכיב את הוועד הפועל, שיכהן כממשלה. כמו כן, תוקם אספה מכוננת לאישור חוקה. חברי הוועד הערבי העליון הודיעו כי הוועד הפועל אמור להתכנס לכל המאוחר בתחילת פברואר 1948, כלומר לפני כינוס הוועדה המדינית של הליגה. תוכנית זו של אמין אל-חוסייני לא עוררה עניין רב בציבור הפלסטיני. ההנהגה החוסיינית ייחסה חשיבות עליונה להשגת תמיכתן של מדינות ערב בכינון המוסדות הפלסטיניים וראתה בה תנאי הכרחי למימוש תוכניתה, אולם רוב מדינות ערב הסתייגו מרעיון הקמתה של ממשלה פלסטינית וגם נמצאו תחת לחץ בריטי שלא לאשר את תוכניתו של אל-חוסייני. ב-7 בפברואר התכנסה הוועדה המדינית של הליגה בקהיר, ואל-חוסייני השתתף לראשונה בדיוניה, אך היא דחתה את כל הדרישות שהעלתה בפניה משלחת הוועד הערבי העליון, ובראשן הקמת ממשלה פלסטינית זמנית, מסירת השלטון באזורים שיפונו על ידי הבריטים לידי "הוועדות הלאומיות", ומתן מלווה כספי לוועד הערבי העליון להקמת מינהל ערבי בפלסטין.[6] בכינוס הוועדה המדינית של הליגה באמצע אפריל 1948, שוב נדחתה הצעת הוועד הערבי העליון להקים מינהל פלסטיני, וכך הסתיים המנדט מבלי שהוקם מינהל כזה. בעקבות פלישת מדינות ערב לארץ ישראל ב-15 במאי 1948, הציע אמין אל-חוסייני להקים מדינה ערבית בכל שטח פלסטין, שתוכר על ידי מדינות ערב, אולם הצעה זו נדחתה בהתנגדות עיראק ועבר הירדן. במקום זאת כוננו הצבאות הערביים ממשל צבאי לטיפול בענייני המינהל האזרחי בשטחי הכיבוש הצבאיים, שנועד להיות סידור זמני, עד לחיסול הכוח היהודי ולהגדרת עתידה הפוליטי של הארץ, אולם הוא הפך מהר מאד לחלק מהמאבק הבין-ערבי על שליטה בשטחים הללו.[7]
ב-8 ביולי אישרה הוועדה המדינית של הליגה את הקמתו של מינהל אזרחי זמני בפלסטין, אולם ללא סמכויות מדיניות. הליגה החליטה כי בראש המינהל תעמוד מועצה המורכבת מיושב ראש ותשעה חברים, וסמכות השיפוט שלה תוחל על כל השטחים שנמצאים תחת כיבוש צבאות ערב ועל השטחים שייכבשו בעתיד, עד שתוחל בסופו של דבר על כל שטחי פלסטין. המינהל האזרחי הפלסטיני הוכפף למוסדות הליגה הערבית: מינוי חברי המועצה המינהלית וקביעת סמכויותיה; מתן הנחיות שוטפות לגוף המינהלי ועיבוד חוקה; ומימון פעולת המינהל עד שיהיה מסוגל לגבות מיסים. בראשות הרכב מועצת המינהל האזרחי הועמד אחמד חילמי. בין חברי המועצה שניים מבני משפחת חוסייני ועוד אחד מתומכיה, אולם היה בה משקל מכריע לאנשי מפלגת אל-איסתקלאל (חלמי ועבד אל-האדי) והאופוזיציה[8]. הוועד הערבי העליון לא היה שותף להתייעצות או להחלטה על הקמת המינהל האזרחי הפלסטיני, וראה בו הבעת אי-אמון במעמדו שלו כנציג החוקי של העם הפלסטיני. לכן גם נמנע מנקיטת עמדה רשמית בעד או נגד המינהל הזה.[9]
בתקופה זו גברה הנטייה בחצר המלוכה המצרית ובממשלת עבר הירדן לעבר פתרון של חלוקת השטחים הערביים של הארץ ביניהן. המצרים רצו עתה לשמור בידם את השטח שכבשו בארץ, כהישג של המלחמה, המצדיק בדיעבד את הכניסה אליה, אך גם למנוע מעבר הירדן את האפשרות לספח את השטח שבשליטתה. מאחר שלא היה ביכולתה של מצרים לספח את כל השטח הערבי של ארץ ישראל, היא העדיפה בסופו של דבר הקמת ממשלה פלסטינית מטעמה ובחסותה, שתפעל לערעור על מעמדו של עבדאללה באזור שהחזיק בו.[10] לקראת המאבק הדיפלומטי הצפוי בזירה הבינלאומית, ביקשו מדינות ערב להגיע להחלטות שיצביעו על דבקותן באחדות פלסטין ודחיית עובדת קיומה של ישראל. בכינוס הוודעה המדינית של הליגה ב-9–11 בספטמבר 1948 עשו עזאם וראשי ממשלות לבנון וסוריה מאמץ להביא ליישום ההחלטה בדבר הקמת ממשלה פלסטינית במימון הליגה, שתהיה אחראית בפני מועצה מייצגת, אולם ההצעה נתקלה בהתנגדות חריפה מצד מצרים, עבר הירדן ועיראק, וסיכם להשאיר את הנושא להכרעת הפלסטינים עצמם, בתנאי שראש ממשלת פלסטין יהיה מקובל על מדינות ערב. התניה זו שיקפה את התנגדותן של ממשלות ערב ובראשן עבר הירדן ועיראק לאפשרות שאמין אל-חוסייני יבקש לעצמו את התפקיד.[11]
מאז ההחלטה על הקמת המינהל האזרחי הפלסטיני, עשה אמין אל-חוסייני מאמץ לכונן ממשלה פלסטינית לאומית, שתתבסס על הוועד הערבי העליון. הוא הצליח לקבל תמיכה לרעיון הזה מצד מלך מצרים פארוק, נשיא סוריה קוותלי, מזכיר הליגה עזאם, ראש ממשלת לבנון ריאד א-סולח והמדינאי העיראקי ג'מיל אל-מדפעי. תמיכתם של שני האחרונים נבעה מההערכה כי ממשלה פלסטינית תשפר את עמדת הערבים בדיון הצפוי בעצרת הכללית של האו"ם נגד חלוקת הארץ והכרה בקיומה של המדינה היהודית. אולם יריביו של עבדאללה ראו בממשלה הפלסטינית מכשיר שנועד לטרפד את תוכניותיו של המלך לספח חלקים מן הארץ. בעקבות החלטת הוועדה המדינית, החל בעיתונות המצרית דיון אוהד כלפי הקמתה של ממשלה ערבית פלסטינית, ששיקף את תמיכת חוגי הממשלה, חצר המלוכה והאופוזיציה. באמצע ספטמבר דנו אנשי הוועד הערבי העליון ואחמד חילמי בקהיר בפרטי הקמת הממשלה הפלסטינית, בהרכבת האספה הלאומית הפלסטינית ובחוקה. הובהר כי הממשלה תוכרז על "כל פלסטין", כביטוי לדחיית חלוקת הארץ, וכי אמין אל-חוסייני אמנם ישתתף בדיונים המקודמים, אך לא יהיה חבר בממשלה, וזאת כדי לצמצם ככל הניתן את התנגדותן של עבר הירדן ועיראק. הממשלה המצרית ביקשה להצניע ככל האפשר את חלקם של אמין אל-חוסייני והוועד הערבי העליון ב"ממשלת כל פלסטין", אולם עבדאללה התנגד באופן חד משמעי, והודיע לעזאם ולאחמד חילמי, כי לא ירשה לשום גורם להתערב בשטחים הנתונים תחת שליטת הלגיון.[12] לקראת הכינוס בעזה, הפעיל עבדאללה לחץ שגרם לכמה אישים בולטים שנועדו לכהן כשרים בממשלה המיועדת נסוגו מהסכמתם להצטרף אליה.[13]
הקמת הממשלה בעזה
ב-22 בספטמבר 1948 הודיע הוועד הערבי העליון על הקמתה בעזה של "ממשלת כל פלסטין". עבדאללה בתגובה, האשים את הליגה בהקמת גוף חלש ומלאכותי שנועד לשחרר אותה מאחריות, וכפר בלגיטימיות של הממשלה הפלסטינית בטענה כי היא "הוקמה בניגוד לרצון ערביי פלסטין", היא מזיקה לעניין הערבי, ויש להקים אותה רק לאחר שחרור כל פלסטין. טענת עבדאללה בדבר חוסר הלגיטימיות של הממשלה, הדגישה מבחינת אל-חוסייני וחילמי את הצורך בכינוסה של אספה מכוננת בהשתתפות אישי ציבור ונכבדים פלסטינים, שתעניק להקמת הממשלה אופי דמוקרטי ותבליט את מעמדה כנציגות לאומית נבחרת ובלעדית. לאספה המכוננת הוזמנו 151 צירים, בהם חברי הוועד הערבי העליון; חברי הממשלה הפלסטינית; ראשי העיריות, המועצות המקומיות והכפריות; ראשי לשכות המסחר, המפלגות, "הוועדות הלאומיות" והאיגודים המקצועיים; ראשי העדות הדתיות; מנהיגי השבטים; ואישים שמילאו תפקיד במשלחות מדיניות.[14] עוד לפני הכינוס בעזה, עשה ראש הממשלה המצרי מחמוד פהמי נוקראשי מאמץ אישי לשכנע את אמין אל-חוסייני שלא יעמיד עצמו באופן גלוי בראש הגוף הלאומי הזה, בטענה שהדבר יפגע בעניין הפלסטיני, לאור יחסן של ארצות הברית ובריטניה אליו עקב שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. אולם אל-חוסייני לא היה מוכן לוותר, שכן הסכמה לעריכת הכינוס הלאומי בלעדיו הייתה עלולה להתפרש כוויתור מצדו על מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של הפלסטינים. לכן ב-27 בספטמבר הוא יצא בחשאי מביתו שבקהיר, ובסיוע תומכים מקרב "האחים המוסלמים" ו"הקצינים החופשיים", הצליח להגיע לעזה ב-28 בספטמבר.[15] זו הייתה הפעם הראשונה שביקר בארץ ישראל מאז 1937.
ב-30 בספטמבר 1948 נפתח בעזה כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בהשתתפות 85 צירים, שרק מעטים מהם הגיעו משטח הכיבוש של עיראק ועבר הירדן. מתוך שיקולים בין-ערביים, נעדרו מן הטקס נציגי ממשלת מצרים והליגה הערבית. אמין אל-חוסייני נאם את נאום הפתיחה ונבחר לנשיא המועצה. ב-1 באוקטובר, יומו השני של הכינוס, הגיעו 97 צירים.[16] הכנס התקיים בבית הספר אל-פלאח בעזה,[17] וב-1 באוקטובר נערכה בו ההכרזה על הקמת הממשלה, בה נאמר:
- ”על בסיס זכותו הטבעית וההיסטורית של העם הפלסטיני לחירות ולעצמאות, זכות מקודשת שלמענה שפך דם והקריב קורבנות, ולמענה נאבק בכוחות האימפריאליים ובציונות שיחד קשרו נגדו, אנו חברי המועצה הלאומית הפלסטינית שהתאספו בעזה, עירו של האשם (סבו של הנביא), מצהירים בזאת היום... ה-1 באוקטובר 1948, על עצמאותה של פלסטין כולה בגבולותיה: בצפון לבנון וסוריה, במזרח סוריה ועבר הירדן, במערב הים התיכון ובדרום מצרים. עצמאות זו היא עצמאות מלאה ובמסגרתה תוקם מדינה חופשית, דמוקרטית וריבונית, ובה ייהנו אזרחיה מחירות”.[17]
הצהרת העצמאות של פלסטין הדגישה את עצמאותה וריבונותה של המדינה הפלסטינית ואת דחיית הניסיון להקים מדינה יהודית בפלסטין, וקראה לגיוס כללי של כוחות הערבים. המועצה אימצה את דגל המרד הערבי השריפי כדגל פלסטין.[15]
הרכב הממשלה שהוקמה באוקטובר 1948:[18][17]
- אחמד חילמי עבד אל-באקי - ראש הממשלה
- ג'מאל אל-חוסייני - שר החוץ
- מישאל אבכריוס - שר האוצר
- עווני עבד אל-האדי - שר לעניינים סוציאליים
- רג'אי אל-חוסייני - שר ההגנה
- חוסיין פ'חרי אל-ח'אלידי - שר הבריאות
- סולימאן טוקאן - שר התחבורה (אך סירב לקבל את המינוי)
- פותי פריג' - שר הכלכלה
- יוסף צהיון - שר התעמולה
- עלי חסנה - שר המשפטים
- אמין עקל - שר החקלאות
- אנוואר נוסייבה - מזכיר הממשלה
ממשלת כל פלסטין הורכבה ברובה מקרוביו ותומכיו של אמין אל-חוסייני, וכללה נציגים של סיעות אחרות של המעמד השליט בחברה הפלסטינית. הכינוס אישר ברוב מכריע את הקמת הממשלה, את הרכבה ואת מצעה המדיני, שקבע: "פלסטין בגבולותיה המוכרים, כפי שהייתה ב-15 במאי 1948, היא מדינה דמוקרטית עצמאית בעלת ריבונות לאומית ובירתה ירושלים". המועצה אישרה את המבנה החוקתי שלפי יוקמו המועצה הלאומית והממשלה, מועצה עליונה שתורכב מנשיא המועצה הלאומית (יושב ראש), ראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון.[16] בהיותו נשיא המועצה הלאומית, הפך אמין אל-חוסייני ליושב-ראש המועצה העליונה ובכך שמר לעצמו את הסמכות העליונה, מעל ראש הממשלה.[15] אולם 8 ימים לאחר שהגיע אמין אל-חוסייני לעזה, הוא הוחזר לקהיר תחת משמר כבד, ועל פי דרישתו של המלך פארוק, הושם במעצר בית זמני.[15] עם נעילת כינוס המועצה הלאומית, שיגר ראש הממשלה חילמי מברקים לכל הממשלות הערביות והפציר בהן להכיר ב"ממשלת כל פלסטין". אלא שהן לא מיהרו להיענות לבקשתו, מחשש להחרפת המתיחות עם עבדאללה, שאף איים להוציא את כוחותיו מארץ ישראל אם יכירו ממשלות ערב בממשלת עזה.[13] האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948.[19]
בתגובה להכרזה על הקמת ממשלת כל פלסטין, נערך ב-1 באוקטובר 1948 בעמאן "הקונגרס הפלסטיני הראשון", בו נתקבלו, בין היתר, החלטה הקובעת כי הקמת "ממשלת כל פלסטין" היא בניגוד לרצון הערבים ולאינטרסים שלהם, והחלטה הקובעת כי אין להקים ממשלה ערבית בפלסטין אלא לאחר שחרורה.[19] כינוס נגדי זה, שנמשך גם למחרת ומילא בו תפקיד מרכזי איש האופוזיציה מהמפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית, העניק לעבדאללה הראשון, מלך ירדן, "סמכות בלתי-מוגבלת לדבר בשם ערביי פלסטין, לשאת ולתת הכל בשמם כדי להגיע לפתרון בעייתם בצורה שהוא ימצא לנכון".[13]
ב-1 באוקטובר שיגר ראש הממשלה אחמד חילמי לממשלות בריטניה וארצות הברית ולמזכירות האו"ם הודעה על הקמת "ממשלת כל פלסטין" והיותה הנציגות הרשמית של ערביי פלסטין. מאוחר יותר ביקש שנציגות מטעם ממשלתו תשתתף בדיוני העצרת הכללית שאמורה לדון בהצעות המתווך פולקה ברנדוט ליישוב הסכסוך בארץ ישראל. אלא שבשל היעדר תמיכה מספקת מצד מדינות ערב ולנוכח התנגדותן של ממשלות בריטניה וארצות הברית לממשלת עזה, מאמצים אלה נכשלו והוועד הערבי העליון נותר הגורם המדיני הדומיננטי בזירה הפוליטית הפלסטינית.[15] משרד החוץ הבריטי אף פנה רשמית לממשלות הערביות בדרישה שלא יכירו בממשלת עזה.[13] אולם ב-12 באוקטובר החליטו ממשלות מצרים ועיראק להכיר בממשלה הפלסטינית.[20] בניסיון לממש את חוקיותה והשפעתה, הנפיקה ממשלת כל-פלסטין דרכונים לפלסטינים תושבי רצועת עזה, שלא היו זכאים לאזרחות מצרית. ממשלת כל-פלסטין ודרכוניה הוכרו ב-6 מדינות הליגה הערבית: מצרים ועיראק (12 באוקטובר), סוריה ולבנון (13 באוקטובר), ערב הסעודית (14 באוקטובר) ותימן (16 באוקטובר). ירדן (בתמיכת ארצות הברית ובריטניה) ושאר מדינות העולם לא הכירו בממשלה הפלסטינית או במדינה שהיא הכריזה עליה. בתקופת פעילותה הקצרה בעזה, עסקה "ממשלת כל פלסטין" בעיקר בגיוס וארגון כוחות מזוינים ל"ג'יהאד הקדוש", שהיו תחת מרותה.[20]
בתגובה להקמת הממשלה בעזה וההכרה בה, יזם המלך עבדאללה את קונגרס יריחו ב-1 בדצמבר 1948 (למחרת חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן), כינוס של נכבדים ואישי ציבור פלסטינים מאזורים שונים בארץ ישראל. הייתה זו עליית מדרגה במאבק המתמשך בין המלך עבדאללה לבין המופתי אמין אל-חוסייני על ייצוג הערבים הפלסטינים בשטחי ארץ ישראל המערבית. בקונגרס הוחלט על סיפוחה של הגדה המערבית לממלכת ירדן.[21]
הממשלה בקהיר
ב-15 באוקטובר 1948 נפתחה המתקפה הישראלית בנגב, שהביאה לנסיגת עיקר הכוח המצרי לעזה או אל מעבר לגבול הבינלאומי.[20] עקב התקדמות צה"ל במבצע חורב, התפנו חברי ממשלת כל פלסטין ואנשי הוועד הערבי העליון לקהיר בסוף 1948, ותוך מספר חודשים חדלה הממשלה להתקיים למעשה. חבריה פנו לעסקים פרטיים או לעסקנות פוליטית בחסות פטרונים ערבים שונים. אחמד חילמי היה היחיד שנותר פעיל במסגרת זו.[20]
ממשלת כל פלסטין מעולם לא הורשתה לשוב לרצועת עזה, למרות שזו נותרה תחת שליטה צבאית מצרית עד מלחמת ששת הימים, מה שהפך את ממשלת כל פלסטין לממשלה גולה בעלת סמכויות מוגבלות. חרף עצמאותה להלכה של ממשלת כל פלסטין, המנהל האזרחי אשר פעל בשטח רצועת עזה היה נתון באופן מוחלט בידי הצבא המצרי. סירובה המתמשך של מצרים להעביר לשליטת הממשלה שטח לשליטה ריבונית, חרף תמיכתה והכרתה הרשמית בממשלה, הציג את הממשלה כממשלת בובות, הפועלת בתמיכה מצרית, והמסמלת את תקוות הפלסטינים להשגת חירות מדינית בשטח ארץ ישראל ותו לא. בכל שנות קיומה של ממשלת כל פלסטין, הניסיונות להשגת ריבונות ממשית בשטח רצועת עזה הובילו לתגובה חריפה מצד השלטונות המצריים, אשר חששו מערעור הסדר הציבורי ברצועה. באופן כללי, ככל שהמצרים ביקשו לפעול כדי להשקיט את אזור הגבול עם ישראל, כך עמדה הממשלה למול הגבלות דרקוניות יותר. בשנת 1952, עם מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, ניתנה סמכות מוחלטת לרפובליקה המצרית לנהוג בעזה כנאמן מטעם הליגה הערבית.
בספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית באופן רשמי כי הממשלה "חדלה מלפעול".[19] הוועדה המדינית של הליגה החליטה לבטל את משרדי הממשלה ולצמצם את הרכבה לראש ממשלה (אחמד חלמי עבד אל-באקי), מזכיר ממשלה (ג'מיל אל-סראג') וארבעה פקידים זוטרים. אף על פי כן המשיכו אמין אל-חוסייני ועבד אל-באקי להפגין מדי פעם באופן סמלי את קיומה. אלא שהם לא הצליחו לעבוד בתיאום, ורבו על הזכות לייצג את פלסטין בדיוני הליגה וארגונים ערביים ואסלאמיים אחרים.[22] משנת 1952 ועד מותו ב-1963 מילא ראש ממשלת כל פלסטין אחמד חלמי את תפקיד "נציג פלסטין" במועצת הליגה הערבית.[20] מבצע סיני ב-1956 הביא לשליטה ישראלית של מספר חודשים ברצועת עזה, עובדה שערערה את מעט הכוח המעשי בשטח שעוד נשאר לממשלה הפלסטינית. יחסיהם של אל-חוסייני ועבד אל-באקי הגיעו אל סף קרע בסוף שנות ה-50, על רקע תמיכתו של אל-חוסייני בנשיא עיראק עבד אל-כרים קאסם ביריבותו עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.[22] ב-1959 חדלה ממשלת כל פלסטין להתקיים, על-פי החלטתו של נאצר, שהחליט לפרקה כמכשיר מצרי אשר אין בו עוד תועלת, ולצרפה לרפובליקה ערבית מאוחדת (איחוד של סוריה ומצרים). גם הדרכונים הפלסטיניים שהנפיקה איבדו את תוקפם במעט המדינות שהכירו בהם.
ביוני 1963, לאחר מותו של עבד אל-באקי, הציע השלטון המצרי את ראשות ממשלת כל פלסטין ונציגותה בליגה הערבית לאחמד שוקיירי. כשקיבל את המינוי, הטיל עליו השלטון המצרי להתחיל להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) ויחידות "צבא השחרור הפלסטיני" (צש"ף), ובינואר 1964 העביר נאצר בוועידת הפסגה הערבית החלטה על הקמת אש"ף.[23] ארגון זה תפס בהדרגה את מקומה של ממשלת כל פלסטין כגוף המייצג של ערביי פלסטין.
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
ההיסטוריה | ||
לקריאה נוספת
- אברהם סלע, "הערבים הפלסטינים במלחמת 1948", בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 115–203.
- Avi Shlaim, The Rise and Fall of the All-Palestine Government in Gaza, Journal of Palestine Studies, 1990 doi: 10.2307/2537321
- عارف العارف, כרך 3, نكبة فلسطين والفردوس المفقود (في خمسة مجلدات), 1956–1961, עמ' 703-704. (בערבית)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סלע, עמ' 142.
- ^ סלע, עמ' 144.
- ^ סלע, עמ' 152.
- ^ סלע, עמ' 153.
- ^ סלע, עמ' 154.
- ^ סלע, עמ' 156–157.
- ^ סלע, עמ' 173–174.
- ^ הוקמה ממשלה פלשתינאית - נגד עבדאללה, מעריב, 11 ביולי 1948
- ^ סלע, עמ' 177.
- ^ סלע, עמ' 179.
- ^ סלע, עמ' 180.
- ^ סלע, עמ' 180–181.
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 סלע, עמ' 184.
- ^ סלע, עמ' 181.
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 סלע, עמ' 183.
- ^ 16.0 16.1 סלע, עמ' 182.
- ^ 17.0 17.1 17.2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 139.
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, עמ' 91. הוצאת כרטא, 1980.
- ^ 19.0 19.1 19.2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 90.
- ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 סלע, עמ' 185.
- ^ Palestinian Contemporary Political Performance: A Bitter Harvest, Palestine-Israel Journal, Vol 15 No. 1&2, 2008
- ^ 22.0 22.1 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 141–142.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 170–171.
