רצועת עזה תחת שלטון מצרים

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רצועת עזה הייתה תחת שלטון מצרים בין 1948 לאוקטובר 1956 ובין מרץ 1957 ליוני 1967. באופן רשמי, הרצועה נוהלה מספטמבר 1948 על ידי ממשלת כל פלסטין. למרות שהיה מדובר במהלך סמלי, הוכרה הממשלה על ידי רוב חברי הלגיון הערבי והיא ניהלה את רצועת עזה עד לפירוקה על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1959. מצרים לא סיפחה את הרצועה עקב פירוק הממשלה אלא השליטה בה ממשל צבאי.

סיום המנדט הבריטי

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות

לאחר מלחמת העולם הראשונה, העניק חבר הלאומים לבריטניה סמכות לקבל שטחים מסוימים שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית, וביניהם רצועת עזה. שטחים אלו הפכו למנדט הבריטי, שאושר רשמית על ידי מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922 ונכנס לתוקף ב-26 בספטמבר 1923.

ב-29 בנובמבר 1947, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה, בה חולק שטח המנדט לשתי מדינות, יהודית וערבית. מיד לאחר אימוץ התוכנית, פרצה מלחמת אזרחים בין היהודים והערבים.

ב-14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, וביום למחרת פרצו צבאות מצרים, ירדן וסוריה בעזרת חיילים מעיראק לשטח המדינה החדשה והכריזו עליה מלחמה.

מצרים החזיקה בהישגים משמעותיים בתחילת המלחמה, אך מדצמבר 1948 הם נהפכו כאשר פתח צה"ל במבצע חורב והבריח את הכוחות המצריים מהנגב וכיתר אותם ברצועת עזה, במהלך שהביא לנסיגת מצרים ולחייבה לקבל הפסקת אש. ב-7 בינואר 1949 הושגה הפסקת האש, והכוחות הישראלים נסוגו מסיני ומרצועת עזה.

יצירת רצועת עזה

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. על פי ההסכם, צויר רובו של קו שביתת הנשק על בסיס הגבול הבינלאומי מ-1906, למעט שטחה של רצועת עזה שנשאר בידי מצרים. בהסכם נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד לגבול הבינלאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי העבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר העבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק רחוק יותר משלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב נתיב העשרה של היום במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. למעשה מספרם של הפליטים אשר הגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, נאלצו רבים מתושבי הרצועה להתמודד עם מצב כלכלי קשה ביותר.[1]

ממשלת כל פלסטין הייתה ישות שהוקמה על ידי הלגיון הערבי ב-22 בספטמבר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, במטרה לספק ממשלה פלסטינית לאזור. לאחר תום המלחמה, רצועת עזה הייתה השטח המנדטורי לשעבר היחיד שהיה בשליטת ממשלת כל פלסטין. עם זאת, רוב חברי הממשלה עברו לקהיר והייתה להם השפעה מועטת מאוד על המתרחש ברצועה. ב-1959 בוטלה ממשלת כל פלסטין.

הפדאיון ופעולות התגמול

המצרים הקימו את יחידות הפדאיון שהורכבו ממגויסים פלסטינים מרצועת עזה, תחילה לשם פעילות כנגד הבריטים ששלטו בתעלת סואץ[2], ולאחר מכן נגד ישראל, לאחר פעולת התגמול הישראלית "חץ שחור" ברצועת עזה.

הפדאיון החלו לפעול יחד עם תופעת ההסתננות לתחומי מדינת ישראל של ערביי ארץ ישראל ואחרים שנטשו את הארץ במלחמת העצמאות. מטרות ההסתננות היו בתחילתה, בין היתר, ניסיונות לחזור לבתים שננטשו או על מנת להציל רכוש או יבול שנותר. הפעולות התמימות הראשונות החריפו במהלך המחצית הראשונה של 1950 וכללו גניבות ואף רצח של תושבים יהודים ישראלים באזורי הספר.

יחידות הפדאיון היו כפופות באופן מנהלי לדיוויזיה בעזה ומנו בסוף 1955 כ־600 איש בארבע פלוגות ויחידת גששים. אנשי יחידות הפדאיון ביצעו סידרה של חדירות לישראל בין השנים 1955-1956. חלקם הופעלו מתחום ירדן.

ישראל הגיבה בפעולות צבאיות כנגד המסתננים ומחנות הפליטים מהם הגיעו. פעולות צבאיות אלו כונו פעולות התגמול.

פעולות תגמול עיקריות ברצועת עזה:

רבים מפעילי הפדאיון נהרגו במהלך מלחמת סיני, שהביאה להפסקת פעולת הפדאיון.

מלחמת סיני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת סיני

ב-26 ביוני 1956, הלאימה מצרים את תעלת סואץ והתמידה באיסור המעבר של אוניות ישראליות. צרפת ובריטניה התנגדו נמרצות למעשה ההלאמה, הגם שתמכו בישראל ובנחישותה בצורך להשאיר את התעלה פתוחה לכולם על פי אמנת קושטא.

כינוס בהשתתפות המושל סגן אלוף חיים גאון, וראש עיריית עזה, רושדי א-שאווה, 10.12.1956

ב-29 באוקטובר פלשו ישראל, צרפת ובריטניה לרצועת עזה ולסיני. תחת לחץ בינלאומי, נסוג כוח המשימה האנגלי-הצרפתי מסיני בסוף 1956, וישראל יצאה מסיני ועזה במרץ 1957. לאחר שהסכימה לסגת מסיני, האמינה עדיין ממשלת ישראל כי ניתן יהיה להשאיר בשליטתה את רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים". כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה מועצת עיר חדשה בעזה בראשותו של נכבד מקומי בשם רושדי אל-שאווה, מי שכיהן בעבר כראש עיריית עזה בשנים 19391951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין חאן יונס ובית חאנון.

הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:

"סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם."[3]

ישראל המשיכה במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל. ישראל כוננה מועצת עיר בחאן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון ניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". המשך הלחץ הבינלאומי הביא לנסיגת ישראל מרצועת עזה במרץ 1957.

ממשל מצרי

ב-1959 מוזגה באופן רשמי ממשלת כל פלסטין לתוך הרפובליקה הערבית המאוחדת. בצעד זה, בוטלה דה פקטו האפשרות של עצמאות פלסטינית ברצועת עזה.

כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת ששת הימים, הסכמי קמפ דיוויד

ב-5 ביוני 1967, לאחר שמצרים חסמה את מצרי טיראן, פרצה ישראל במתקפה על מצרים והתחילה את מלחמת ששת הימים. היא הביסה במהירות את מדינות ערב וכבשה מהם שטחים נרחבים, ביניהם רצועת עזה. ישראל עמדה תחת לחץ בינלאומי כבד לצאת מהשטחים. ב-22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 242, שקראה לישראל לסגת מהשטחים תמורת שלום עם שכנותיה הערביות.

ב-17 בספטמבר 1978, חתמו מצרים וישראל על הסכמי קמפ דיוויד ששמו קץ לסכסוך ביניהם. חלקו השני של ההסכם היה מסגרת להקמת שלטון אוטונומי בגדה המערבית וברצועת עזה, ובכך מצרים הראתה שאין לה כל שאיפה לשלוט ברצועת עזה.

הערות שוליים

  1. מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 157-158
  2. חיה רגב, אביגיל אורן, "פעולות התגמול בראשית שנות החמישים", הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1995
  3. יצחק יעקובי, הופעלה מועצת עירית עזה, דבר, עמ' 4, 27 בנובמבר 1956
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0