מנחם בר
 קורס הטיס הראשון של הפלמ"ח, עומדים מימין: משה פלד, מנחם ברנשטיין, פרץ גרוסר, צבי מנט (מכונאי), כורעים מימין: ששון נוביק, יעקב בן חיים | |
| קורס הטיס הראשון של הפלמ"ח, עומדים מימין: משה פלד, מנחם ברנשטיין, פרץ גרוסר, צבי מנט (מכונאי), כורעים מימין: ששון נוביק, יעקב בן חיים | |
| לידה | 1925 |
|---|---|
| פטירה | ינואר 2007 (בגיל 82 בערך) |
| השתייכות |
 פלמ"ח ההגנה צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות |
1943-1947 (פלמ"ח) 1947-1948 (ההגנה) 1948 – 1967 (צה"ל) |
| דרגה |
 אלוף משנה |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
 מלחמת העצמאות מלחמת סיני מלחמת ששת הימים | |
| תפקידים אזרחיים | |
| טייס באל על | |
מנחם בר (ברנשטיין) (1925 - ינואר 2007) היה טייס קרב, מבכירי המפקדים בחיל האוויר הישראלי.
קורות חייו
בר נולד בקבוצת כנרת וגדל בכפר יהושע, בנם של יצחק ופניה ברנשטיין ממקימי היישוב. ב-1939 עבר קורס דאייה בקלוב התעופה לישראל בכפר ילדים שבגבעת המורה. בסיוע מלגה מ"קרן החקלאים לתעופה של ההתיישבות העובדת", עבר קורס טיס במטוסים קלים של חברת אווירון וקיבל את רישיון הטיס ב-1943. הצטרף לפלמ"ח, עבר קורס טיס של מחלקת הטיס[1] ושימש מדריך דאייה בקורס הראשון של הארגון ב-1944.
בדצמבר 1947 התגייס לשירות האוויר של ההגנה, הוצב בטייסת הגליל ולחם במלחמת העצמאות. השתתף ב-97 גיחות סיור, תקיפה והפצצה. בין השאר הפציץ במטוס אוסטר אוטוקרט את משטרת ג'נין במאי 1948[2], את הכפרים תרשיחא, עין מאהל, ובסיסי צבא ההצלה הערבי בטורעאן, בלוביה במהלך מבצע דקל ביולי אותה שנה[3].
בספטמבר 1948 נשלח לאולומוץ שבצ'כוסלובקיה לעבור הכשרה לטיסה על מטוסי אוויה S-199 שנרכשו על ידי חיל האוויר. לאחר שחניכי הקורס סולקו מהמדינה עקב החלטת המשטר הקומוניסטי, שב לישראל, והמשיך את הקורס בבסיסים סיינט-ג'יין בסמוך לעכו ובבסיס עקרון, במה שמכונה "קורס מינוס 1". את כנפי הטיס קיבל בטקס בעקרון במאי 1949. בר הוצב בטייסת הקרב הראשונה, עשה הסבה לספיטפייר והספיק להשתתף במבצעים האחרונים של המלחמה.
ביוני 1950 ערך סיור בנגב יחד עם מאיר רוף במסגרת "מבצע תנועה", תרגיל רב־משימתי שמטרתו הייתה לתפעל את הטייסת משדות משניים בתנאי קרב. במהלך הסיור יירטו השניים מטוס רפיד ירדני, שהיה בדרכו למצרים, והכריחו אותו לנחות בשדה תימן[4].
באוקטובר 1950 פוצלה טייסת הקרב הראשונה לטייסת מבצעית ולטייסת אימון מבצעי, ובר מונה למפקד הטייסת החדשה, טייסת 105. בקורס האימון המבצעי הראשון השתתפו 12 טייסים, וההכשרות נעשו על פי תוכניות אימונים שתורגמו ונכתבו על ידי בר וצוות ההדרכה. באפריל 1951 הוביל רביעיית מטוסי ספיטפייר בהפצצת עמדות סוריות באל-חמה, שנעשתה כפעולת תגמול על הריגת 7 שוטרים ישראלים[5]. באוקטובר 1951 היה לטייס השני בחיל האוויר (לאחר מוטי הוד) שיצא לאנגליה לקורס הסבה למטוסי סילון של חיל האוויר המלכותי. הוא הוסמך למטוסי מטאור 7 דו מושביים ולאחר מכן למטוסי מטאור 8 החד מושביים, כמו כן עבר קורס מדריכי תקיפה[6]. הוא שב לישראל בפברואר 1952 וחזר לפקד על טייסת 105. מפקד חיל האוויר, חיים לסקוב, הטיל עליו למסד ולהעביר גם קורס מדריכי תקיפה, שהחל באפריל 1953[7]. בהנהגתו החל הדגש על אימוני מקלענות[8], והוקמה בבסיס רמת דוד מעבדת פיתוח לסרטי צילום ששימשו לניתוח הממצאים מהאימונים[9].
ביוני 1953 הקים יחד עם סגנו בני פלד את טייסת הסילון הראשונה. בתקופתו נולד המושג ה"סבב", בו מכשירים בזריזות מטוס שחזר מגיחה לקראת גיחה נוספת, כולל תדלוק, חימוש, מילוי חמצן וביקורת לפני טיסה[10]. כמו כן הכניס למשטר האימונים את המושג "יום קרב", יום בו נכנסה הטייסת כולה לכוננות כדי לבצע משימת אימון וכנגדה הופעלו טייסות וכוחות אחרים[11].
ערב מבצע קדש פיקד על קבוצת טייסים שנשלחה לצרפת להביא לישראל מטוסי מיסטר 4 במסגרת מבצע יונה[12]. במבצע קדש עצמו מילא את מקומו של בני פלד בפיקוד על טייסת 101, לאחר שפלד נאלץ לנטוש את מטוסו. הוא הוביל רביעייה של מטוסי מיסטר שהטביעה אוניית משא מצרית בסמוך למצרי טיראן בים סוף[13].
בדצמבר 1956 הקים מחדש את טייסת 109 שנקראה בתחילה "טייסת המיסטר הצפונית" ואחר כך "טייסת הנגב", ופיקד עלייה עד 1957. הוא למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ומונה לסגן מפקד בסיס רמת דוד, ובמרץ 1958 מונה למפקד הבסיס. בספטמבר 1963 מונה למפקד בסיס תל נוף וכיהן בתפקיד עד למאי 1965. בתקופתו בפיקוד החל בהקמת מערכת תדלוק מרכזית ולעמדות תחמוש בסמוך לכל אחת מטייסות הקרב, על מנת להעלות את כשירותן המבצעית[14].
בנובמבר 1965 מונה לראש מחלקת אוויר ושירת בתפקיד זה במלחמת ששת הימים כסגנו של מפקד חיל האוויר, מוטי הוד. היה שותף לניצחון הגדול של החיל בעקבות ההוצאה לפועל של מבצע מוקד. השתחרר משירות הקבע בדרגת אלוף-משנה בקיץ 1967.
לאחר שחרורו עבד כטייס בחברת אל על במשך 16 שנים. בתחילה שימש טייס משנה במטוסי בואינג 707 ו-720B, עבר הסבה לבואינג 747, מטוסים אותם הטיס עד לפרישתו לגמלאות ב-1983[15]. היה מבולטי הפעילים בענף הדאייה בישראל, מחלוצי הפעלת הדאונים הפרטיים, הביא דאונים מתקדמים לישראל ובנה דאונים ומטוסים בעצמו[16].
לקריאה נוספת
- אביגדור שחן, חישול הכנפיים, הוצאת מערכות, עמ' 84.
- אהוד יונאי, עליונות אווירית: סיפורו של חיל האוויר הישראלי, תרגום ועריכה: יפתח ספקטור, ירושלים: כתר, 1995.
- שחר צורני בר מזל (דמותו של אל"ם מנחם בר מקרוב), (עמודים 82-83), בטאון חיל האוויר, גיליון 234, אייר תשע"ו, מאי 2017,
קישורים חיצוניים
- אורי דרומי, האיש שדאה כמו הציפורים, באתר הארץ, 20 בפברואר 2007
- בר מזל, באתר חיל האוויר הישראלי
- מנחם בר, באתר הפלמ"ח
הערות שוליים
- ^ מחלקת הטיס - שמות אנשי היחידה, אתר פלמ"ח
- ^ נעם הרטוך, טייסת הגליל במלחמת העצמאות, ד.ג. הנדסה ייעוץ וכתיבה טכנית, עמ' 82
- ^ רס"ן אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 231-232
- ^ מעצמאות לקדש, חיל האוויר בשנים 1949 - 1956, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 37-38
- ^ זאב שיף, צה"ל בחילו, חיל האוויר, רביבים הוצאה לאור, הוצאת ספריית מעריב, עמ' 47
- ^ חישול הכנפיים, עמ' 108
- ^ חישול הכנפיים, עמ' 199
- ^ חישול הכנפיים, עמ' 222
- ^ חישול הכנפיים, עמ' 200
- ^ אריה הלל, וידי אדם מתחת לכנפיהם, הוצאת מערכות, עמ' 89
- ^ דני שלום, כרעם ביום בהיר, באוויר-פרסומי תעופה, עמ' 32
- ^ אהוד יונאי, עליונות אווירית, סיפורו של חיל האוויר הישראלי, הוצאת כתר, עמ' 121
- ^ מעצמאות לקדש, חיל האוויר בשנים 1949 - 1956, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 281-282
- ^ דני שלום, כנפי מלחמה כנפי שלום, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 106
- ^ טייסת הגליל במלחמת העצמאות, עמ' 85
- ^ כנפי מלחמה כנפי שלום, עמ' 171
מפקדי בסיס רמת דוד 
| |
|---|---|
|
| ראשי להק האוויר בחיל האוויר | |
|---|---|
|
