מפעל פאגוס באלפלד
 | |||||||
| מפעל פאגוס באלפלד, 2007 | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| מדינה |
 גרמניה | ||||||
| קואורדינטות | 51°59′03″N 9°48′43″E / 51.984113°N 9.811852°E | ||||||
מפעל פאגוס (בגרמנית: Fagus Werk, או Fagus Fabrik) הוא בית חרושת לאימומים לנעליים (אנ') באלפלד על הליינה (אנ') בסקסוניה התחתונה בגרמניה, והוא דוגמה חשובה לאדריכלות מודרנית מוקדמת. תכנון המפעל הופקד בידי האדריכלים ולטר גרופיוס ואדולף מאייר (אנ') על ידי בעלי המפעל, קרל בנשיידט (Carl Benscheidt), שרצה במבנה רדיקלי שיבטא את ההתנתקות של החברה מהעבר. הוא נבנה בשנים 1911–1913, עם תוספות וחללי פנים שהושלמו בשנת 1925.
בשנת 2001 נוסף המפעל לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בהחלטה להוסיף את המפעל לרשימה נכתב: ”עם המשטחים פורצי הדרך העצומים של לוחות הזכוכית והאסתטיקה הפונקציונליסטית, הקמת המתחם הקדימה את העבודות של בית הספר הבאוהאוס ומהווה נקודת ציון בפיתוח האדריכלות באירופה ובאמריקה הצפונית”.[1]
השפעות
הבניין שהיה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על תכנון מפעל פאגוס היה מפעל הטורבינות של AEG משנת 1909 בברלין, שתוכנן על ידי פטר ברנס. גרופיוס ומאייר עבדו שניהם על הפרויקט ובמפעל פאגוס הם הציגו את פרשנותם וביקורתם על העבודה של מורם. ניתן לראות בבניין הראשי של פאגוס היפוך של מפעל הטורבינות של AEG. לשני המבנים פינות ללא תומכים, ובין העמודים התומכים בגג יש משטחי זכוכית המכסים את כל גובה הבניין. עם זאת, במפעל הטורבינות של AEG הפינות מכוסות על ידי אלמנטים כבדים המוטים פנימה. גם משטחי הזכוכית משופעים פנימה והם שקועים ביחס לעמודים. האלמנטים הנושאים עומס דקים ולבניין יש מראה של יציבות ומונומנטליות. במפעל פאגוס קורה בדיוק ההפך; הפינות נותרות פתוחות והעמודים שקועים ומשאירים את משטח הזכוכית מקדימה. גרופיוס מתאר את השינוי הזה באומרו: ”תפקיד הקירות מוגבל לתפקיד של מסכים בלבד שנמתחים בין העמודים הזקופים של המסגרת כדי להרחיק גשם, קור ורעש”.[2] בזמן תכנון מפעל פאגוס אסף גרופיוס תצלומים של מבני תעשייה בארצות הברית שישמשו לפרסומים של דויטשר ורקבונד. תכנון מפעלים אמריקאים אלה היווה מקור השראה גם עבור פאגוס.
היסטוריה של הבנייה
קרל בנשידט (1858–1947) ייסד את חברת פאגוס בשנת 1910. אז הוא התחיל לעבוד אצל ארנולד ריקלי, שעסק ברפואה נטורופתית, ושם הוא למד על אימומים של נעליים אורתופדיות. בשנת 1887 נשכר בנשידט על ידי יצרן האימומים קרל ברנס (Carl Behrens) כמנהל עבודה במפעלו באלפלד. לאחר מותו של ברנס בשנת 1896, הפך בנשידט למנהל כללי של החברה, שהייתה בדרך להיות אחת הגדולות בתחום זה בגרמניה. באוקטובר 1910 הוא התפטר מתפקידו בגלל חילוקי דעות עם בנו של ברנס.
תכנון
לאחר התפטרותו הקים בנשידט מיד חברה משלו. הוא הקים שותפות עם חברה אמריקאית ממנה קיבל הון ומומחיות כאחד. הוא קנה את האדמה ישירות מול מפעלו של ברנס ושכר את האדריכל אדוארד ורנר (Eduard Werner; 1847–1923), אותו הכיר משיפוץ מוקדם יותר של המפעל של ברנס. אף על פי שוורנר היה מומחה בתכנון מפעלים, לא היה בנשידט מרוצה מהמראה החיצוני של העיצוב שלו. מפעלו הופרד מהמפעל של ברנס באמצעות מסילת רכבת ובנשידט חשב על גובה הבניין בצד זה (צפונה) כפרסומת קבועה למפעלו. בינואר 1911 הוא יצר קשר עם ולטר גרופיוס והציע לו לתכנן מחדש את החזיתות של תוכנית ורנר. גרופיוס קיבל את ההצעה והחל שיתוף פעולה ארוך שנמשך עד שנת 1925, כאשר הבניינים האחרונים באתר הושלמו.
הבנייה
במהלך הבנייה היו גרופיוס ושותפו מאייר תחת לחץ גדול לסיים מהר את העבודה. הבנייה החלה במאי 1911 על פי תוכניותיו של ורנר ובנשידט רצה שהמפעל יפעל בחורף של אותה שנה. זה הושג במידה רבה ובשנת 1912 תכננו גרופיוס ומאייר את חללי הפנים של הבניין הראשי והמבנים הקטנים המשניים באתר.
על מנת לממן את העלויות הנוספות של העיצוב של גרופיוס, החליטו בנשידט ושותפיו האמריקאים על בניין קטן יותר מזה שתוכנן בפועל. בחורף 1912 היה ברור שהמפעל אינו יכול לעמוד בכמות ההזמנות והוחלט על הרחבה גדולה. הפעם החוזה עבר ישירות לגרופיוס ומאייר, ומעתה הם היו אמורים להיות האדריכלים היחידים של בנייני הפאגוס. הרחבה הכפילה כמעט את שטח פני הבניינים על ידי הוספה לצד הרחוב (הדרומי). הרחבה זו אפשרה ליצור את החלק הגבוה ביותר של המבנה מהרחוב. בתחילה החלק הגבוה ביותר היה הצד הצפוני שפנה למסילה ולמפעל של ברנס.
העבודה על ההרחבה החלה בשנת 1913 והיא בקושי הסתיימה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה ניתן היה לבצע עבודות קלות בלבד כמו מבנה המנועים והארובה שהפכה למאפיין בולט של מתחם הבניין.
העבודות נמשכו לאחר המלחמה בתוספת מבנים מינוריים כמו בקתת השוער וחומת המתחם. באותה תקופה האדריכלים, בשיתוף עם מורים ותלמידים מהבאוהאוס, תכננו את חללי הפנים והריהוט של הבניין הראשי. הם גם המליצו לבנשידט על מעצבים שונים לקמפיין הפרסום של פאגוס. משנת 1923 עד 1925 עבדו האדריכלים גם על הרחבה חדשה, אך זו מעולם לא התרחשה. רק בשנת 1927 כתב בנשידט לגרופיוס כדי להסביר כי כל הפעילויות צריכות להיפסק עד להודעה חדשה בגלל קשיים כלכליים.
המבנים
הבניין המכונה בדרך כלל בניין פאגוס הוא הבניין הראשי. הוא נבנה בשנת 1911 על פי תוכניתו של ורנר, אך עם חזיתות הזכוכית שתוכננו על ידי גרופיוס ומאייר ואז הורחב בשנת 1913. בניין פאגוס הוא בגובה 40 מטר על בסיס לבנים כהה בגובה 4 מטרים. הכניסה עם השעון היא חלק מהרחבת 1913. פנים המבנה, שהכיל בעיקר משרדים, הסתיים באמצע שנות ה-20. שני הבניינים הגדולים האחרים באתר הם אולם הייצור והמחסן. שניהם נבנו בשנת 1911 והורחבו בשנת 1913. אולם הייצור הוא בניין בן קומה אחת. הוא היה כמעט בלתי נראה מגובה מסילת הרכבת (מצפון) וקיבל חזית ראויה לאחר ההרחבה. המחסן הוא בניין בן ארבע קומות עם מעט פתחים. עיצובו היה על פי התוכנית המקורית של ורנר, והוא נותר מחוץ לרבים מהתצלומים. מלבדם, האתר מכיל מבנים קטנים שונים שתוכננו על ידי גרופיוס ומאייר. גרופיוס ומאייר הצליחו לאכוף רק שינויים קלים במערך הכולל של מתחם המפעל. בסך הכל בוצע הפריסה המתוכננת של ורנר לבניינים בודדים במתחם; אחידות ועקביות גדולים יותר הושגו, עם זאת, באמצעות הצמצום של גרופיוס ומאייר בצורה, בחומר ובצבע.
שיטת הבנייה
במשך שנים רבות חשבו אנשים שהבניין הראשי עשוי מבטון או מפלדה בגלל חזית הזכוכית שלו. עם זאת, במהלך שיפוצו בשנות ה-80 התברר שזה לא המקרה. יורגן גץ, המהנדס האחראי על השיפוץ מאז 1982, מתאר את שיטת הבנייה כך:
הבניין הראשי הוקם על גבי מרתף יציב מבחינה מבנית עם כיפות שטוחות. קירות המרתף נבנו מבטון לא מזוין (בטון דחוס), מעורבב עם חצץ, תערובת מצערת שאינה מסוגלת לתמוך בעומסים גדולים. מהמרתף כלפי מעלה הבניין התרומם בלבנים רגילות עם רצפות עץ מחוזקות. התקרות חוזקו והגימור היה של טיח מחוספס. הרצפות הורכבו מלוחות עץ על קורות רופפות - כלומר הקורות לא היו קבועות בין קורות הרצפה.
אותו סוג של אי הבנה קיים לגבי חזית הזכוכית של הבניין שכותבים רבים מתארים כקיר מסך דומה לזה שגרופיוס השתמש בו לבניין הבאוהאוס בדסאו.
עיצוב
לראשונה מתקבלת חזית שלמה בזכוכית. העמודים התומכים מצטמצמים למחיצות לבנים אנכיות צרות. הפינות נותרות ללא כל תמיכה, מה שיוצר תחושה חסרת תקדים של פתיחות והמשכיות בין פנים לחוץ. גם הביטוי של הגג השטוח השתנה. רק בבניין בית שטיינר בווינה בעיצוב אדולף לוס, שנעשה שנה לפני מפעל פאגוס, ראינו את אותה התחושה לגבי הקובייה הטהורה. איכות נוספת וחשובה ביותר לבניין של גרופיוס היא שבזכות המשטחים הגדולים של זכוכית שקופה, ההפרדה המוחלטת הרגילה בין חוץ ופנים מתבטלת.
אף על פי שנבנו בשיטות שונות, כל הבניינים באתר נראים כמכלול מאוחד. האדריכלים השיגו זאת על ידי שימוש בכמה אלמנטים משותפים בכל הבניינים. הראשון הוא השימוש בחלונות זכוכית מהרצפה עד התקרה על מסגרות פלדה שסובבות את פינות הבניינים ללא תמיכה מבנית גלויה (במרבית המקרים ללא תמיכה כלל). האלמנט המאחד האחר הוא השימוש בלבנים. לכל הבניינים בסיס של לבנים שחורות בגובה כ-40 סנטימטרים והשאר בנוי מלבנים צהובות. האפקט המשולב הוא תחושת קלילות או כפי שכינה זאת גרופיוס "אתריליזציה".
במטרה להעצים תחושת קלילות זו, השתמשו גרופיוס ומאייר בסדרת תכסיסים אופטיים כמו אלמנטים אופקיים יותר מאשר אנכיים על החלונות, חלונות ארוכים יותר בפינות וחלונות גבוהים יותר בקומה האחרונה.
תכנון הבניין כוון לצד פסי הרכבת. בנשידט סבר כי נקודת מבטם של הנוסעים ברכבות היא זו שקבעה את דימוי הבניין ושם משקל רב על החזית בצד זה. פטר ברנס (שאיתו עבדו גרופיוס ומאייר שנה לפני שהתחילו לעבוד במפעל פאגוס) ציין כי אדריכלים צריכים לקחת בחשבון את האופן שבו מהירות התחבורה המודרנית משפיעה על האופן בו נתפסת האדריכלות. גרופיוס התייחס לנושא גם בכתביו. לטענת אנארי יאגי (Annarie Jaeggi), ההיסטוריונית של האדריכלות, היו מחשבות אלו חשובות בתכנון פאגוס: ”התנודות המונפשות בגובה, השינוי בין מבנה אופקי למקצבים אנכיים, נפחים סגורים כבדים ובדים קלים, הם אינדיקטורים לגישה המשתמשת בכוונה בניגודים תוך הגעה להרמוניה של ניגודים באופן המתבטא בצורה הטובה ביותר כמבנה ציורי או חזותי שנוצר מנקודת המבט של פסי הרכבת”.[3]
לקריאה נוספת
- Götz, Jürgen. "Maintaining Fagus", in Jaeggi (2000) pages 133-141
- Jaeggi, Annemarie (2000). Fagus: Industrial Culture from Werkbund to Bauhaus, New York, Princeton Architectural Press. מסת"ב 1-56898-175-9
- Pevsner, Nikolaus (1949) Pioneers of Modern Design מסת"ב 0-300-10571-1
- Schwartz, Frederic J. (1996). The Werkbund: Design Theory and Mass Culture before the First World War, New Haven and London, Yale University Press. מסת"ב 0-300-06898-0
קישורים חיצוניים
Fagus Factory - UNESCO World Heritage Site, סרטון באתר יוטיוב
- Fagus Factory in Alfeld – UNESCO
- Fagus Factory by Walter Gropius and Adolf Meyer on Architectuul
הערות שוליים
- ^ Fagus Factory in Alfeld
- ^ Walter Gropius, The New Architecture and the Bauhaus, MIT Press, 1965 , מסת"ב 9780262570060
- ^ Annemarie Jaeggi, Fagus: Industrial Culture from Werkbund to Bauhaus, Princeton Architectural Press, 2000, מסת"ב 9781568981758
